לצאת מהקופסה – פרשת כי תבוא

אחד המחזות המרהיבים שנחזו בזמן שירושלים הייתה בתפארתה ובית המקדש עמד על תילו, היה ללא ספק היום שבו הביאו בני ישראל את ביכורי שדותיהם. הבאת הביכורים לבית המקדש נעשתה בטקס מרשים, בליווי כלי נגינה וקהל רב.

המשנה במסכת ביכורים מציינת פרט מעניין מאוד, אשר ניתן ללמוד ממנו רבות לחיינו היומיומיים:  "העשירים מביאים את ביכוריהם בקלתות (קערות) של כסף ושל זהב, והעניים מביאים אותן בסלי נצרים של ערבה קלופה. הסלים (של העניים) והביכורים ניתנים לכהנים" (ביכורים ג, ח). כלומר, העשירים הביאו את פירות ביכוריהם בקערות של כסף וזהב, הכהן לקח את הפירות והשיב את קערות הכסף לבעליהם, ואילו העניים, שאין להם קערות כסף, הביאו את הביכורים בסלים של נצרים העשויים קש. המפליא הוא, שכשעני הביא ביכורים בסלסלה של קש, הכהן לקח את הפירות יחד עם הסלסילה ולא השיב אותה לעני.

השאלה הנשאלת היא: מדוע? מדוע לא השיבו הכהנים את הסלים לעניים?

ישנו הסבר, איני זוכר מה מקורו: דרכם של סוחרי הפירות, בשעה שהם מציגים את סחורותיהם – הם שמים על הדוכן למעלה את הפירות היפים, כדי למשוך את עיני הקונים, ובתחתית הערֵמה את הפירות הפחות יפים. סביר להניח שגם מי שמביא את ביכוריו לבית המקדש נוהג בצורה דומה, ומניח את הפירות היפים למעלה, ואת הפחותים בתחתית הסל. לעשירים יש קרקע עידית, הם משקיעים בטיפוח הפרדס ובזיבולו, וגדלה תוצרת משובחת. לעומתם לעניים יש קרקע זיבורית, אין להם כסף להשקיע בדישון ובטיפוח השדה, והתוצאה בהתאם, הפירות אינם נראים יפים כל כך.

לכן, כשהעני מביא ביכורים, מן הסתם הוא מניח למעלה את הפירות היותר יפים, כדי לכבד ולפאר את המעמד, ואילו בתוך הסל, למטה, הוא מניח פירות באיכות ירודה. אם הכהן יוציא את כל הפירות וישיב לעני את הסל, העני עלול להתבייש מכך שכל הנוכחים יראו את יבולו הגרוע. לכן מצווה התורה שאת ביכורי העני יש להביא ביחד עם הסל, כדי למנוע בושה מן העני. העשיר, שמן הסתם כל סחורתו משובחת, אין חשש שהוא 'מחביא' פירות לא יפים, ולכן ניתן להוציא את פירותיו החוצה.

מדהים לראות שוב ושוב, כיצד מותאמות מצוות התורה לרגשות כל אדם.

המלבי"ם על פסוק זה חושף בפנינו מסר נוסף, הטמון בפרט 'טכני' זה:

העני, כיון שהוא חסר אמצעים, מן הסתם לא קנה טנא חדש, אלא קושש זרדים וקש מן ההפקר, ויצר בעצמו את הטנא. כיון שהעני טרח גם על קליעת הטנא והוא נעשה לשם מצוה, זיכתה אותו התורה כאות הערכה שגם הטנא עצמו יוקדש לכהן. ואילו העשירים, שמן הסתם קנו קערה מוכנה והיא לא נעשתה לשם מצוה, אזי הכהן משיב אותה לידיהם.

בהקשר לכך יש משל ידוע של ה"חפץ חיים": שני אנשים, עני ועשיר, נפטרו באותו זמן, ועלו יחדיו לבית דין של מעלה. נכנס העני ראשון, והעשיר הטה אוזנו לשמוע את משפט חברו העני. העשיר נוכח שמצבו של העני בכי רע, לא היו לו הרבה מצוות ומעשים טובים שיגנו עליו, אולם לקראת סוף המשפט הגיעו קבוצות של מלאכים ובידיהם ארגזים מלאים בוץ ומגפיים מלוכלכים. שמו המלאכים את הארגזים הללו על כף המאזניים, והם הכריעו את הכף לטובה.

התפלא העשיר ושאל את המלאכים, מה פשר המגפיים והבוץ. ענו לו המלאכים: פעמים רבות בוסס העני את רגליו בגשם ובבוץ כדי להספיק להגיע לתפילה במניין ולשיעורי תורה. הבוץ הזה נחשב לו בשמים כזכות.

הגיע תורו של העשיר. גם מצבו היה בכי רע, אך הוא ציפה שהנה ייכנסו מלאכים ויביאו את כרכרתו המפוארת שעימה נסע לבית הכנסת לתפילה ולשיעורי תורה, היא בוודאי תכריע את הכף לזכותו... אך משום מה בוששו המלאכים והכרכרה מלבוא.

הנמשל מובן; העני השקיע זמן ומאמצים כדי לייצר את הסל הפשוט שבו יונחו פירות הביכורים, לפיכך גם הסל הפשוט הוא חלק בלתי נפרד מהמצווה. לעומתו העשיר, שלא השקיע מעצמו כלל וכלל בהובלת הביכורים לירושלים, ורק השתמש בכרכרתו ההדורה לצורך כבוד עצמי ונוחות אישית, לא יזכה לכבוד וגדולה בעבור עבודתו כפי שזכה להם העני.

אדם צריך ללמוד מכך, שככל שהתנאים מסביב מקשים עליו יותר לקיים את המצווה, אזי כל "סל קש", כל "בוץ" וכל התאמצות ולו הקטנה ביותר, מצטרפים למצווה עצמה, וגם עליהם הוא יקבל שכר.