שער הלב: תהיי שלי

חוויית הכישלון שמציפה אותי, בטעם חמוץ של תסכול מיואש, אומרת לי בצורה ברורה שאין סיכוי.

אין לי סיכוי לכתוב אי פעם. אין לי סיכוי לעשות שום דבר. הימים עמוסים כל כך. טלפונים, סידורים, כמה יציאות פתאומיות מוכרחות, כמה פגישות מתוכננות מראש, כמה דברים שעל סדר היום, והנה אין יום. ואין עוד יום ועוד יום ועוד יום.

"אל תדמייני אפילו", לועג לי הרשע השמח לאידי, "תשלימי עם זה שאת לא יכולה לקחת על עצמך שום דבר, כי את לא עומדת בשום דבר. תשלימי עם זה שבינך לבין החלומות שלך, יש ים בלתי עביר של ילדים קטנים, בינוניים, גדולים, וכל מעטפת הרעש והמשימות המתלווה אליהם, בינך לבין השקט מפרידים מהומת קבע, חגים וזמנים, ניקיון שבועי, שבת שבועית, סופר שבועי. אין לך שום אפשרות לצלוח את כל זה ולצאת נורמאלית מהצד השני. תשכחי מכל מה שרצית ותכננת וקיווית אי פעם, פשוט תשכחי".

כשחוויית הכישלון הזאת משתלטת, לא רק הדברים שאני לא עושה מכאיבים לי, אלא גם הדברים שאני כן. משהו פנימי וסמוי מן העין מרעיל לי את הלב, ופתאום המפגש שלי עם הבית וכל אשר בו איננו עמוק וחווייתי, אלא טכני, ממהר ותפקודי. עובר יום, עובר עוד יום, עד שאני קולטת, עוצרת ושואלת מה קרה. מי מחק לי שלושת רבעי מהחיבוקים, השמיד את מרבית הנשיקות וריסס סוג של רעל קטלני על ארוחת ערב שהפכה למשימה מייגעת, מפרכת, מרגיזה?

אם לא הייתי זוכרת שיש גם אחרת, הייתי חושבת שזה כל מה שיש, אבל זה השקר הכי גדול בעולם. כל מציאות יכולה להיות גן עדן ובה במידה גיהינום, והגיהינום, מטבעו, מכחיש לנו את כל מה שהיה קודם. אבל מציאויות אחרות קיימות, עובדה שחווינו אותן. ארוחת ערב, במקור, היא הזמן הזה שבו אנחנו יחד, משפחה. מטורללת קצת, מלאה קולות. אחד שמח, אחד נודניק, אחד צדיק, אחד טרבל-מייקר (עושה צרות).

יש תפקידים קבועים, ויש מתחלפים, ויש טוסטים, וחביתות, וסלט, או מלווח ושוקו ופירורים, ובלגן ואמא. הטוב הרגיל, הבלתי מובחן כמעט, של עצם החיים, הטוב שמזין את הלב ונספג בו בעומק. ארוחת ערב היא לא בדרך למשהו, היא המשהו בעצמו, כשיש לנו לב להבין ועיניים לראות, וכשאין לנו זה סימן שנורינו. חמאסניק ארור הוציא לי ראש ממנהרה שלא ידעתי עליה ודיבר איתי דיבורים של היגיון. החיים האלה גומרים אותך. הם לוקחים לך את כל הכוח, הם מוציאים אותך מותשת, המשימות לעולם לא תסתיימנה, הן רק תתחלפנה, אין לך סיכוי.

אז גם למשימות ההן שפעם רציתי אני לא מגיעה, וגם מה שאני כן עושה הופך להיות העול המתיש, המפריד והמעצבן ביני לבין שאיפתי. אם לנסח את זה בפשטות, הילדים שלי נהיים האויבים שלי.

כשאלול דפק בשער

סוף אב, כשאלול ממש דפק בשער נושא בכנפיו את השגרה המבטיחה, הצטנפתי לי במקומי מרוב מתח וחנק ותסכול וביקשתי עזרה מהשם.

"תראה", אמרתי לו, "בחופש אני אפילו לא מנסה.. אבל בלימודים, כשהילדים הולכים, התירוצים נגמרים. אי אפשר למרוח ימים שלמים...".

"למרוח?", הדהדה אלי ההגדרה בתגובה, "זה מה שאת עושה היום, מורחת??"

אני מתכוונת, שברור שלהיות אמא ולנהל בית והכל, זה חשוב מאוד, אבל אני אמורה גם לעשות משהו. לכתוב, לטפל בכל הפיגורים שהצטברו, להיות יצירתית לפחות שעה-שעתיים-שלוש ביום, ולחיות, ולהספיק. להספיק משהו, דחוף, אבל מתי?

הרגשתי דופק מהיר ומצוקה פנימית. המחשבה על הזמן הרודה ורודף, על קולות הנוגשים ועל החרדה מול מחוגי השעון הדוהרים חנקה אותי מראש. לכי תהיי יצירתית בתנאים מלחיצים כאלה, לכי תצאי מגבולות הזמן והמקום ותחושי שאר רוח!

מה אעשה? סיימתי בפחד, כשפרשתי בפניו את השבוע שלי על כרעיו ועל קרבו. איך אני אספיק משהו? מתי אני אספיק משהו? איפה אני אספיק משהו?

ואז השם שלח תשובה. אני יודעת שהיא נשמעת בנאלית.

ולא מחדשת. ואולי ילדותית.

אבל עובדה היא שנזקקתי לשני טורים מלאים כדי להסביר במה מדובר. ומי שהזדהתה איתי עד פה ופתחה את הלב תוכל אולי להבין עמוק כמוני, עד כמה זה היה מתוק.

"את יודעת", הרגשתי לפתע מין תשובה, "מה דעתך, במקום להיות בהולה להספיק, להיות פשוט שלי?"

הא?

"שלי. תהיי שלי".

"כל יום מחדש".

"תעשי מה שאני אתן לך, מה שתקבלי ממני זה מה שיהיה לך. זמן. שאר רוח. יצירתיות. מעוף, כתיבה, טורים. במקום להיות של הקולות הנוגשים והחונקים, ככה שום דבר לא יוכל להרוג אותך, כי את שלי. ואף אחד לא יגיד לך מה את שווה לפי מה שעשית, כי את שלי.

במקום לדבר איתי דיבורים של הגיון וטבע וטבלאות משוערות בואי נעשה הסכם אחר לגמרי. בואי תהיי שלי. מסכימה?"

משהו במילים האלה הקסים אותי. ריגש אותי. הרגיע אותי. הוציא לחמאסניק את הנשק מהידיים ופוגג אותו בכלל מהסביבה.

אני לא חייבת כלום לאף אחד. אני לא נמדדת לפי שום פרמטרים חיצוניים. כל יום מחדש אני קמה ואני שלו. מה שהוא מתכנן, לאן שהוא שולח, כמה שהוא מחליט – ככה אני קיימת, "מספיקה", אמא וסופרת.

וכמה שלא - לא.

וזה עיקר החזרה בתשובה האלולית שלי, לא להיות של הנוגשים במצריים, שלוקחים לי ביס מכל חלקה מבורכת ומתוקה, להיות רק של השם, ולהיות מוגנת.