לאישה
מסע במנהרת הזמן: חתונה של פעם בחיים
שעון כלה שנפרם שתי דקות אחרי שהאירוסין הסתיימו, מזוודות ששימשו ככספת למתנות, סרוויסים של שכנות ככלי סעודה ועופות שנקנו בשלוש לפנות בוקר. ומה קיבל החתן מהישיבה? שלוש אזרחיות וותיקות - בעבר כלות צעירות, יוצאות למסע במנהרת הזמן של השמחות. הן מנערות את האבק מאלבומי התמונות המצהיבים, מגלות שחלק מהסיפורים שלהן הם בשבילנו מושגים ארכאולוגיים, ובעד להנפיק עצומה: הבה נעלה את הרטרו על ראש שמחתנו
- שרי גרוסמן / בקהילה
- פורסם י"ט אלול התשע"ד
האולם: חצר, בית וישיבה. התזמורת: מקלות על תופים. הסעודה: רבע עוף ופתיתים. העיצוב: עץ תמר מהרחוב. המיזוג: מאוורר כנף בתקרה. המלצרים: המחותנים ובני המשפחה. הביגוד: מה שאימא תפרה. הנדוניה: תוצרת עמל עצמי. הזוג: חגג באושר ואושר
ארמונות הוד, 20:35
ראנר כסוף עם טקסטורה אובלית פרוס על שולחנות עגולים. מנת פתיחה מיניאטורית מונחת באסטטיות מוקפדת על צלחות קורל ענקיות. סלומון מטוגן בציפוי שבבי אנשובי מולבנים, טארטלטים במילוי תערובת זוקיני משובח, קנדלברות גבוהות על רגל מחוטבת ואבני סברובסקי משתלשלות מפיצות אור, ריח ואווירה קסומה סביב.
מלמלות, תחרות, נעלי שמנת ותסרוקות מעוצבות. אובייקטים אלגנטיים נרגשים מתרוצצים סביב, ובתווך - כלה נאה וחסודה דומעת. מתפללת על בית יהודי נוסף שהולך ונבנה כאן הערב.
החצר של סבתא, 18:24
ונטילטור תקרה מגושם מנסה לשווא להקל במעט מהחום הכבד, ספסלי עץ רעועים סדורים על יד שולחנות כבדים מכוסים במפות טרלין מעומלנות, וענפי תמר ירקרקים תחובים בתוך כדי חרס סדוקים מוסיפים צבע ונופך לאווירה המיוחדת.
אט אט מתקבצים ובאים אל ה'אולם' הקטן אנשים נשים וטף, לבושים בבגדי שבת פשוטים שהוצאו בהתרגשות מהארון לכבוד החתונה.
ובחצר הבית הקט נמתחת חופה כחולה, ועוד בית יהודי נבנה כאן הערב.
דפדוף באלבום חתונות שתועדו בשחור-לבן מעביר אותנו לתקופה שהמילה דיגיטלית עוד לא הכירה את עצמה, וברים מעוצבים והשכרת שמלות היו מושגים שאף אחת לא שמעה עליהם. כנגד עידן החתונות העכשווי, כלות של פעם מדברות על קבלת פנים באולם בית הספר ותפריט חתונתי שמכיל פתיתים ומלפפון שהוחמץ מבעוד מועד.
הן מספרות, והעיניים שלהן בורקות בברק מיוחד כשהן מדפדפות יחד איתי באלבום ספירלה גדול ודביק. תמונות מצהיבות מגלות פיסת חיים היסטורית של הסתפקות, מיעוט צרכים ואפס כסף אבל הרבה שמחה אמיתית בלב.
ברגש ובהתרפקות נוסטלגית הן מדברות על חתונות צנועות ושמרניות שעברו אט אט שינויים מרחיקי לכת, ויש להן גם מה לומר על מצעד הראוותנות ומופעי היוקרה הבזבזניים שהתאזרחו במחוזותינו בעשורים האחרונים.
יהודית שטרן, התחתנה בחצר בית הכנסת 'בית הלל' בבני ברק
"כחודש לפני החתונה שלי התחילו ההכנות להיכנס להילוך גבוה. כל בנות המשפחה התגייסו לעזרה. את הכלים לסעודת המצווה שאלנו ממשפחות בשכונה. כמעט בכל בית היו בארון כמה צלחות שחיכו לאירועים מסוג זה. סרוויסים עדינים מפורצלן הונגרי, סכו"ם וכוסות דורלקס שקופות עשו את דרכם בזהירות אל בית הכנסת, שם התקיימה סעודת המצווה ברוב עם והמון חוגג.
"תביני, היינו אז דור שני לשואה. המושג משפחה כלל אבא, אימא, ודודה זקנה מתל אביב. משפחות השכונה היוו תחליף למשפחה שאיננה, והשמחה וההתרגשות דבקו בכולם.
"אני זוכרת את אחי וחבריו מנקים בעזרת מגרפות ברזל את חצר בית הכנסת מעלים ואבנים וסוללים שביל ראוי למעבר להולכי רגל שיגיעו למחרת לשמח חתן וכלה. על לוח המודעות בבית הכנסת תלה אבי זיכרונו לברכה הזמנה גדולה ומעוטרת שקוראת לכל מי ומי לקחת חלק בשמחת הנישואין שלנו. את שמלת הכלה שלי שאלתי מחברה טובה שנישאה זמן קצר לפניי. ההשאלה נעשתה בשמחה וכדבר מובן מאליו.
"בכלל, כל אחד הרגיש את עצמו מחותן ראשי. משעות הצהריים המוקדמות התחילו לנהור לאולם ילדי השכונה הנרגשים, לבושים במיטב מחלצות השבת שלהם. 'תזמורת פילהרמונית' שכללה אקורדיון ירוק הנעימה לחוגגים את השמחה, וצלם קשיש עם מצלמה מגושמת הנציח את האירוע המרגש".
מתנות קיבלתם?
"למתנות הביאו רק חפצים שימושיים כמו למשל סירים, סיפולוקס (יודעות מה זה?), מפית רקומה לחלות וששת. אימא שלי הביאה לאולם מזוודות ריקות, ובסוף האירוע הונחו בהן המתנות יקרות הערך והובלו היישר לבית הזוג הצעיר. כל מתנה הייתה שימושית וידענו להעריך באמת כל חפץ וכלי.
"בעלי - החתן, קיבל כמתנת חתונה שק תפוחי אדמה מהישיבה בה למד, והתפריט לסעודות השבע ברכות הורכב ברובו מתפוחי אדמה בשלל וריאציות. פשטידת תפוחי אדמה, פירה, כרמזלאך, בלינצ'ס ממולאים במעדן ושמו תפוח אדמה ועוד. ותאמיני לי, הכול היה אסטטי, טעים ובשפע. מי הכיר בכלל את המושגים בר, מנת פתיחה וסיום, ואוכל שנזרק לפח?"
גולדה גפנר, התחתנה בישיבת 'חיי עולם' בירושלים
"בירושלים של פעם הייתה בשעתו חנות אחת בגאולה לשמלות חופה, ממנה שכרנו שמלת כלה. את חליפות השבע ברכות תפרתי לבד. כלי מיטה יפים מכותנה נתפרו גם הם בבית, ואפילו את הקפוטה לאבא שלי- המחותן, תפרתי בעצמי. מהבוקר ועד השעות המאוחרות של הלילה ישבתי ליד מכונת התפירה. גם את ה'חלה דעקל' (מפית לחלות, ש.ג.) תפרתי.
"החתונה שלנו נחגגה בבניין ישיבת 'חיי עולם' בירושלים וכל המשפחה המורחבת התגייסה לעזרה וארגנה את ה'אולם' לקראת השמחה. גברים באולם הלימוד של הישיבה ונשים בחדר האוכל. אימא שלי הגיעה ביום החתונה ממקום מגורינו בקריית גת לירושלים, לסייע לאם החתן בבישולים לסעודת המצווה שתתקיים בערב.
"בבוקר יום החתונה, בשעה שלוש לפנות בוקר, נקנו העופות, ובהמשך היום הם הגיעו לבית נקיים ומוכנים לבישול. צמד המחותנות עמלו במשך שעות ארוכות לבשל בסירים ענקיים סעודה מפוארת לאורחים הרבים. שש-מאות מנות טעימות וטריות עשו את דרכן מבית החתן למטבח הישיבה.
"אני זוכרת שאחת מבנות המשפחה החליטה לייפות את האולם לכבוד החתונה, הלכה והשיגה עץ תמר גדול וסחבה אותו מרחק עצום מהבית עד לישיבה לקשט איתו כדי את אולם הנשים".
אני שואלת את גפנר על כיסא הכלה, והיא צוחקת.
"כיסא מפואר לכלה הכנו לבד. פרסנו סדין לבן על אחד הכיסאות באולם, והנה לנו כיסא מיוחד לכלה. בהוראת המחותן, בחופה עצמה הצלם לא הורשה לצלם בכלל, מפאת כבוד המעמד".
ומה כלל התפריט?
"על השולחנות, שכוסו במפות מהגמ"ח השכונתי, הונחו חלות קטנות - בולקעלך וחמוצים, מנה עיקרית שכללה רבע עוף בתוספת פתיתים, ולקינוח - קומפוט משקה ברד, עשוי מתמצית פטל עם קרח בתוספת סוכר. באמצע הסעודה חולקו על ידי הילדים בוטנים וגרעינים לחוגגים".
"אבל מי בכלל זוכר את הפרטים האלו?" היא שואלת אותי. "את יודעת איזו שמחה עצומה הייתה? כל בני ירושלים, מכרים וידידים בעיר ומחוצה לה, הגיעו להשתתף בשמחה שלנו. האושר היה אמיתי".
אני מתבוננת בתמונות. אב החתן נראה ממלצר בעצמו, מחזיק בידיו מגש נירוסטה גדול ועל פניו נהרה של אושר. מעגלי רוקדים עם פרצופים שמחים ובתווך נראה אחד החוגגים עם בקבוק 'קנקל' על ראשו משמח חתן וכלה, בחורי חמד בריקוד הקדצ'קע המפורסם, ומאוורר כנף בתקרה המקומרת חג מעל הרוקדים המיוזעים.
"ותאמיני לי, לא היה חסר כלום. שמחת חתונה פשוטה ולא מנקרת עיניים. סטנדרט של פשטות ירושלמית מהולה באושר פנימי ואמיתי. אנשי ירושלים הגיעו בהמוניהם לשמחת חתן וכלה, השמחה הייתה פורצת גבולות, והתזמורת הורכבה מילדי המשפחה והשכונה שלקחו לידיהם תופים ותופפו עליהם במקלות - 'שטעקענס' בעגה ירושלמית".
איך הגיעו לחתונה מחוץ לעיר?
"הנסיעות באותם ימים לא היו פשוטות כלל. אורחים מחוץ לירושלים נאלצו להיטלטל בדרכים עם שני אוטובוסים מקרטעים, אבל עם כל הקשיים שבדרך, בני המשפחה הגיעו בהרכב מלא לחתונה ונשארו ללון בירושלים עד לבוקר למחרת".
בצד הנשים נראות בתמונה אחיות הכלה לבושות בחן בבגדי שבת פשוטים ובשיערן תקוע פפיון ענק וחגיגי.
השכרת שמלות - שמעת על מושג כזה?
"מה פתאום? אימא שלי תפרה לכל אחיי ואחיותיי בגדים חדשים שאותם חידשו בהתרגשות לכבוד האירוע".
שבת עלייה לתורה ושבת שבע ברכות נחגגו בצניעות בבית המחותנים, ומיותר לציין שהסעודה בושלה והוכנה במטבח הביתי. עוגות לעקעך ירושלמיות נאפו בתנור הגדול ושכנות מסורות הושיטו יד בכל מה שנדרש".
ומה עם נדוניה?
"אימא שלי קנתה עשר קילו פוך והכינה ממנו שתי שמיכות ושש כריות, ואני עמלנתי. על המצעים רקמתי באומנות מונוגרמה של השמות שלנו. הכול היה תוצרת בית, ומה שלא - נקנה בחסכנות ורק מה שצריך באמת. בלי צעצועים מיותרים".
רבקה גולדווסר, התחתנה באולם בית הספר 'בית יעקב החדש' בתל אביב
"התארסתי בגיל מוקדם יחסית ותקופת האירוסין השתרעה על פני שנה וחצי. זאת הייתה המציאות. אני נאלצתי לעבוד בשביל להתחתן, וכשהצטבר סכום נכבד בקופה הפרטית שלי קבענו תאריך לחתונה.
"שעון האירוסין שלי היה עשוי מרצועות דקיקות, ואני זוכרת את חמותי מעניקה לי אותו ברגש. בדרך חזור הביתה כבר לא היה זכר לשעון. הרצועות נפרמו בזו אחר זו, אבל זה באמת פרט שולי ולא רלוונטי.
"נישאנו באולם בית הספר ברחוב יהודה הלוי, בתל אביב של פעם. אבא שלי זיכרונו לברכה שילם לשרת בית הספר, והוא ארגן את אולם בית הספר לקראת החתונה. סעודת המצווה התקיימה בבית הוריי, שגרו בסמיכות. בבית שלנו לא הייתה אספקה סדירה של חשמל, וביום החתונה משכנו חוטים מהשכנים. אני ואחיותיי סייענו לאימא בבישולים ואפייה במטבח, ואפילו שקדי מרק הכנו לבד.
"ביום החופה, מטעמים עקרוניים סירבתי ללכת למספרה כמו שהיה נהוג באותם ימים. לכן, שבוע לפני כן הסתפרתי קצר, וביום הכלולות חבשתי פאה מסורקת שהוכנה הרבה זמן קודם.
"בזמנים שלנו, דפוס החיים היה מהיד לפה. אני עבדתי בתור בחורה צעירה ובכסף שהרווחתי עזרתי להורים לחתן אותי. לא היו אז מושגים של משכנתא, הלוואות, גמ"חים וכו'. מה שהיה - היה, ומה שלא היה - לא היה. היינו עסוקים יותר בהקמת הבית - האידיאל האמיתי, ופחות בחיצוניות. הדגש העיקרי באותם ימים היה על התוכן, ולא על המסגרת. הכול נעשה בעשר אצבעות ובעבודת כפיים מלאת סיפוק עצמי. בשביל כלי מיטה למשל, הזמנו בד לבן מיוחד ומסרנו לתופרת שתתפור ותרקום עליו בעדינות. כן, ככה חיינו והתחתנו ושמחנו".
הננו מתכבדות להודיעכן
לכל המרואיינות היה גם משהו חשוב למסור לציבור האימהות והכלות בנות דורנו:
גפנר לא מסוגלת לראות את כמויות האוכל שנזרקות:
"כואב הלב. אני הולכת היום להרבה שמחות ברוך ה' בחיק המשפחה, ורואה איך המלצרים בלי טיפת רחמנות מרוקנים צלחות מלאות כל טוב לתוך הפח. לא יאומן, כמויות עצומות של אוכל טרי נזרקות. בשביל מה כל הברים עמוסי התקרובת? בר בקבלת פנים ועוד אחד בחופה. אולי חלילה מישהו עדיין לא הספיק לטעום מהבורקס? שלא לדבר על הסעודה כיד המלך, ובריקודים שוב בר. בשביל מה? אפשר להכין שולחן עם שתייה קרה וקצת עוגות חתוכות, אבל אני מתנגדת לכל רעיון כמויות האוכל שנשפכות באירוע אחד, כאילו מחר בצורת".
שטרן מתפלאת ושואלת לאן נעלמה מסורת המתנות בחתונה:
"הגעתי לחתונה מצוידת במתנה עטופה לזוג הצעיר. אחרי איחולי המזל טוב למחותנות, שאלתי את אחת מבנות המשפחה היכן אני יכולה להניח את המתנה. היא נתנה בי מבט לא מבין והפנתה אותי לשולחן צדדי ריק. כמובן שלא השארתי שם את המתנה. מצאתי לי דרך אחרת להעביר אותה אחרי האירוע לזוג. אבל בינינו, אתם הצעירים, איך באמת אתם מסתדרים בלי סט כוסות לקפה? ומפה לשולחן שבת? אה? מעניין".
גולדווסר מבקשת להוריד נפח בשמלות המלמלה המוגזמות לדעתה:
"במו עיניי ראיתי ילדה קטנה כבת חמש מנסה להיכנס בעזרת בנות המשפחה למונית. התחתיות הרבות והמלמלות לא אפשרו לה ללכת באופן עצמאי ומשוחרר. עד איפה אמורה השמלה להגיע? בכלל, כל מצעד הראווה הזה מיותר. החיצוניות בת דורנו כואבת. הורים נכנסים לחובות וקשיים בגלל חברה תחרותית ודורשת ראוותנות וקשקושים מיותרים שנמסים מיד בתום האירוע. לא חבל?
והנה נוהג שהיא סיגלה לעצמה: "אני יוצאת עם כל נכדה בערב חתונתה לקנייה מרוכזת של כלי בית בסיסיים. אני מסייעת לה בבחירת סיר מתאים למרק ירקות, קלחת לבישול הביצים, מחבת חלבית ובשרית ועוד. שלוש שעות אנחנו מבלות בחנות הכלים. מהסירים אנחנו עוברות לכוסות ולסכו"ם, מגב מוצלח ומטאטא. בחנות אני מעבירה לנכדות שיעור קצר בענייני סדר וניקיון וארגון הבית החדש".
הכתבה פורסמה בשבועון "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד לגולשי הידברות, הקליקו כאן.