אָנֹכִי טוֹב לָךְ

פרשתנו פותחת במילים וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה[1]  ואני שומעת כאן את הקריאה:  "כִּי תָבוֹא – את באה? אני כאן מחכה לך! נותן לך!"

זה מה שצריך לעשות באלול; לבוא. זה לא הרבה. חודש אלול הוא ארץ חדשה. ראש השנה הוא ארץ חדשה.[2] הכל ערוך ומוכן – קחי ארץ חדשה! 

ומה הפחד הגדול? משללמלך שערך שולחן לסעודה ואף אחד לא בא. רק לפנות ערב כמה מאחרים התחילו לטפטף, והוא הרעיף עליהם כל כך הרבה.[3] זו החרדה הכל כך מוכרת למרביתנו: את מכינה אירוע כל כך חגיגי וגדול (יומולדת / בר מצווה / חתונה / ברית מילה) ואת מגיעה בתחילת האירוע ומגלה שהמקום כל כך מדולדל ואת דואגת: "אולי אף אחד לא יבוא? אולי אני אתקע עם כל סידורי הפרחים והמנות?" ואז מתחילים האורחים לטפטף. וזה הפחד של הקב"ה באלול, לפי המדרש: "אולי אף אחד לא יגיע לשמחה שלי? ערכתי לכבודם כזה שולחן. את באה, נשמה?"

אז איך באים לתוך הימים האלה? בידיעה שהם גורליים כל כך. בתפילת ראש השנה את מבקשת: "ה', תן לי... זמן. תן לי חיים, תן לי עוד שנה. תן לי אריכות ימים". זה ביטוי מהמם שמיוחס לצדיקים: "בא בימים". אין יום שהם לא באים אליו במלוא האנרגיות. אנשים שהם באים בימים הם אנשים שממצים את כל הטוב שמביא איתו היום הזה. הם לא מחמיצים הזדמנות לעשות חסד, להרים עיניים לשמים, לומר מילה טובה. זו גם בקשתנו: "בורא עולם, אני רוצה לחיות לאורך שנים. אני רוצה להאריך ימים (באל"ף) ויותר מזה, אני רוצה להעריך ימים!"

התרגשתי מאד השבוע כשאישה חילונית ניגשה אלי בשיעור ובכתה: "איך אפשר להתקרב? איך באים?" ופרשתנו, "כי תבוא", נותנת בידינו שלוש דרכים לבוא אל הקב"ה. רק תבחרי!

הדרך ראשונה – ביכורים,
השנייה – מעשרות. אדם נותן מעשר, חסד, לעני והשלישית – קללות.

אפשר לבוא בביכורים. לקחת את המעט שהיה לך השנה ולהגיד: "ה', וואו. תודה". זו הדרך המובחרת ביותר – בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה.[1]

את יכולה לבוא במעשר, כלומר צדקה. לעשות חסד עִם עַם ישראל. אין לך מושג כמה זה נפלא, כי פרשתנו מדברת על אדם שמתוֹ מוטל לפניו, והוא ממשיך לעשות חסד עם בני עמו ממש כמו הנשים הנפלאות שפגשתי הקיץ הזה, אימהות שכולות שהולכות לנחם אימהות שכולות אחרות. זה חסד מדהים. 

ואת יכולה להגיע דרך הכאב והקללות, שלא נדע. דרך המצוקה: "ה', הצילו!"

מה הדרך המועדפת לבוא? בשמחה. חז"ל אומרים לנו שהשמחה בראש השנה היא פיקוח נפש ממש! כי ראש השנה הינו לא רק פחד מזעזע ואימת-דין אלא שילוב מדהים עם שמחה גדולה. מצד אחד ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום[2] ומנגד, לפי ה"משנה ברורה", חייב אדם בראש השנה להראות בעצמו כאילו יצא בדימוס, זכאי בדין לפני המלך, שמח וטוב לב.  וה"שפת אמת" אומר: כפי שִׂמחתו בראש השנה בקבלת מלכותו יתברך, כך יהיה שמח כל השנה.[3] זה יום שבו את חייבת לרעוד מפחד ואת חייבת לשמוח בו זמנית.

דעי לך: אם את עצובה בראש השנה, זה סימן שאת חיה על חישובים, בטוחה שהשנה הבאה שלך תלויה בך ובמעשייך. זה אמנם נכון חלקית, אבל האמת הגדולה יותר היא, שהכל תלוי במלך כשאת מבינה שהמלך אינו תלוי בך ובמעשייך, לא תהיי שמחה?! הרי מדוע ילד שמח – כי יש לו את אמא ואבא והוא תלוי בהם וסומך עליהם. בעצם השמחה שלך ובעצם הוודאות שלך שאת תלויה בו לגמרי, את ממליכה את המלך בראש השנה.

לעומת זאת, כל מגוון הקללות בפרשתנו מגיע מסיבה אחת מסוימת: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב - מֵרֹב כֹּל.[1] קיבלת ממני הרבה מאוד ואין בך טוּב לבב לראות את זה!

ואני רוצה לדבר על נטייה שרווחת אצל חלק מהנשים, שקיבלו הרבה מאד, לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן.[2] מנשים נשואות אני רוצה לבקש: את נשואה במזל טוב?  לפחות תשתקי, בזמן החגים, בכל הנוגע לבעלך. אל תתלונני /תלגלגי עליו ואל תרוצי לשלוח אותו לאומן, דעי לך: שווה להיות נשואה "ולו רק" בשביל החגים. נשואה? תשמחי, ולו רק בגלל הכבוד שאת יכולה לחגוג בביתך, להזמין אל שולחנך ולא להיות סמוכה על שולחנות אחרים, נתונה למבטיהם המרחמים.

אינני יכולה לתאר את הבדידות שחשות נשים רווקוֹת בחגים. יש ביטוי נורא שמתייחס לאישה לבד: תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה.[3] בהפטרת פרשתנו אנו מוצאים את האישה הבודדה: כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ ה'.[4] יודעות מה פשר "עזובה" בעברית? אישה שצריכה עזרה  ("עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ"[5] = עזור תעזור לו). זו אישה שמחכה לראות לאן יזמינו אותה בחגים.

אחת מגיבורות ראש השנה היא חנה, אם שמואל הנביא. אלקנה, בעלה, מציג לה משוואה מאד מוזרה:

"חַנָּה, לָמֶה תִבְכִּי?"
"מה 'לָמֶה'. אני עקרה 19 שנים אולי?"
"הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים",[6] הוא עונה.

מה פשר המשוואה ההזויה הזאת? אין לי ילדים אבל יש לי בן זוג – וזה טוב? כן. נכון, אין לי ילדים, אין לי הכל, אבל אני נשואה וזה בוודאי "מֵרֹב כֹּל" (וגם נשים נשואות פלוס ילדים יודעות: ילדים יכולים להסב צער

1 דברים כ"ו, א.

2 עפ"י ה"אור החיים" הקדוש, שם. 

3 ילק"ש תהילים, פרק כ"ה.  

4 תהילים ק', ד.

5 מתוך תפילת "ונתנה תוקף"

6 "שפת אמת", פרשת כי תבוא.

7 דברים כ"ח, מז.

8 על פי אסתר א', יז.

9 ישעיהו ס', טו.

10 ישעיהו נ"ד, ו.

11 שמות כ"ג, ה.

12 שמ"א א', ח.

13 יומא פ"ו, עא.

14 דברים כ"ו, ג ו"שפתי חכמים", שם.

15 הרב אליהו דסלר, "מכתב מאליהו".