חכם – או בעל ניסיון? מיומנו של יוצר

את הטור הקודם סיימתי לאחר ששובצתי בלהקה הצבאית של הבקו"ם. אחרי שיחת קליטה עם קצינת החינוך, בהתרגשות גדולה לקראת המפגש עם חברי הלהקה. הקדמתי וסיפרתי שבאותה תקופה לא הבנתי את הערך והכוח שיש באחדות. באתי ממקום שמאוד מרוכז בעצמו, רציתי לבלוט ולהראות לעולם כמה אני מוכשר. לעומת זאת, אותם חיילים קרביים שבפניהם הלהקה עומדת להופיע, נתונים לתכתיבי מציאות שלא מאפשרת להם - אלא להתאחד ולפעול ככוח אחד וחזק, אולי זה בגלל שמרחף מעליהם איום ממשי, כזה שמחייב אותם להיות שם אחד בשביל השני. ואולי זה קשור בבגרות הנפשית, זו שמלכתחילה הובילה אותם לשרת בחזית ולהגן על עם ישראל.

היום אני מבין את הכל אחרת. אני מבין את המשמעות הגדולה של "ישראל". כתוב בספר הזוהר הקדוש - שהקב"ה, התורה, וישראל, הם אחד. יש פה רעיון נעלה שצריך לרדת לסוף דעתו - כדי שבכלל נוכל להתחיל ולהבין את התפקיד שלנו פה בעולם. הדרך הטובה ביותר להסביר את הרעיון, נמצאת בתכונה הייחודית שיש למים, והרי שהתורה הקדושה משולה למים.

אם ניקח טיפה אחת של מים ונזרוק אותה על בניין, הטיפה תתנפץ ולא יקרה לבניין כלום. אין לטיפה אחת מספיק כוח כדי לשנות משהו במציאות של הבניין. אבל אם ניקח המון טיפות של מים, ממש גל ענק, ונשליך אותו על הבניין – לגל ענק יש כוח חזק מספיק כדי שיוכל אפילו להפיל את הבניין הגדול. מה שקורה הוא, שטיפות המים נקשרות זו בזו, שתי טיפות שמתחברות יחד, הופכות לטיפה אחת גדולה, וזה הסוד של עם ישראל. הקב"ה נתן לנו את המצוות כדי שנוכל להתחבר ולהיות בצוותא, כדי שנוכל להתחבר זה לזה כמו המים, ככה יהיה לנו כוח גדול ועצום, שיוכל להפיל את כל אומות העולם אם הם ינסו לעמוד בדרכנו כדי להכשיל אותנו.

היום אני חכם גדול, זה קל להבין את הדברים בדיעבד, אבל אז באותם ימים לא הבנתי שום דבר מזה. חשבתי שאני מספיק חזק כדי להכניע את העולם לבד. מחשבה שיכולה להוביל אותך אך ורק לקריסה, עד שתיכנע ותצטרך את הסביבה, עד שתבקש עזרה כדי לקום על הרגליים ואז גם תוכל להעריך את הכוח שהסביבה יכולה להעניק לך.

הרבה תובנות מציפות אותי היום, אבל אין חכם כבעל ניסיון - ואת הניסיון שלי קיבלתי דרך המעשה, דרך המציאות. נחזור לפגישה הראשונה עם חברי ללהקת הבקו"ם. היו שם שרון וליאור, שתי הזמרות, והיה את אדם, הזמר. לכאורה זה לא נשמע כמו משימה קשה לגבש שני בנים ושתי בנות להיות להקה. על התפקיד הזה ניצב אורי, המעבד המוזיקלי, זה שאם תשאלו אותו יגיד לכם שהיינו הסיוט שלו. כמו שכבר ציינתי, ראיתי רק את עצמי, ולכן שפטתי את המצב כולו מנקודת הראייה שלי, וכך היא הייתה: חברי הלהקה שהתייחסו אלי יפה, מיד היה לי ברור שהם רוצים ממני משהו ולכן אני צריך לסלוד מהם, אחרים נראו לי יהירים ומתנשאים. אחרי שקצת נרגעתי, התחלתי לחשוב שעם אדם אני כן יכול להתחבר. הוא הגיע מעט לפני, ואני מזהה אצלו חוסר ביטחון וצורך בתשומת לב, ממש כמוני. הכי נכון יהיה לי להתחבר אליו ומשם להעצים את עצמי. שיקולים אסטרטגיים שמנחים את קו המחשבה שלך, בלי שאתה אפילו שם לב אליהם. העולם בנוי על אינטרס, וכדי להצליח לטפס ולהתעלות מעל כולם אני חייב לדעת לנצל את כל ההזדמנויות שיש לי.

מהר מאוד נוצר מצב לא נעים בלהקה: אני ואדם תמיד ביחד, וכל ניסיונות הגיבוש לא הצליחו. אם הייתי חכם הייתי יודע שהדבר הכי נכון יהיה להקשיב לשרון, להאזין לכל מוסרי ההשכל שהיא מנסה להעביר מניסיונה. מסתבר שכשהיא הגיעה ללהקה כולם נידו אותה הצידה, כי הם היו שלישיה מגובשת - כולם משרתים אותו פרק זמן פחות או יותר. אין טעם להיקשר לחדשה כי תכף הם משתחררים לאזרחות, והיא לא תהיה דמות משמעותית בחיים שלהם. לא הייתה להם את הרגישות להבין שהיא צריכה להרגיש שייכת. אולי בגלל זה שרון רצתה לתת לנו תחושת שייכות, אבל אנחנו לא לקחנו את זה. את השייכות שלנו מצאנו במה שמחבר בנינו באופן טבעי, זה ששנינו חדשים (אני ואדם), זה שאם נשתף פעולה יהיה לנו כוח בלהקה, וכל היתר לא עניין אותנו, או לפחות אותי..

בטור הבא אספר לכם על תחילת העבודה המעשית, אחרי הכל התכנסנו כאן כדי להרים מופע שתפקידו להפיג את המתחים בקרב החיילים הקרביים שמתגייסים, החיילים שיום אחרי המופע נשלחים לטירונות קרבית קשה ומייגעת. אספר לכם איך דווקא דרך העבודה המשותפת, זו שאין לנו ברירה אלא לקיימה, הצלחנו למצוא את החוט המקשר בניינו כלהקה. זה אמנם לא גרם לנו להיות החברים הכי טובים בעולם, זה היה רחוק מהאחדות והגיבוש שאליהם יגיעו אותם חיילים קרביים שבפניהם נופיע, אבל זו הייתה התחלה. זה היה שלב ראשון שדרכו נוכל לגבש תובנות שילווה אותנו במשך כל החיים, ומהם נוכל לצמוח ולהצמיח התחדשות.

כשאני כותב את הטור הזה אני נזכר ומגלה פרטים חדשים שהיוו נקודות מפנה אצלי בנפש, דברים שתמיד היו שם ואף פעם לא ייחסתי להם את החשיבות הגדולה שיש להם בדרך שבה אני הולך וצומח, הדרך שאותה אנסה לכתוב לכם פה בטור שבועי שמספר סיפור מתוך יומנו של יוצר, יומן שממשיך ונכתב בכל יום ובכל רגע מחדש.

הפעם בחרתי לשתף אתכם בשיר של יוסף קרדונר, שיר שתמיד גורם להתרגשות מפני מה שעתיד להתחדש ולהתחיל. מהשירים האלו שמעוררים בנו תקווה למצוא את האור גם בתוך החושך.

אבקש להקדיש את הטור הזה לעילוי נשמתה של עירית שתיל, חברה יקרה שאהבה מאוד את השיר הזה והלכה מאיתנו בטרם עת.