ענקי הרוח לחודש אלול: רבי פנחס שפירא מקוריץ ורבי יוסף חיים

ר' פנחס (ב"ר אברהם אבא) שפירא מקוריץ'

תלמידו של הבעש"ט הקדוש, רבו של ר' זאב הלוי מז'יטומיר. נכדו של המגלה עמוקות.

היה חתום במידת האמת. במשך 13 שנה עבד בכדי להתגבר על השקר, 7 שנים התייגע על האמת, עוד 7 שנים התייגע לדעת מהי האמת ו–7 שנים נוספות יגע להכניס את האמת ללבו.

ר' פינחס מקוריץ נמלך פעם בלבו, שלא טוב הדבר שבאים אליו חסידים ואנשים רבים עם בקשותיהם בדבר ישועה ורחמים בעניינים שונים, כי זה מבטל אותו מעבודת הבורא ברוך הוא. וביקש מהשם שיהיה שנוא לבני אדם, וממילא לא יבואו אליו אנשים ולא תהיה לו התקשרות עם שום איש, וכך היה. והתבודד בינו לבין קונו וחי חיי צער, ולא היה נמצא בחברת אנשים בלתי בשעת התפילה להתפלל עם הצבור.

ויהי היום קודם חג הסכות, הוכרח ר' פנחס לעשות סוכתו על ידי גוי, כי היהודים לא רצו לעזרו שהיה שנוא להם. הגוי לא היה בידו כלי האמנות הדרושים לכך, אז שלח הרב את אשתו הרבנית לשכנים לשאול מהם גרזן ומעדר וכדומה, ומחמת שהיה שנוא בעיני כולם לא רצו להשאילו, ובקושי גדול השיג את הכלים שהיה צריך.

בליל ראשון של חג, כאשר גמר ר' פנחס את תפילתו בבית הכנסת, קרא אליו כמה אורחים לסעוד אצלו ביום טוב, אך אף אחד לא נתרצה לסור אל ביתו, כי היה שנוא לכל, והוכרח ללכת לסוכתו בלי שום אורח.

בבואו לסוכה, התחיל להזמין את האושפיזין "ליעול אברהם" וכו', וראה שאברהם אבינו עליו השלום עומד מבחוץ ואינו רוצה להיכנס לפנים. שאל ר' פנחס: "מה פשעי ומה חטאתי?" והשיב אברהם אבינו: "אין דרכי להיכנס במקום שאין שם אורחים". ומהיום ההוא והלאה ביקש מהשם יתברך שיתיר הדבר כמקודם שימצא חן בעיני אנשים. ('סיפורי חסידים' 124)

ר' יוסף חיים (ב"ר אליהו)- הבן איש חי

תלמידו של ר' עבדאללה סומך. אמו מסרה נפש להגיע מעיראק למרוקו הרחוקה כדי לקבל ברכה מהצדיק ר' יעקב אביחצירא, ועד שיגיע תורה להתברך מפי הצדיק דאגה וטיפלה במסירות במסכנים והחולים שחיכו שם. ר' יעקב שראה את מסירות נפשה ברך אותה שתזכה לבן שיאיר את עיני ישראל בתורה.

בהיותו בן שבע שנים נפל לבאר עמוקה והיה  בסכנה גדולה ובדרך נס ניצל. מאז קיבל על עצמו בנדר להקדיש את כל ימיו לתורה.

כשהגיע לארץ ישראל השתטח בציונו של בניהו בן יהוידע והרגיש מתיקות רבה בתפילתו עד שהבין שהוא משורש נשמתו ולכן קרא לספריו על שם הפסוק העוסק באותו צדיק: "ובניהו, בן יהוידע, בן איש חי, רב פעלים, מקבצאל".

מעשהשהיה ושני חכמים הוכרחו מטעמי דרך ארץ להשתתף בסעודת מצוה שערך גביר אחד והיה להם צער גדול מזה שהוכרחו לישב שעות רבות בין המסובים שישבו בהוללות שאינה הולמת את כבוד החכמים וגם נצטערו שהוכרחו לבטל מסדרי לימודם ולהפסיד אמירת "תיקון חצות", אך עם כל זה כדי שלא יפגעו בכבוד הגביר ויתחלל שם שמים הוכרחו לבוא אל המשתה. אמנם חכם אחד הראה פנים כלפי המסובים כמשתתף בשמחתם, הגם שבתוך תוכו לרגע אחד לא הסיח את דעתו מלימודו וכשהגיעה שעת חצות נשען על ידו כדרך הישנים ואמר בבכי פנימי כל סדר "תיקון חצות" כמנהגו מבלי שירגיש בו אף אחד מן המסובים וכך היה דבוק בקונו בשעה שכלפי המסובים הראה עצמו כמשתתף בשמחתם.

לעומתו החכם השני כבר מתחילת הסעודה ראו בפניו פנים של זעם ומתנועותיו היה ניכר שהוא קץ מהסעודה ומחברת המסובים, וכשהגיע רגע חצות לא יכול להתאפק וישב על הארץ לומר את התיקון וכל זאת לעיני כל המסובים. כשראו את התנהגותו פערו פיהם נגד התורה ולומדיה וחמת הגביר בערה בו שנראה החכם כמבזה שמחתו, רק כשנזכרו במעשה החכם הראשון שלפי דעתם כיבדם שככה חמתם וקלסוהו ושבחוסו על נעימות הליכותיו בקודש.

את המעשה הנ"ל מספר רבי יוסף חיים בספרו "חסדי אבות" בביאורו על המשנה "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" שבא ללמדנו שאף שימצא דבר שאדם חייב לעשותו עפ"י התורה אך לפי שורת הדרך ארץ נראה הדבר זר בעיני הבריות אמנם מי שהוא חכם יתחכם לעשות הדבר באופן שיצא הן לידי שמים והן לידי דרך ארץ אמנם לרוב ענוותנותו העלים שהוא ז"ל היה בעל המעשה...