"ביום ההוא" – פרשת 'ניצבים וילך'

התורה מלאה בפסוקים מרגשים, אשר לא אחת מביאים את הקוראים בהם לידי דמעות. אחד מהם הוא הפסוק "וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת" (דברים לא, כא). התלמוד מספר (חגיגה, ה ע"א), שבכל פעם שרבי יוחנן קרא פסוק זה, הוא החל לבכות ואמר: "עבד שרבו ממציא לו רעות רבות, תקנה יש לו"? כלומר, עבד שרבו מסתיר את פניו ממנו, האם יש לו תקנה? אם הבורא מסתיר את פניו מעם ישראל ואומר ש"תמצאנה אותו רעות רבות וצרות", האם יש להם תקנה?

מספר פסוקים קודם לכן כותבת התורה שהבורא אומר: "וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת. וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" (לא, יז).

ה"כלי יקר" נותן מבט עומק לפסוק זה:

דרך העולם היא, שכשחיי האדם רגועים ושלווים והכל זורם על מי מנוחות, הוא עלול קצת 'לשכוח' מאלוקים. אולם אם חלילה מתרחשת צרה, מחלה וכדומה, לפתע האדם 'מתעורר' ונזכר באלוקים, הוא נותן צדקה ומתחזק ברוחניות.

מובן שהדבר ראוי, שהרי הקדוש ברוך הוא שומע את תפילתם ואת נאקתם של בניו תמיד. אולם ברור הדבר, שאין זו חכמה גדולה להיזכר באלוקים רק כשכואב. נדרש מהאדם 'לחיות' עם הבורא בכל מצב נתון – "כי זה דרכם כסל למו, שאינן עושים תשובה לעולם, כי אם אחר ההכרח. כי בזמן שהייסורים מורכבים על כתפיו, אז הוא נודר נדרים ליתן ממונו לצדקה או לשוב אל ה'" (לשון ה"כלי יקר"). המצב האידיאלי הוא שאדם יזכור את בוראו גם כשהכל טוב לו.

בעומק הדברים, זו כוונת הפסוק שהזכרנו: "וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת" – רק כשחלילה יהיה עליהם רעות רבות וצרות, רק אז הם ייזכרו "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה". אם כן, פסוק זה נושא תוכחה סמויה עבור עם ישראל, שלא 'ייזכרו' בבורא רק כשלא טוב להם, אלא יזכרו אותו תמיד בכל מצב.

שיבה לבורא מתוך ייסורים הינה סוג תשובה שלישי, הנוסף על שני סוגי התשובה הידועים. יש תשובה מאהבה – תשובה הנובעת מתוך אהבה של אדם לבוראו, ויש תשובה מיראה – שהיא תוצאה של יראת אדם מבוראו.

תשובה מיראה הינה מתוך יראה כללית מפני מערכת השכר והעונש שבה מנהל הבורא את עולמו. תשובה מתוך ייסורים נעשית כבר לאחר קבלת העונש ומתוך הכרח וחוסר ברירה, לפיכך הינה שלישית במעלתה. כשאדם נמצא תחת השפעת ייסורים, הוא אינו שב מתוך הכרה בבורא, אלא מפני הכנעה של ייסורים, וקיים סיכוי סביר שאחר שוך ייסוריו, יחזור האדם לסורו, כפי שנאמר אצל פרעה – "וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה, וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ" (שמות י, ג).

זו כוונת הפסוק שהזכרנו: "וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת. וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה", רק "ביום ההוא", רק לאחר שמצאוהו רעות רבות, הוא שב אל ה'. "ביום ההוא" ממעט הן את הימים שלפניו, טרם בוא ייסוריו, והן את הימים שלאחריו, כעבור סופת ייסוריו. אומר הבורא, אדם כזה, שנזכר בבורא רק "ביום ההוא", רק ברגעי הסבל, ומיד לאחר מכן הוא חוזר לסורו, אזי תשובתו לא תמיד מתקבלת, והבורא אומר: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה" (לא, יח). אפילו ביום שהוא מתוודה, כיון שהוא מתוודה רק "ביום ההוא" ולבו לא באמת שלם עם בוראו, הבורא לא תמיד יקבל את תשובתו.

כאמור, ודאי שתשובה מחמת ייסורים רצויה בפני הבורא, אך השפעתה פחותה, אם וכאשר לאחר שוך ייסוריו הוא חוזר לסורו.

מוסיף ה"כלי יקר" ואומר, שכעת נבין קטע נוסף מתוך התלמוד. התלמוד מביא את דברי שמואל על הפסוק "וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת" – "זה הממציא לו מעות לעני בשעת דוחקו". מה הקשר בין הפסוק למלווה מעות לעני בשעת דוחקו? מבאר ה"כלי יקר", ש"בשעת דוחקו" אין הכוונה לשעת דחק של העני, אלא "בשעת דוחקו" של המלווה, שבדרך כלל הוא אינו מסייע לעניים, ורק כשיש לו שעת דחק, צרה וכדומה, הצרות דוחקות אותו לתת צדקה. אדם זה, עליו אומר הבורא שתשובתו אינה רצויה כאותו אדם ששב באמת מאהבה, או לפחות מיראה.