צורב התורה – פרשת 'ניצבים וילך'

"האם הרב אוהב גלידה?" פנה בחור ישיבה לגאון רבי אהרן לייב שטיינמן שליט"א, בשאלה די מוזרה. "אינני יודע", השיב הרב הישיש, המתנזר זה כשבעים שנה מרוב ככל הנאות העולם. "לא טעמתי מעודי גלידה".

"ואולי נתח בשר עסיסי יענג את בלוטות הטעם של הרב?" ניסה הבחור ונימק: "אומרים שזה מאוד טעים". הרב משך בכתפיו. עיניו הביעו תמיהה. מה רוצה ממנו הבחור?

כאן פרץ הבחור בבכי: "כולם אומרים לי שהתורה מתוקה, שטוב ללמוד אותה. אבל אני לא חש בזה. ואני – בשונה מן הרב שמסרב לטעום בשר וגלידה – ניסיתי ללמוד. זה מר לי"...

ארשת פניו של הרב הרצינה: "האם יש מציאות בעולם", שאל את הבחור, "שדבש מתוק יהיה מר לאדם מסוים?" הבחור לא הגיב, והרב המשיך: "אדם שפיו מלא מוגלה ופצעים, לא נהנה מן הדבש וסובל מרות. מוכרחים קודם כל להירפא מן הפצעים ורק אז ניתן ליהנות מן הטעם".

***

בסופה של פרשת ניצבים מצהירה התורה: "כי המצווה הזאת אשר אני מצווך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא". פירושו של דבר שגם מצוות התורה בכלל, ומצות התשובה - בה עסקה התורה בפסוק הקודם - בפרט, שתיהן לא מופלאות (פלא בלשון הקודש, פירושו בדרך כלל: חיסרון) ורחוקות ממך.

אבל זה לא מספיק. ליתר הדגשה התורה מחדדת: "כי קרוב אליך הדבר מאוד". קרוב, היינו מגדירים היום "מרחק הושטת יד". זה לא מאמץ שרגילים להחשיבו אצל אנשים בריאים בגופם. בעצם, אפילו יד לא צריך להושיט: "בפיך ובלבבך לעשותו".

"יותר קל מזה - אין בעולם", היו צריכות מודעות הפרסומת לזעוק, לו היה נותן התורה צריך לתיתה לקופירייטרים ופרסומאים שידאגו להטמיעה בקרב האוכלוסיה הכלל עולמית. אפילו לא לזוז. קצת דרור ללשון, מעט תשומת לב, ו... הופ! יש לנו תשובה, יש לנו תורה, יש לנו תפילה.

כאן הנקודה בה עוצר כל יהודי ששומע את הדברים, ואומר: או שאינני מבין את פשט הפסוק, או שמשהו כאן איננו אמת, חלילה.

איך ייתכן שזה כל כך קל, בה בשעה שאנו נופלים כזבובים יום-יום במלחמת הקיום עם היצר, בזמן שאנו עסוקים וטרודים במחיה ובכלכלה?

דבר פלא מצאנו שהביא האר"י ז"ל. לא בדקתי מדעית, אבל אני מאמין בכך כמו בשאר דברי חכמים שהינם אמת. וכך בערך לשונו: אם ייקחו תינוק מזרע ישראל מעת לידתו, וידאגו לכך שהוא לא ישמע וייחשף לשום שפה שהיא בעולם, בזמן מסוים יתחיל התינוק מעצמו לדבר בלשון הקודש. שפת הבריאה.

את ההסבר לכך, שמעתי בשם אחד הצדיקים: מכיוון שבבטן האם יושב התינוק ולומד מפי מלאך את התורה כולה, כמובא בתלמוד (נדה ל:), הרי שכאשר הוא יוצא לאוויר העולם, רישומם של הדברים נותר במוחו למרות המכה שנותן לו המלאך כדי להשכיח ממנו את הלימוד.

אבל מה שבאמת גורם לשכחה הזו, היא העובדה שסביבתו של התינוק "מפציצה" אותו באלפי גירויים של חולין, מלמדים אותו שפה אחרת, הרגלים ופעולות שאינם קשורים לעולמה של תורה. כל אלו, הם שמשכיחים מן התינוק את שפת הקודש ואת הלימוד.

משכך, אם ידאגו "לנטרל" את התינוק ממקורות לימוד חיצוניים מעת לידתו, ולא ישכיחו את רישומם של הלשון והלימוד באופן מעשי, בזמן מסוים הוא מעצמו יתחיל לעשות שימוש בלשון הקודש ובתורה שלמד.

ומן התינוק – אלינו:

גם אנו למדנו תורה טרם בואנו לעולם, אנו בעצם יכולים לחזור ללימודה בכל עת וזמן, לא רק דרך הספר, אלא בקשר פנימי וחזק בו תהיה התורה כל עסקנו במח ולב. אלא ש"מקורות חיצוניים" שקלטנו והפנמנו, הם אלו המעכבים את לימוד התורה וקיום המצוות להיות קלים כל כך באותה רמה שתיארה תורתנו הקדושה:

"קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך", הוא כבר מצוי ומוטבע בבסיס הנפש. רק תסיר את השכבות שהעטית על עצמך, ומיד תיווכח שנקל "לעשותו".

***

סופה של שנה, הוא הזמן לדאוג לכך, שבתחילת השנה החדשה, כאשר נתחיל להתקרב אל ה' מחדש בימי הרחמים והסליחות, נתנקה קודם לכן מכל ה"פצעים והמוגלות" שיושבים לנו על הלשון והופכים את טעמה הדבשי של התורה למריר.

זה הזמן לרבץ את הלב משכבות האבק שמכסות על הלימוד שלמדנו בעבר, ולחזור להתחבר אליו ישירות. המידע כבר צרוב בנו.