הנשמה הטהורה

כתב ה´אור החיים´ הקדוש (דברים לב א): האדם בנוי עם שתי הרכבות: חלק הרוחני, וחלק הגופני. וההבדל ביניהם, שהנפש תסבול מרות בענייני הבורא, כי תכיר חיובה. ואילו הגוף להיות טבעו רחוק מהמושכלות, צריך אמירה רכה לשמוע, ע"כ תורף דבריו.

בהשקפה ראשונה נראה שעם הגוף (החומר) יש לנהוג בתקיפות, כדי לקבל מרות הבורא, ואילו מה´אור החיים´ הקדוש משמע להיפך, שיש לנהוג דווקא ב´אמירה רכה´.

זו הדרך שיש לנהוג גם בחינוך הילד, יש לנהוג עמו אך ורק ביד רכה ובאמירה נעימה. בכח הזרוע זה לא יעזור, זה רק ישבור!

מאחר והנשמה טהורה, אין מתפקיד המחנך / ההורה ליצור נשמה טהורה או לתקנה, אלא בעיקר עליו לדאוג להרגעת הגוף החומרי שלא יפריע לה למלא את תפקידה בעולם.

לפי זה, אם נשאל במי יש להתמקד בגוף או בנשמה? התשובה פשוטה, בגוף ולא בנשמה, וכיצד? באמירה רכה ובדרכי נועם.

ויתירה מכך, מובא ב´אור החיים´ הקדוש על הפסוק (דברים ל יט): "החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה ובחרת בחיים". ומבאר: ´ובחרת בחיים´ – ואני מורה לכם [אומר הקב"ה] לבחור ´בחיים´. דהיינו, ביעוד [בשכר] של העולם הזה, [ומדוע?] כי יתקרב לב האדם ביותר למה שלפניו, כדרך שנאמר בתורה: "והיה אם שמוע תשמעו... ונתתי מטר ארצכם בעתו". הרי שלא הזכיר להטות לב אנוש [לעבודתו יתברך] אלא בדברים הנגלים [לאדם] בעולם הזה, עד כאן תורף דבריו.

הדרך הישרה לכל אדם היא, לעודד את עצמו בדברים הקרובים אליו, דהיינו, שכר העולם הזה. ועל-אחת כו"כ ילד שיש למשכו בדברים שאוהב ומתאווה להם, ואין בזה חסרון אלא רצון ה´.

מובא בשל"ה הקדוש (שער האותיות, ´דרך-ארץ´): "ויפייסנו (את הילד) בעניינים שאוהב התינוק ומתאווהלהם כדי שילך בסבר פנים יפות ללמוד… ועל זה נאמר: מתוך שלא לשמה בא לשמה", עכ"ל.

וכן כתב הגר"א באגרתו: "כי הלימוד אינו נקבע באדם כי אם בישוב ובנחת, ותפזר להם פרוטות וכיוצא".  

המטרה בחינוך הילד תושג, אך ורק אם מתחשבים בצרכיו. לעומת זאת, אם יטיפו לו מוסר (ידברו אל הנשמה), ולא ידאגו תחילה להרגיע את גופו, לא ישיגו את המטרה, שאין בדברי מוסר (במצבו העכשווי) לגרום לו חשק ורצון ללמוד. אלא להיפך, באותה שעה הוא יתנגד לדבריהם, וינסה להפריכם, כדי להצדיק את מעשיו.

אמנם אין ספק ששיחות המוסר ודברי חיזוק הם מהדברים החשובים ביותר ויש להנהיגם בכל מקום ובכל זמן, אולם, בכדי שהתלמיד ירצה לקבל את דברי המוסר, תחילה יש לדאוג שגופו יהיה רגוע ושָלֵו.

לפי זה, אלו שניגשים לחנך את הילד על דעת ליצור נשמה טהורה או לתקנה, הרי שמחטיאים את המטרה, הם משקיעים את כוחם בדבר שהוא מתוקן (בנשמה), ולא בגוף שהוא מקור הבעיה.

כמו כן, ההתמקדות רק בנשמת הילד גורמת לו צער גדול, כיון שהנשמה מצד עצמה טובה, זועקת ומשוועת לעזרה, שיצילו אותה מהגוף (מהיצר). ובמקום לסייע לה, מטיפים לה מוסר. הם ´מוסיפים שמן למדורה´.

כאשר אין דואגים להרגיע את גופו של הילד, הוא חש שכל מטרתם היא: לשמור על כבוד ההורים שלא יגרע. זכור! בלי הרגעת הגוף (מהיצר), הנשמה לא תאיר באור-יקרות.