מדריך לכתיבה יהודית: גווני הלשון

לשון המקרא וחז"ל

העברית של ימינו בלולה מסוגי לשונות רבים. במשפט אחד ניתן למצוא מלים קשישות מן המקרא בנות למעלה מ- 3000 שנה, לצד מלים צעירות שנולדו בשנים האחרונות. במשפט פשוט כמו: 'צריך להדפיס את העלון', כל מלה נולדה בתקופה אחרת. המלה "צריך" - התהוותה בתקופת חז"ל, "להדפיס" - בימי הביניים, "את" - בתקופת המקרא, ו"העלון" - בלשון החדשה.

בכתיבה התורנית, נוהגים הכותבים לתבל הלשון בלשון המקרא ובלשון חז"ל בערבוביה, יש יותר ויש פחות, אך אין רגילים לכתוב הכל על טהרת לשון המקרא. הרמח"ל בספרו "לשון למודים" (למוד אחד עשר) כותב כי ניתן להשתמש בלשון מליצה, על ידי שימוש במלות המקרא, מבלי לקחת חלקי הפסוקים כהוייתם. וסיים שדרך זו תיטב לכל, אם היא נעשית בצורה טובה. או לא אל גם אחד, אם לא יהיה נכון ונאה מצד עצמו. ע"ש. וכך גם סגנון כתיבתו של הרמח"ל עצמו. עם זאת, יש סופרים וכותבים שמשתיתים סגנונם רק על לשון חז"ל, ולדוגמא במקום לכתוב "הלך אליו", הם כותבים "בא אצלו" (נודע בזה סגנונו המיוחד של ש"י עגנון, ובזמננו לשונו משובבת הלב של הרב חיים סבתו שליט"א).

אחד המאפיינים של שפת המקרא, הוא מה שאמרו ביבמות (י"ג ע"ב): רבי נחמיה אומר כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה, הטיל לה הכתוב ה"א בסופה וכו'. ולכן במקום לכתוב "נסע למירון" (לדוגמא), ניתן לכתוב "נסע מירונה". אך גם כאן, לא מקובל לכתוב כך יותר מפעם אחת באותו מאמר. אגב, לא בכל למ"ד השימוש ניתן לכתוב כך (שהרי אי אפשר לכתוב "נתן מתנה שמעונה", במקום "נתן מתנה לשמעון"), אלא רק כאשר מגדירים בלמ"ד השימוש את המקום שבאים אליו (ולכן כותבים "נכנס פנימה", במקום "נכנס לפנים").

שילוב ניב ארמי

בכתיבה התורנית, נהוג לשלב גם ביטויים בלשון ארמית, שמקורם בתלמוד ובספרות הקודש, כמו: "בסייעתא דשמיא", "לכל מאן דבעי", "חוכא ואיטלולא", "רחמנא ליצלן", "גירסא דינקותא", ועוד רבים. אולם כאשר מדובר במאמרי שאלות ותשובות ובפרט בחידושי ש"ס, הכתיבה צריכה להיות בניב ארמי. אין הכוונה לכתוב כל מלה בארמית, אלא בעיקר את מלות הקישור והמלות המוכרות (דוגמא לכתיבה כזו: "אין להקשות דלמא אנשי החצר הוו תרי ונימא דתרי גבי חד הוי אורח?..."). התוצאה שיוצאת היא שפה שבה העברית משמשת כשפה עיקרית, ובתוכה שזורות מלים מארמית. בסגנון זה נכתבו רוב החיבורים ההלכתיים והתלמודיים מאז תקופת הראשונים ועד ימינו, ויש המכנים לשון זו בשם "עברית רבנית".

יש להיזהר לא לכתוב מלה שחציה עברית וחציה ארמית (כגון: שקמ"ל, שאנן סהדי, שאיירי, שבכהאי גוונא, שבלאו הכי), שכן שי"ן השימוש הוא ניב עברי, ולא יתכן לצרפו למלה ארמית וליצור אנדרוגינוס. גם לצרף אות ד' למלה עברית (כגון "דמצינו" במקום "שמצינו") אינו נכון, רק מפני שדשו בה רבים מפני רגילותה, אין מקפידים בזה.

תיבה שאחרי המלים: "אף על פי", צריכה להתחיל באות ש', ואילו תיבה שאחרי המלים: "אף על גב", צריכה להתחיל באות ד'. ולכן אין נכון לכתוב "אע"פ ד..." או "אע"ג ש...", אלא "אע"פ ש..." או "אע"ג ד...". והסיבה כי אע"פ, זהו ניב עברי מלשון המשנה, ואילו אע"ג, זהו ניב ארמי (למרות שהוא לשון עברי).

אין לכתוב ביטוי שחלקו בעברית וחלקו בארמית, כגון: "והא יש" (במקום "והרי יש") או "והרי איכא" (במקום "והא איכא"). וכן אם כותב משפט שלם בעברית, לא ישנה ויכתוב מלה אחת בתוך המשפט בארמית, וכן להפך.

כמו כן, אין לכתוב: קושיה, בעיה, דוגמה, מסקנה, סברה, אדרבה, מודעה, חומרה, סוגיה, סנגוריה, יוהרה, אמבטיה (בה"א בסוף המלה) אלא: קושיא, בעיא, דוגמא, מסקנא, סברא, אדרבא, מודעא, חומרא, סוגיא, סנגוריא, יוהרא, אמבטיא (באל"ף בסוף המלה). וזאת לפי שמלים אלו ארמיות ובמקורן הן מסתיימות באל"ף.

אין כותבים את המלה "בר" ברבים - "ברֵי", כמו שיש הכותבים היום: ברי-מצוה, ברי-סמכא, ברי-ביצוע; אלא: בני-מצוה, בני-סמכא, בני-ביצוע. וזאת מהטעם שריבוי "בר" בארמית הוא תמיד "בנֵי" ולא ברי. ומטעם זה גם לא אומרים "ברת" סמכא. "הך" ו"הא" נופל על לשון נקבה. אבל "האי" הוא לשון זכר.

מלים לועזיות

מבחינה עקרונית, אין מניעה להשתמש בספרות התורנית במלים לועזיות (מלים השאולות משפות אחרות, 'לעז' נוטריקון: "לשון עם זר"). ובפרט מלים שהתאזרחו כבר ורגילים להשתמש בהן (כגון: אנציקלופדיה). מאות מלים שָׁאֲלָה לשון הקודש מלשונות שכנות, ולכל אורך ההיסטוריה השתמשו בספרות התורנית במלים לועזיות. עם זאת, ודאי שאין נאה לבכר את השפחה הלועזית על פני גבירתה - העברית. ולכן נהוג לעשות שימוש במלים לועזיות רק בשלשת האופנים הבאים: א. במקום שאין מלה תחליפית בלשון הקודש (למשל, כותב השורות השתמש במשפט האחרון במלה 'תחליפית' ולא במלה הלועזית 'אלטרנטיבה', כי יש לה תחליף במלה 'תחליף'). ב. כאשר המלה העברית אינה מצליחה להעביר את המשמעות המדויקת (כמו 'אוניברסלי' במקום 'עולמי'). ג. במקום שמלה לועזית אחת חוסכת משפט שלם בעברית (כמו 'אינסטינקט', וכן בשאר מלים בינלאומיות בעיקר מתחום הטכנולוגיה והמדע).

על כל פנים, ריבוי יתר על המדה של מלים לועזיות, צורם ומשדר התנשאות וזרות. הקורא גם מתרשם שהכותב עושה זאת מתוך רצון להתגנדר ב'מלים של בית-מרקחת'. מה גם, שחלק גדול מהקוראים אינו מבין את משמעותן של מלים אלו.

 כל האמור עד עתה, חל על מאמרים עממיים, אולם במאמרי הלכה עיוניים וסיפורים על גדולי ישראל, נהוג להתרחק ממלים לועזיות ככל שניתן. שימוש במלות לעז, הופך את המאמר לפחות יהודי, ומסיר ממנו את הילת הקודש. במקרה שאין ברירה ונצרכים לכתוב מלה לועזית, כותבים את המלה בלשון הקודש ומוסיפים את המלה הלועזית בין סוגריים. לדוגמא: סתירה פנימית (פרדוקס בלע"ז).

מתוך הספר "הכתב והמכתב" - הנחיה והדרכה באמנות הכתיבה, מאת הרב עובדיה חן. ליצירת קשר עם המחבר: 7654216@gmail.com