מדריך לכתיבה יהודית: שפת הדיבור מול שפת הכתיבה

בשפות מסוימות, המרחק בין שפת הדיבור לשפת הכתיבה גדול מאוד, עד שבמקומות מסוימים הן הפכו לשתי שפות נפרדות. למשל, הערבית המדוברת והערבית הספרותית, שפות שונות הן. בעברית לעומת זאת, יש הרבה מן המשותף בין השפה הדבוּרה לכתובה, אך עדיין קיים שוני ביניהן.

בכתיבה בכלל ובכתיבה התורנית בפרט, יש להקפיד לא לעשות שימוש בשפה מדוברת פשוטה (למשל הכינוי "טיפש", לא יכירנו מקומו בכתיבה, במקום זאת אפשר לכתוב "שוטה"). עם זאת, לעתים משלבים בכתיבה במכוון את שפת הדיבור לצורך מטרה מסוימת (בשפה מקצועית נקרא הדבר "משלב דיבורי"). למשל: אם מצטטים דברי אדם פשוט, לא מתאים לשים בלשונו שפה ספרותית גבוהה, ולכן מצטטים דבריו בשפת הדיבור. לדוגמא: 'למה אתה לוקח בלי רשות?!' גער הרוכל. ולא: 'מדוע הנך נוטל בלא רשות'. אלא אם כן הציטוט הוא של אדם פשוט מדורות קדומים, שאז בדרך כלל מצטטים אותו בלשון ספרותית יותר, כי כך היתה גם לשון הדיבור בעבר, והדבר מסייע לקורא לעבור למחוזות העבר. דוגמא נוספת: אם דמות של ילד קטן מדברת בשפה מליצית, הכתיבה לא תהיה אמינה.

במיוחד על הכותב להיזהר לא לערב בלשונו סלנג רחובי (וכמו שבאחד מספרי ההלכה של דורנו נפתח אחד הפסקים כך "אם אדם יושב בכיף...", או "וצריך עיון מה הקשר...", או "חייבים להגיד כך, עובדה, ש...", או "אסור לפספס נקודה זו"). אמנם במאמרים עממיים ישנם פעמים חריגות שהכותב נצרך לכתוב ביטוי רחובי, אך גם אז יש להדגיש שלשון זו מיובאת מבחוץ לצורך הענין, אם על ידי מירכאות, או על ידי שמקדימים: "איך אומרים ברחוב?..." / "כמו שאומרים...". לדוגמא: "...כמו שאומרים 'נתפס על חם'". ושוב, יש להיזהר לא להרבות בכך.

כותבים בתחילת דרכם מתקשים לאמץ לעצמם את שפת הכתיבה, ומדי פעם משתרבב ללשונם סגנון דיבור, ועל כן תוך כדי כתיבה עליהם להזכיר זאת לעצמם.

כאשר משכתבים דרשה, יש לשמור מצד אחד על סגנון מסירת השיעור, ומאידך להקפיד שלא יהיה דיבורי מדי. לכן כדאי לכתוב פחות או יותר בשפת הכתיבה, ותוך כדי להכניס ביטויים בשפת הדיבור. וזו אמנות בפני עצמה.

מאפייני שפת הכתיבה

 מאפייני שפת הכתיבה רבים המה, במסגרת זו נביא את הקווים הכלליים (יש מהם שיש להם יוצאים מן הכלל):

הכלל העיקרי הוא, למעט ככל האפשר במלות יחס (מלה המקשרת בין שני רכיבים במשפט, כמו: את, אל, של, בתוך, על, ליד, אצל ובשביל), על ידי חיבור מלת היחס יחד עם המלה שלפניה. לדוגמא: "ראהו", במקום "ראה אותו", "אביו" במקום "אבא שלו", "סִפרוֹ" במקום "הספר שלו". וכן על ידי ויתור על המלה "של". לדוגמא: במקום "אשתו של אברהם" - "אשת אברהם", במקום "תחנוניו של האדם" - "תחנוני האדם". דוגמא מהתורה: "חותן משה" (שמות יח, א), ולא חותן של משה).

במקום שאפשר, משמיטים גם את המלים "אז", "הוא", "היא" וכדומה, ובמקומם מציינים פסיק או מקף.

כאשר שתי מלים רצופות באות עם ה' הידיעה, לפעמים משמיטים משתיהן את ה' הידיעה. לדוגמא: "דבר זה" במקום "הדבר הזה".

כאשר מלת פועל באה עם כינוי גוף, מחברים אותם למלה אחת. לדוגמא: "חושבני" במקום "אני חושב".

מלה המתחילה באותיות כש..., תתחלק לשתי מלים. לדוגמא: במקום "כשהלך" - "כאשר הלך".

במקום שי"ן הזיקה, כותבים "אשר" (כלשון המקרא). לדוגמא: במקום "שבזכותו הגעתי עד הלום" - "אשר בזכותו הגעתי עד הלום". ופעמים שמחליפים שי"ן החיבור בה"א החיבור, לדוגמא: "יש הכותבים" במקום "יש שכותבים".

בתחילת משפט, במקום שי"ן השעבוד כותבים "כי". כגון: "הרב קבע כי הדבר נוגד את ההלכה". וכן אם ממשיכים לכתוב "וש...", מחליפים ל"וכי", לדוגמא: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם" (בראשית, ג, ו). אולם כאשר השי"ן באה להורות על סיבה, אין להחליפה ל"כי" (לדוגמא: אין כותבים "בגלל כי", במקום "בגלל ש...").

המלה "יותר" שנלווית לתואר, תבוא לאחריו. לדוגמא: במקום "יותר טוב" - "טוב יותר". וכן המלה "הכי" שנלוית לתואר תבוא לאחריו, ובמקום "הכי" כותבים "ביותר". לדוגמא: במקום "הכי טוב" - "הטוב ביותר".

המלה "הרבה" שנלווית לשם עצם, תבוא לאחריו, ובמקום "הרבה" כותבים "רבים". לדוגמא: במקום "הרבה אנשים" - "אנשים רבים".

המלה "זה" שבאה לפני הפועל, תבוא לאחריו, ובמקום "זה" כותבים "הדבר". לדוגמא: במקום "זה ברור" - "ברור הדבר".

המלה "איזה" שבאה לפני התואר (לא כמלת שאלה), תבוא לאחריו, ובמקום "איזה" כותבים "מסוים". לדוגמא: במקום "יש איזה פוסק" - "יש פוסק מסוים".

המלה "מספר", תבוא אחר ציון הזמן ולא לפניו. לדוגמא: במקום "מספר שָׁנִים" - "שָׁנִים מספר".

המלה "היה" תבוא אחרי הפועל. לדוגמא: במקום "היה הולך" – "הולך היה".

כדי להמחיש את ההבדל בין שפת הדיבור לשפת הכתיבה והמרחק שביניהם, נציג רעיון מוסרי שבקטע הראשון כתוב בשפת הדיבור ובקטע שאחריו בשפת הכתיבה. שימו לב להבדלים:

שפת הדיבור: כשהקב"ה ברא את העולם, הוא חקק בו עוד חוק, שמתנה את הקיום של העולם בזה שבני ישראל יקבלו את התורה וילמדו אותה, כמו שזועק הנביא ואומר בשם ה': "אם לא בריתי יומם ולילה - חוקות שמים וארץ לא שמתי!". פירושו של דבר, שאם לא תהיה בריתי (תורתי) במצב שלומדים ביום ובלילה, אז חוקות שמים וארץ יחזרו להיות תוהו ובהו. ומזה לומדים שאם ישראל ילמדו תורה, אז העולם ימשיך להתקיים. רואים מכאן, שהעולם לא נתייסד רק בשביל התורה.

שפת הכתיבה: כאשר ברא הקב"ה את עולמו, חקק בו חוק נוסף, הַמַּתְנֶה את קיום העולם בכך שבני ישראל יקבלו את התורה וילמדו בה, כפי שזועק הנביא ואומר בשם ה': "אם לא בריתי יומם ולילה - חוקות שמים וארץ לא שמתי!". כלומר, אם לא תהיה בריתי (תורתי) במצב של למידה יומם ולילה, אזי חוקות שמים וארץ ישובו למצב של תוהו ובהו. ומכאן, שאם ישראל ילמדו תורה - עולם כמנהגו נוהג. הא למדת, שלא נתייסד העולם, אלא בשביל התורה.

מתוך הספר "הכתב והמכתב" - הנחיה והדרכה באמנות הכתיבה, מאת הרב עובדיה חן. ליצירת קשר עם המחבר: 7654216@gmail.com