מדריך לכתיבה יהודית: מלים נרדפות

על פי רוב, מלה חדשה בשפה דוחקת את קודמתה - אולם לעתים רבות, שתיהן ממשיכות לשמש בשפה כמלים נרדפות בעלי פירוש פחות או יותר זהה. כך נערמו והצטברו במהלך הדורות המלים הנרדפות. לשון הקודש מצטיינת באוצר עשיר של מלים, ביטויים ושמות נרדפים, יותר משאר שפות, בבחינת "ורוממתנו מכל הלשונות". אחת הסיבות לכך היא, משום שאנו משתמשים בערבוביה גם במלים מלשון המקרא וגם במלים מלשון חז"ל כמו: עץ (מקרא) – אילן (חז"ל), שמש (מקרא) - חמה (חז"ל) וכו'. הנה לדוגמא שתים עשרה מלים וביטויים שנאספו במהלך הדורות למשמעות פטירתו של אדם מהעולם: נפטר / מת / נספה / הלך לעולמו / הסתלק לבית עולמו /  עלה שמי שחק / שבק חיים לכל חי / נאסף אל עמיו / הלך בדרך כל הארץ / התבקש לישיבה של מעלה / נגדע פתיל חייו / הלך למנוחות. דוגמא נוספת מכינויי הקב"ה: ה' / הקב"ה / קודשא בריך הוא / הבורא / בורא עולם / רבון העולמים / רבונו של עולם / אלוקים / אלופו של עולם ועוד.

כאמור, המלים הנרדפות אמנם קרובות במשמעותן, אך בדרך כלל אינן זהות לגמרי בפירושן המדויק. למשל המלים: חפץ, אבה, רצה וביקש - אין בהן עצמה זהה של רצון. כמו כן: ידיד, רע, עמית ומכר - הם ברמות שונות של קשר. בעוד כל ידיד הוא גם מכר, הרי שלא כל מכר הוא ידיד (שתי הדוגמאות מספר "עמלים על מלים" עמ' 17). תפקידו של הכותב לחוש בנימה המבדלת בין המלים הנרדפות ולברור לעצמו את הביטוי המתאים ביותר לתוכן המאמר. וזהו למעשה השימוש העיקרי שנעשה במלים נרדפות. כאשר מתארים למשל אדם כועס, אפשר לכתוב פשוט שהוא "כעס", אך אם רוצים להדגיש שמדובר בכעס גדול, משתמשים במלה הנרדפת "זעם", שהיא עזה יותר, ואם רוצים להגביר יותר את עצמת הזעם, כותבים "רתח מזעם" או "התמלא בחימה". וכן על זו הדרך.

כשמזכירים ביחד מספר ביטויים נרדפים, שההבדל ביניהם הוא בעצמה, יש לסדרם מן הקל אל החמור, מן הקטן אל הגדול, מן המעט אל הרב. למשל: הוא כעס והתמלא בחימה.

לעתים החלוקה בין המלים הנרדפות, תלויה בהקשר שהן נכתבות, אם הוא חיובי או שלילי. לדוגמא: לא שייך לכתוב "היה יושב ומצפה פן תבוא עליו הרעה", או "המגיפה הכתה גלים", או "הרינו לבשר כי פלוני נפטר", שכן לשונות אלו נכתבות בהקשר חיובי. לעומת זאת, לא שייך לכתוב "האיש עלול לזכות בהגרלה", שכן לשון זו נכתבת בהקשר שלילי, במקום זאת יש לכתוב "האיש עשוי...". אפשר לכתוב "לאור השמחה במשפחה", אך בשום אופן לא "לאור האסון", אלא "לנוכח / בעקבות האסון". על כן, על הכותב לבחון איזו קונוטציה תגרום המלה, ועל פי זה להתאים אותה לנאמר.

מלים נרדפות שנראות זהות

יש מלים שבטעות רגילים להתייחס אליהן כבעלות משמעות שוה ממש, בשעה שרק המשמעות הכללית שלהן זהה, אך המשמעות הפרטית שונה. עם זאת, יש לסייג כי ישנם צמדים רבים של נרדפים שיש החושבים שיש ביניהם הבדלי משמעות, אך למעשה אין כל הבדל ביניהם, ומקורו של השינוי הלשוני בהבדלים שבין לשון המקרא ללשון חז"ל. לדוגמא: אנחנו ואנו, זאת וזוֹ, אלה ואלו, איך וכיצד, פה וכאן, איפה והיכן (בכל צמד, המלה הראשונה מלשון המקרא והשניה מלשון חז"ל). אם כי, בזמננו מעדיפים בלשון ספרותית להשתמש בלשון חז"ל, ולכתוב "אנו", "זו" וכו'.

נציין מספר דוגמאות למלים נרדפות שרבים טועים לחשוב שהן בעלות משמעות שוה:

פרט-חוץ - "פרט" נכתב דוקא כשהמשפט שלפניו שולל ומפרט ואינו כולל הכל. למשל: דבר אל "בני ישראל" ויקחו לי תרומה, פרט לגוי. מאת כל "איש", פרט לקטן. אשר "ידבנו לבו", פרט לחרש ולשוטה. אשר תקחו "מאתם", פרט לתורם את שאינו שלו (ירושלמי ריש מסכת תרומות). לכן אי אפשר לכתוב למשל "החנות פתוחה בכל יום פרט לשבתות וחגים" (כי בהתחלה כותבים "כל" יום, ושוב מוציאים מן הכלל שבתות וחגים), אלא "החנות פתוחה בכל יום חוץ משבתות וחגים".

צחוק-שחוק - "צחוק" הוא חיוך גדול מטוב לב, ואילו "שחוק" זה משחק מבוגרים או ילדים.

ממנו-מאתנו - "ממנו" הוא בדרך כלל מאתו (נסתר), ואילו "מאתנו" הוא 'מדבר'. לדוגמא: במקום "ישנם בעלי חיים שהם בעלי ראיה טובה יותר ממנו", כתוֹב "מאתנו".

זמן-פנאי - אין לכתוב למשל "אין לי זמן", אלא "אין לי פנאי", כי "זמן" תמיד יש, רק "פנאי" חסר.

לא-אין - "לא" - מצטרפת לפועל בעבר או בעתיד, ואילו "אין" - מצטרפת רק לפועל בהווה או לשם. וסימניך: למד לשונך לומר איני יודע - "יודע" זה הווה, ולכן יש לומר "איני יודע", ולא "לא יודע".

בפני-לפני - "בפני פלוני" הוא בנוכחות פלוני, אך בלי כוונת פנייה אליו, לדוגמא: "מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו" (עירובין י"ח ע"ב), כלומר בנוכחותו, לא אליו. ואילו "לפני פלוני", הכוונה בנוכחות פלוני ומכוּון לתשומת לבו. לדוגמא: "השמיע לפני הדיין את עדותו".

פעמים רבות-לא אחת - ב'לא אחת' משתמשים כאשר הדבר אינו כל כך מרובה.

אם-כאשר – "אם" - בדבר לא מצוי (או בשאלה), ואילו "כאשר" - בדבר מצוי.

כתב-ציטט-רשם – "כתב" - בסתם כתיבה, "ציטט" – בהעתקה, ואילו "רשם" - בכתיבת נקודות או ניקוד (כגון "רשם נקודה").

צליל דומה – משמעות שונה

 ישנן מלים שונות שבגלל שהצליל שלהן דומה, טועים לחשוב שהן מלים נרדפות, בשעה שמשמעותם שונה לגמרי, ופעמים הם ההיפך ממש. נביא מספר דוגמאות:

"איפה" היא מלת שאלה (כמו "הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים", בראשית לז, טז), ואילו "איפוא" היא מלת קישור המתקשרת למשפט שלפני כן, ופירושה "אם כן" (כמו "עשה זאת איפוא בני", משלי ו, ג).

"אלמלא" - אם לא, ואילו "אלמלי" - אם כן. אגב, אין לכתוב "אלמלא לא", כי "אלמלא" פירושו "אם לא".

"נפתרים" - מלשון פתרון חלומות, ואילו "נפטרים" מלשון חיוב ופטור.

"פח" - לוח דק ממתכת מרוקעת, ואילו "פך" - כלי קיבול קטן לנוזלים כגון שמן מים וכיו"ב (כמו "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל-רֹאשׁוֹ". שמואל א' י, א).

"תעה" - איבד את דרכו (כמו "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה", בראשית לז, טו), ואילו "טעה" - קיבל החלטה שגויה (ורבים טועים בכך...).

"תפל" - מבלי מלח, ואילו "טפל" - היפך עיקר.

גיוון והעשרה

מלים נרדפות משמשות גם לגיוון והעשרת הטקסט. כאשר משתמשים במלה או בביטוי פעם אחת, ולאחר מכן רוצים להשתמש בו פעם נוספת באותו קטע, יש לבחור במלה או בביטוי הנרדף. כמו כן, אין להתחיל קטע כפי שנפתחו הקטעים הקודמים. ואין צריך לומר, שאין להתחיל משפט במלה שבה הסתיים המשפט הקודם. לכן אין נכון לכתוב למשל "עיין למשנה ברורה שכתב בשם המגן אברהם שכתב", אלא "עיין למשנה ברורה שהביא בשם המגן אברהם שכתב". אם-כי, לפעמים יש חזרה מכוונת, כאשר הדבר נעשה כקישוט צלילי לחיזוק הרעיון. לדוגמא: "הוא לא למד, הוא לא שנה, הוא אפילו לא הביט על הגמרא", או "כאב לו, כאב מאוד", או "היתה זו חוויה מרגשת, חוויה שלא תשכח", או "אקריב לו את נפשי - את נפשי היחידה". ויש חזרה מכוונת שמשמשת לצורך משחק מלים. לדוגמא: "דין זה ערוך כשלחן ערוך בשלחן ערוך".

כאשר מוכרחים לחזור על אותה מלה, ולא מוצאים מלה נרדפת, יש לשקול לשנות לגמרי את סגנון המשפט, באופן שלא יצטרכו לשוב על אותה מלה.

מבין המלים הנרדפות, ממולץ לבחור דוקא במלה הפחות נדושה, כזו שתפתיע את הקורא ותפאר את לשון המאמר. למשל: אבן, סלע, צור וחלמיש, הם בעלי הוראה שוה, אולם אבן וסלע הם בשפה פשוטה, ואילו צור וחלמיש הם בשפה גבוהה יותר המפארת את המאמר. דוגמא נוספת: המלה "בלתי" עשירה יותר מהמלה המצויה "לא". עם זאת, אין לבחור מלים שאינן מוכרות כלל. ואם בכל זאת משתמש במלה נדירה, יוסיף לה את המלה הנרדפת הפשוטה, לדוגמא: "הוא ירא (פשוטה) וחל (נדירה) מפניו".

כדי למצוא בקלות את אוצר המלים הנרדפות שיש לכל מלה, ניתן להיעזר בספרים מילוניים של מלים נרדפות כמו ה'תזואורס', או לחילופין להעשיר את הידע בקריאת ספרים עשירי לשון. למשתמשים במחשב, האוצר קל וזמין - מציבים את הסמן על המלה, לוחצים על המקש הימני בעכבר, ושם ניתן לבחור את הביטוי הקולע מתוך מגוון האפשרויות.

מלים בלעדיות

 ישנם ביטויים רבים שניתן לכותבם בלשון כללית, אך יש להם גם לשון פרטית, ולתפארת הלשון מומלץ לחזר אחר הלשון המבוררת יותר. מלים כוללניות יוצרות רושם סתמי, לעומתן - המלים המדויקות יוצרות תמונה. דוגמא נהדרת למלים ספציפיות, ניתן להביא ממאגר המלים המבקשות להביע את מגוון הקולות אותם משמיעים בעלי חיים שונים. המדרש נוקב בשמותם של בעלי החיים השונים שהיו על כסא שלמה המלך ובקולות אותם הם השמיעו: "אמר ר' יוחנן: היו כולם נותנים קולם, והיה מרעיד כל העולם כולו: שור גועה, אריה שואג, איל צוהל, נמר צורח, כבש חונב, זאב זורד, צבי מפרט, דוב מגמגם, חמור מבריס, פיל נוהם, ראם מצלצל, גפרית מלבלב, אדם מרנן, שד מזמר. זיז היה קורא וקולו עולה לשמים, נשר צועק כקול מים רבים, יונה מהגה, נץ מצפצף והיו מקולו מתעוררים כל ישני ירושלים. נחש בפיו היה שורק והיו חולי ירושלים מתרפאין מקולו" (אוצר המדרשים אייזנשטיין עמוד תקכ"ו). דוגמא נוספת מהגמרא במסכת סנהדרין (דף ק"א ע"א): כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש...

 נרחיב בעוד מספר פרטים נפוצים:

לתיאור פעולות שונות יתאים הפועל "עשה", אולם הרוצה לנקוט בלשון עשירה, יבחר לכל פעולה את הביטוי הבלעדי לה. לדוגמא: במקום "עשה את הסדר" - "ערך את הסדר".

יש למעט ככל האפשר בשימוש במלה הכללית "דבר" או "דברים", ולהשתדל תמיד למצוא את המלה הספציפית המתאימה. לדוגמא: במקום "דבר גדול" - "חידוש גדול".

כאשר מתייחסים לדמות כל שהיא, אפשר לכתוב בכלליות "אדם אחד", אך עדיף למקד ולהשתמש בכינוי מדויק יותר: "יהודי", "לומד", "כותב", "אישיות חשובה" וכן הלאה.

הבדלי לשון בפועל אמירה

השימוש בביטויים בלעדיים בא לידי ביטוי רחב ועשיר בכתיבת פעלי אמירה שמשתמשים בהם במסירה של דברים מפי דובר אחר. ניתן תמיד להשתמש בפועל הכללי "אמר", אך לעשירות הלשון, ראוי להשתמש בכל מקום בפועל שונה הכולל בתוכו גם קונוטציה המבטאת את אופן האמירה או מהותה. לדוגמא: אפשר לכתוב בסיפור "מנין לך? אמר הרב", אך מדויק יותר לכתוב "מנין לך? תמה הרב".

 ישנם גם פעלי אמירה טעונים יותר המתארים את פעולת הדיבור ואף את מצבו הרגשי של הדובר, כמו: איים, צעק, התלהב, תקף, התפאר, התרברב, לגלג, נד בראשו וכדומה. פעלים אלו מעבירים לקורא גם את התחושה שמעוררת השיחה, והיא חשובה לא פחות מהתוכן. מעלתם הגדולה של ביטויים אלו, היא בכך שהם מהווים קיצור-דרך: "תקף" במקום "אמר בתקיפות", "התערב" במקום "נכנס לתוך דבריו ואמר" - וקיצור דרך בכתיבה מעניק עצמה לדברים הנכתבים.

 הנה לפניכם שלל לשונות של פעלי אמירה (מסודרים מן הקל אל הכבד). שימו לב להבדלים הדקים בין הלשונות:

דיבור חיובי – איחל / ביקש / בירך / בישר / החמיא / הילל  / המליץ / העתיר / הפציר / הפטיר (אמר מלה או כמה מלים קצרות במקום הרבה) / הפליט (אמר משהוא ללא כוונה) / הרגיע / התחנן / התפלל / התרפק (דיבר בערגה) / ייעץ / לחש / מלמל (הפליט מספר מלים קטועות מפיו מרוב פחד) / סח (בסיפור או בשיחה לבבית) / סינגר / סיפר / עודד / פייס / פטפט / צקצק בלשונו (השתתף בכאב, עשה בלשון צטס-צטס) / שיבח / שוחח.

דיבור רגיל - אמר / דיבר / הביע / התבטא / ציין / הגיד.

דיבור מדווח - דיווח / הביא / הודיע / הזכיר / היסב את תשומת הלב ל... / יידע / מסר / סיקר / עדכן / ציטט / תיאר.

דיבור מסביר - ביאר / בירר / גילה / הבהיר (חזרה על הדברים לצורך תיקון) / הגדיר / הדגים / הטעים / הסביר / הציע / הרחיב / חידש / ליבן / נימק / עורר / פירט / פירש / פירשן / שינן.

דיבור במשא ומתן – אימת / אישר / אישש / ביקש לדעת / דן / הגיב / המהם בהסכמה / הסכים / הסתפק / הצדיק / השיב / התעניין / חכך / ניאות / ניגן את השאלה בהטעמה / נם (באזניו) / נענה / שאל / תמה (בפני אחרים) / תהה (בינו לבין עצמו).

דיבור מתנצח - הוכיח / הכחיש / העיר / התלהם / התנגד / התנצח / התפלסף / התפלפל / חָלַק / טען (נשמעת הסתייגות קלה) / לא הסכים / מיאן (בדבר) / סבר / סתר / פקפק / שכנע / שלל.

דיבור בקול - הכריז / הצהיר / הריע / נאם / סלסל בקולו / קרא.

דיבור החלטי / מאיים - איים / דרש (ביקש בצורה החלטית) / הבטיח / הדגיש / הורה (פקודה) / הזהיר / הרטיט / הרצה (דיבור שוטף ורהוט) / הרתיע / התריע (יותר מ'הזהיר') /  חרץ / קבע / פסק / פקד / תבע (יותר החלטי מ'דרש').

דיבור כעוס - הלין / התאונן / התכעס / התלונן / התלהט / התקצף / זעם / ייבב / יילל / כאב (באזנו) / מחה / צווח / קיטר / קצף / רטן / תינה.

דיבור משפיל - התפאר / התרברב / התיז / התריס / גידף / השפיל / גיחך / גער / לגלג / לעג / צחק (או הצטחק) / קילל.

דיבור גס – המם / הצליף בו מלותיו / זעזע / זעק (יותר מ"צעק") / נהם בקולו / צעק / סינן מבין שיניו (הפליט בזעם) / שיסע אותו בדבריו / תקף.

צורות שונות של דיבור - הבליע (אמר בין הדברים) / הרעיד / גמגם / דובב (דיבור המנסה להוציא דיבור מאחר) / הוסיף / השלים / התייחס ל... / התערב (נכנס לשיחה) / התפייט (בלשון פיוטית) / חתם (סיים דבריו) / ניחש / נקב ב... / סיכם / צמרר / שיקר / תיבל.

מתוך הספר "הכתב והמכתב" - הנחיה והדרכה באמנות הכתיבה, מאת הרב עובדיה חן. ליצירת קשר עם המחבר: 7654216@gmail.com