מדריך לכתיבה יהודית: לשונות בעייתיים

לשון נקיה

 יש להימנע ככל האפשר מלשון שלילית וניסוח בוטה ומגונה. עדיף להאריך מעט, העיקר לכתוב בלשון טובה ועדינה. עד כמה חשוב לשמור על נקיות הלשון גם על חשבון אריכות הדברים, למדנו ממה שאמרו חז"ל בפסחים (ג' סע"א): "אמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר: מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה".

להלן מספר דוגמאות (הביטוי השני הוא המועדף):

חולה - לא חש בטוב / אינו בקו הבריאות

בית חולים - בית רפואה

רע - לא טוב

החילונים – הציבור הכללי

התגרשו - התפרקה החבילה, או 'התא המשפחתי התפרק'

הרתה - נפקדה או 'ציפו להולדת הבן'

הפילה - לא התקיים הוולד

התאבד – שלח יד בנפשו

עיוור - סגי נהור

חרש - כבד שמיעה

שמן – רחב / מלא

קרֵחַ – חסר שיער

טיפש - חסר דעה

צלב - שתי וערב

גם בנושאים תורניים שהצנעה יפה להם, יש לכתוב בקצרה וברמז, וכדרך רבותינו בספריהם. ובדרך כלל כותבים בכינוי (כמו: דבר עבירה, חטאת נעורים), או בראשי תיבות (כמו: שז"ל, מע"ל, חו"נ, מש"ז וכו'), או שמזכירים הדבר בלשון המקורות (כמו "תלמיד חכם דסנו שמועניה". מועד קטן י"ז ע"א).

בכתיבה תורנית, יש להימנע משימוש במושגים השייכים לעולם הכללי בשמם המפורש, ונהוג להשתמש בכינויים (כמו התקשורת הויזואלית / החזותית / הכללית, הרשת המקוונת, צריכת חומרים מסוכנים וכו').

כאשר לא מעוניינים להאריך ולפרט, מחמת שאלו דברים שהצנעה יפה להם, או שאין מן הראוי לפרסמם לרבים, כותבים בקיצור ומסיימים: "ודי למבין" (וד"ל), או "והמבין יבין", או בלשון מליצה: "והמשכילים יבינו" (דניאל יב, י) / "ודי לחכימא ברמיזא" (ע"פ מדרש משלי פרשה כ"ב).

 לפעמים יש צורך לשנות מנקבה לזכר (מטעמי צניעות), וכדי שלא יהיה כשקר, יכתוב "אדם" שזה כולל שני המינים.

לשון שלילית

כדי להימלט מלשון שלילית, לפעמים משתמשים בלשון הנקראת "סגי נהור", דהיינו שימוש בלשון חיובית כשכוונת הכותב למשמעות ההפוכה - השלילית ('סגי נהור' בארמית פירושו 'הרבה אור', והוא תואר לעיוור כדי לא לביישו). וכדי להדגיש שמדובר בלשון סגי נהור, כדאי לכתוב את המלה בין מירכאות. לדוגמא: הביטוי "אור ליום..." (פסחים ג' ע"א), המסמל בעצם את הלילה שלפניו, נובע מהרצון שלא להשתמש במלה 'לילה'. בספר איוב מופיעות שתי דוגמאות ללשון סגי נהור: השטן אומר לקב"ה "ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו, אם לא על פניך יברכך?!". וכן אשתו של איוב אומרת לו, לאחר היסורים שנפלו עליו: "ברך אלוקים ומות!". כלומר קלל ותמות. וכן במסכת ברכות (ד' ע"ב) "מפלתן של שונאי ישראל" (כשהכוונה לעם ישראל עצמו). גם הלכות אבלות נקראות הלכות "שמחות", ובית קברות מכונה בלשון סגי נהור "בית החיים".

יש כותבים שבמקום להזכיר דבר שלילי, פותחים את המשפט ובמקום לסיים כותבים וכו'.

יש להיזהר לא לכתוב את המלה "אחרון" על ענין אישי, כגון "זה היום האחרון שלי", שמשתמע מכך שזהו היום האחרון בחיים ח"ו. כדי להימנע מכך אפשר לכתוב "זה היום האחרון שלי כאן" (וכיוצא).

כאשר כותבים "קליפה" במושג הקבלי שלה, יש לכתוב קלי' בכתיב חסר.

ראוי להימנע כמה שאפשר מהמלה "אף", ובמקומה לכתוב "גם" וכדומה.

אם מזכירים שם אדם שנפטר ואחריו שם אדם חי, או שמדמים אותם אחד לשני; יש להקפיד לכתוב ביניהם: ויבלחט"א (ויבדל לחיים טובים אמן). ואם מזכירים קודם את שם האדם החי, כותבים ביניהם: ולהבה"ח (ולהבדיל בין החיים). ויש שאינם מקפידים לכתוב כך כאשר הם מזכירים קודם את שם האדם החי, או כאשר אינם מזכירים את שמותיהם ביחד ממש. ובתנאי שיכתבו אחרי שם החי נר"ו או שליט"א וכיוצא.

אם מדמים בדבר מסוים, אדם טוב לאדם רשע, יש לכתוב בין שמותיהם "להבדיל", ויש הכותבים בלשון מליצה: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור".

לשון רגישה ומכבדת

על הכותב להיות רגיש בכתיבתו, ולא לכתוב בצורה פוגענית כלפי ציבורים מסוימים. לדוגמא אין לכתוב על בעלי בתים "אנשים פשוטים", וכן: במקום "חילוני", כדאי לכתוב "חופשי" / "אינו שומר תורה ומצווות עדיין" / "תינוק שנשבה", במקום "דתיים" / "חרדים" - "שומרי תורה ומצוות", במקום "חזר בתשובה" - "התקרב". זה הכלל שישים הכותב מול עיניו: מה שאתה לא היית רוצה שיכתבו עליך, על אחד מבני משפחתך, או על עדתך, אל תכתוב על אחרים, כמו שאמרו "מה דעלך סני, לחברך לא תעביד" (שבת ל"א ע"א).

יש להימנע מתיוג עדתי ("המרוקאים נהגו"), כאשר אפשר להשתמש במונח גיאוגרפי המקובל אצלם ("יוצאי מרוקו נהגו"). וכן עדיף "עדות המזרח" מאשר "ספרדים", "יוצאי אשכנז" מאשר "אשכנזים", "יהודי חסידי" מאשר "חסיד", "יוצאי חבר העמים" מאשר "רוסים".

יש להימנע משימוש בכינויים שליליים. כגון במקום "אנשים דכאוניים" - "אנשים הסובלים מדכאון", במקום "ילד אוטיסט" – "ילד מיוחד" או "ילד עם אוטיזם", במקום "נכה" - "בעל מוגבלות".

כאשר כותבים לאדם נכבד, יש לפנות אליו בלשון נסתר ולא בלשון נוכח. לדוגמא: "כת"ר כתב", ולא "כתבת". אולם לאדם בינוני (שאינו מכובד כל כך) אפשר לכתוב בנוכח, אך מכובד יותר לכתוב בלשון רבים, לדוגמא: "יפה כתבתם". וכן מצינו במקרא: "ויאמר משה אל קרח, שמעו נא בני לוי" (במדבר טז, ח), או: "ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, אשר הציל את העם" וגו' (שמות יח, י).

כאשר מזכירים ביקורת שהיתה לתורה או לחז"ל על דמותם של אנשי המקרא וגדולי האומה, יש להיזהר להיצמד אך ורק לביטויי הביקורת שנכתבו במקורות, ולא להוסיף עליהם או לכתוב מתוך עליונות כסוקר מן הצד. וקל וחומר שאין לחדש חידוש שיוצא ממנו ביקורת על גדולי אומתנו, נוסף על מה שמוזכר בתורה או בחז"ל. ועדיף להקדים שאנו קטונו ורחוקים מהם שנות אור, והביקורת של חז"ל היא לפי רום דרגתם ומעלתם בדק שבדק.

לשונות של ענוה

כתיבה מתנשאת יוצרת בלבם של הקוראים דחייה כלפי הכותב (כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו). לכן יכתוב כל דבריו בענות חן. ויותר יש להיזהר לכתוב בענוה ויראת כבוד כאשר מעיר על מחבר אחר. לך נא ראה למרן הגר"מ מאזוז שליט"א בספרו הנחמד "קובץ מאמרים" (במאמר "וענוה גדולה מכולן"), שהביא דוגמאות מגדולי ישראל מכל הדורות, שכתבו בענוה, ובזכות זה דבריהם ופסקיהם נתקבלו יותר משל אחרים.

כאשר מתאר הכותב בכתיבתו דבר מסוים שעשה יחד עם זולתו, ראוי שיזכיר קודם את שם חברו, ורק לאחר מכן את שמו. לדוגמא: "ר' חיים ואני שוחחנו על ענין מסוים". הלא כה אמרו במסכת עירובין (י"ג ע"ב): "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין [סבלנים. רש"י] היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".

לפני תירוץ מחודש, או חידוש בהלכה, ראוי לפתוח כך: "ונראה לעניות דעתי" (ונלע"ד), או "ולעניות דעתי" (ולענ"ד), או "ואפשר". כמו כן אפשר לכתוב בסיום הדברים והנלעד"כ (והנראה לעניות דעתי כתבתי).

כאשר הנך כותב על עצמך שחידשת חידוש וכדומה, ראוי להוסיף בדרך ענוה: "בעניותנו" / "בעניותין".

לא תמיד מומלץ לכתוב בגוף ראשון, בפרט במאמרים עממיים, אלא אם כן יש צורך בכך, כגון בכתיבת טור אישי וכיוצא. גם אם כותב בגוף ראשון, ראוי יותר להתייחס לעצמו בלשון רבים, לדוגמא: "כמו שכתבנו", "החלטנו". ולא "כמו שכתבתי", "החלטתי".

אין ראוי לכתוב על עצמו "וכן פסקתי / פסקנו", אלא יכתוב "וכן העליתי / העלינו".

לא יכתוב על עצמו "אני עשיתי" (וכדומה), אלא "זיכני השם יתברך לעשות".

מתוך הספר "הכתב והמכתב" - הנחיה והדרכה באמנות הכתיבה, מאת הרב עובדיה חן. ליצירת קשר עם המחבר: 7654216@gmail.com