מדריך לכתיבה יהודית: הנחיות כלליות בדקדוק הלשון

כתיב מלא וחסר

המלים בתנ"ך נכתבו בדרך כלל בכתיב חסר, אולם כתיבה זו קשָה מאוד לקריאה (ללא ניקוד), ועל הקורא להסתייע בהקשר שבו מופיעה המלה כדי לדעת את אופן קריאתה. לפיכך, כבר מימות התלמוד, מקובל לכתוב בכתיב מלא הַמֵּקֵל על הקריאה. ועושים זאת גם כאשר מצטטים פסוק.

כיצד כותבים בכתיב מלא? כתחליף לסימני הניקוד, מוסיפים למלה אותיות וי"ו ויו"ד, לציון התנועות השונות. וכפי שנפרט: תנועת חיריק, מסומנת בדרך כלל בתוספת האות יו"ד (למשל דיבור). תנועת חולם ושורוק, מסומנת בדרך כלל בתוספת האות וי''ו (למשל ישמור, קופסה). אולם קמץ חטוף שאין חשש טעות בקריאתו (למשל במלים כָּל, אָמנם, קָרבן) - נשאר חסר. לציון יו"ד ווי"ו עיצוריות, מכפילים את האות (למשל ייתבעו).

עם זאת, לא כל מלה יש צורך לכותבה בכתיב מלא. רק מלים שיש לחוש שיטעו בקריאתן (כגון "אושר" שבכתיב חסר ("אשר") נראה שהכוונה לשם או למלת חיבור, או "עושר" שבכתיב חסר ("עשר"), ניתן לטעות שמדובר בשם מספר), כותבים בכתיב מלא או מנקדים (אפילו ניקוד חלקי). לעומת זאת, מלה שאי אפשר לטעות בקריאתה, נשארת בכתיב חסר (כפי שהיא במקורות), וכל שכן אם בכתיב מלא היא מקבלת משמעות אחרת. למשל, "מלה" (במובן "תיבה") נכתבת בלי יו"ד, כי "מילה" (במשמעות חיתוך - ברית מילה), היא משמעות אחרת לגמרי. וכן "בִּתו" נכתבת בלי יו"ד, כי "ביתו" הכוונה לבית. וכן "מן" (במובן מ"ם השימוש), יש להקפיד לכתוב בלי יו"ד, כי "מין" פירושו סוג (כמו "מין עשב"). וכן "נח" בלי וי"ו זהו שם אדם, ובוי"ו הוא תואר-הפעל (כמו נוח לו לאדם שלא נברא. עירובין י"ג ע"ב). וכן "אִילּו", יש לכתוב עם יו"ד, למרות שהלמ"ד דגושה, ואילו "אֵלּו" בלי יו"ד.

גם וי"ו עיצורית כופלים רק כאשר יש מקום לטעות (למשל 'עוול' להבדיל מ'עול'). ולכן לא כופלים "דווקא" בשתי ווי"ם אלא "דוקא", ולא כופלים "מִצווה" בשתי ווי"ם אלא "מצוה" (בפרט שזה משנה המשמעות לציווי - מצוֶוה).

יש מלים שלמרות שאפשר לטעות בהן כשהן חסרות, בכל זאת אין כותבים אותן בכתיב מלא. וזה במקרים הבאים: יו"ד לציון חיריק לא תופיע: א. לפני אות המנוקדת בשוא נח (למשל: שמלה, מכתב, הרגיש, מנהג, דמיון), ב. במלים שבצורת היסוד שלהן אין תנועת חיריק (למשל: נסים (נס), עִזים (עז), עתים (עת)). ג. אחרי אותיות השימוש (מש"ה וכל"ב), כגון 'מביתו'. ד. במלים: עם, אם, מן. גם שמות אנשים ומקומות נכתבים בדרך כלל בכתיב חסר, כגון נח, פרעה, יהושע, אהרן, יעקב, שלמה (ולא נוח, פרעוה, יהושוע, אהרון, יעקוב, שלומוה).

במקרים הנ"ל, כאשר יש מקום לטעות ולהבין משמעות אחרת, כדאי לנקד המלה או לפחות האות שבה עלולים להשתבש. למשל "נִסים" (להבדיל מ"נָסים"), מִנהל (להבדיל ממנַהל), הֶקשר (להבדיל מהַקֶּשֶׁר).

לעתים יש צורך להשתמש בדוקא בניקוד במקום כתיב מלא. למשל, כאשר מצטטים פסוק, כדי להסביר את הכתיב חסר שבו, או לרמז בו בגימטריא.

מלים שמביעות מספר זוגי, אין לסמנן בשתי יודי"ן אלא די ביו"ד אחת (כפי שנכתב במקורות). ולכן יש לכתוב: אזנים, עינים, מים, מצרים. ולעולם אין מלה בעלת יותר משתי יודי"ן ברצף.

יש להעיר, שאין להשגיח בכל זה על כלליה השרירותיים של האקדמיה ללשון העברית (או לסימונים האדומים של המחשב), שכן רבות מהחלטותיהם אינם תואמים את כללי הדקדוק של רבותינו. למשל, הם כותבים "אישה" (עם יו"ד), ובתורה "אישה" הכוונה הפוכה – איש שלה. וכן כותבים "מצרַיִים" (בשני יודי"ן). ומה יעשו במצריִּים, שלשה יודי"ן?!

אותיות השימוש

אין להשתמש באותיות השימוש שלש פעמים באותה מלה, כמו: "שכשאמרנו", או בארמית "דמדתנא", אלא יש לחלק המלה לשתים: "שכאשר אמרנו", "כי כשאמרנו", או בארמית "דהא מדתנא" (מאידך, אין להשמיט כ"ף השימוש לפני שי"ן השימוש, כמו במקום "כשאמרנו" – "שאמרנו", והיא טעות נפוצה בימינו). כמו כן אין לכפול כ"ף הדמיון באותה מלה, כמו: "ככאלה", "ככזה".

לעולם אין להתחיל משפט בשי"ן השימוש. אולם בוי"ו החיבור משתמשים גם בתחילת משפט, ואפילו בתחילת קטע. מכל מקום ברור שאין לפתוח בוי"ו סתם, כאשר אין שום קשר לקטע הקודם. ולכן אין לכתוב בתחילת החידוש "ופירש רש"י" וכדומה, אלא "פירש רש"י". יצוין, כי במאמר עממי, נהוג בדרך כלל לא לפתוח בוי"ו החיבור.

כאשר יש רשימה של מלים במשפט, נהוג לסמן פסיק לאחר כל מלה, חוץ מזו שלפני האחרונה ברשימה שלפניה יבוא וי"ו החיבור. לדוגמא: תורה, תפלה, מצוות וגמילות חסדים.

יש להימנע מלחזור על אחת מאותיות השימוש מלה אחר מלה. לדוגמא: במקום "העשיר העביר תרומתו למזון לתלמידי הישיבה", כתוֹב: "העשיר העביר תרומתו עבור מזון לתלמידי הישיבה".

זכר ונקבה

מלים המציינות רבים, בלשון המקרא מסיימות במ"ם סופית, ובלשון חז"ל בנו"ן סופית, כמו "לבשלם" (לשון מקרא), "לבשלן" (לשון חז"ל). בזמננו, בזכר מסיימים במ"ם סופית, ובנקבה בנו"ן סופית. אלא אם כן מצטטים לשון חז"ל שאז נצמדים ללשונם.

ישנם שמות עצם זכריים כמו שלחן, קיר וכסא, שברבים מתווספת אליהם דוקא הסיומת 'וֹת': שולחנות, קירות, כסאות. והדרך הפשוטה להבחין אם להתייחס אליהן כזכר או כנקבה, היא לבדוק איך מתייחסים אליהם ביחיד. למשל: שלחן רחב, ולא רחבה.

הדרך להקדים זכר לנקבה, כגון: איש ואשה שזכו...

מלה שמתייחסת לשתי מלים שאחת זכר והשניה נקבה, תבוא בלשון זכר, כמו: "ואברהם ושרה זקנים" (בראשית יח, יא).

אין לכתוב: "תרתי דסתרי", אלא "תרתי דסתרן", או "תרי דסתרי", משום ש"תרתי" לשון נקבה, ו"סתרי" לשון זכר, ואם יכתוב "תרתי דסתרי", דבריו יהיו "תרתי דסתרן", שהרי פותח בלשון נקבה ומסיים בלשון זכר.

לגמרא, יש להתייחס בלשון נקבה, כמו: "אומרת הגמרא" וכיוצא.

סדר המלים במשפט

ראוי לתת את הדעת על סדר המלים במשפט, שלא יהיה המשפט מסורס, ושלא יורחקו מרכיבים במשפט שאמורים להיות צמודים זה לזה. ניתן מספר דוגמאות: אין לכתוב "מותר לברור אוכל מתוך פסולת בשבת", אלא "מותר בשבת לברור אוכל מתוך פסולת". אין לכתוב "מסודר לפי שנים בכרכים", אלא "מסודר בכרכים לפי שנים". אין לכתוב "בית המקדשעמד ימים רבים על תלו", אלא "בית המקדשעמד על תלו ימים רבים". יש לציין כי פעמים חורגים מהסדר המקובל לשם יצירת אפקט סגנוני, כמו בשירים לצורך חרוז או משקל.

הסדר המקובל במשפט הוא - נושא, נשוא ומושא. חריגה מסדר זה משמשת להדגשה. לדוגמא, משפט הפותח במושא, מדגיש את המושא. במודעות ובפרסומות למשל, פותחים בנשוא, כמו: אבדסידור תפלה! וכן מצינו במקרא: "אָבַד חָסִיד מִן-הָאָרֶץ!" (מיכה ז, ב), "נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ!" (איכה ה, טז).

 יש להימנע ככל האפשר מהרחקת הנושא מהנשוא. למשל: אין לכתוב "קשה אחרי יום שלם של לימוד לחטוא", אלא "קשה לחטוא אחרי יום שלם של לימוד". כמו כן רצוי להצמיד את המושא לנשוא, למשל: אין לכתוב "סיפר כל הלילה סיפורים", אלא "סיפר סיפורים כל הלילה".

המלים "מאוד", יותר", "כל כך", "לגמרי" - מקומם במשפט אחרי שם התואר. למשל: "התורה גדולה מאוד", "הר סיני היה נמוך יותר משאר ההרים", "הוא מתמיד כל-כך".

אין לכתוב "בכאלו מקרים" או "בכזה מקרה" (וכיוצא), אלא "במקרים כאלו" או "במקרה כזה".

אין לכתוב בסוף המשפט את המלים: גם, רק, אף, אבל. לדוגמא: "הייתי בצפת גם", "זה לא נכון אבל".

אין לצרף שתי מלות יחס לפני שם עצם. למשל, אין לכתוב: "הקב"ה היה קיים לפני ואחרי העולם", אלא: "הקב"ה היה קיים לפני העולם ואחריו". כמו כן אין לכתוב: "לא ידוע אם הרב מסכים או מתנגד לדעתו", אלא: "לא ידוע אם הרב מסכים לדעתו או מתנגד לה".

כאשר מזכירים שם אדם שעשה פעולה מסוימת, יש להקדים הפועל לשם, לדוגמא: אין לכתוב "רש"י פירש", אלא "פירש רש"י". אך אם מתכוון להביא את השם כחולק על דעה שהוזכרה קודם לכן או כתוספת לה, יש להזכיר את השם לפני הפעולה (כגון: כך דעת התוספות ורש"י פירש...).

מלים מחודשות

 ככלל, אין מניעה להשתמש במלים עבריות שהתחדשו בדורנו, אולם ישנן מלים חדשות המשובשות מבחינת כללי הדקדוק של המקרא, וכדאי להימנע מהשימוש בהן. כמו למשל: "חשקת התורה", "תּוֹבָנָה" (במקומה אפשר לכתוב: לֶקַח, מוסר, מוסר השכל, וכיוצא), "והלום ראיתי" (במובן של "וכעת ראיתי").

כמו כן, אין לכתוב "פלוני התחתן עם פלונית" או "פלוני חיתן את בנו", אלא "פלוני נשא פלונית" או "פלוני השיא את בנו / נשא לבנו את פלונית").

מה שנוהגים לקרוא לפלפול בהלכה בשם "חבורה", הוא פצע וחבורה, כי מה חסר לנו בשמות הקדמונים: פלפול, או חלוקא דרבנן, או שיעור, וכדומה, ואיך נהפוך שם "חֲבוּרָה" שנאמר על חבורת לומדים, ונקרא ללימוד עצמו בשם חבורה?

בשפת הדיבור בימינו, מוסיפים הרבה "את" מיותרים (כמו "אין לי את הספר"), והנכון להשמיטם בכתיבה. כמו כן, אחר המלים "יש" או "אין", לא תבוא מלת הקישור "את".

כללים שונים

כאשר מפנים למחבר מסוים, מתייחסים אליו בלשון עבר: כתב / הקשה / פירש בספר פלוני, ולא בלשון הווה. אולם בסגנון ספרותי עממי לפעמים כותבים בהווה.

יש להיזהר לא לעבור באותו מאמר מהווה לעבר או מעבר להווה, מנוכח לנסתר או מנסתר לנוכח. ורגילים לטעות בזה בקטעים ארוכים. כן, יש להקפיד לא לעבור מיחיד לרבים או מרבים ליחיד. ורגילים לטעות בכך כאשר מתייחסים לרבים בלשון יחיד (כמו "וישראל עושה חיל", במדבר כד, יח).

אין להתייחס ל'תוספות' בלשון יחיד, כגון: "כתב התוספות", אלא בלשון רבים: "כתבו התוספות" וכיו"ב, כי רבים המה בעלי התוספות. ואפילו אם מוזכר בתוספות: "נראה לר"ת", או "נראה לי" וכדומה, ג"כ מתייחסים אליהם בלשון רבים, משום ש'תוספות' זה לשון רבים.

אין לחזור באותו משפט על אותו שם דבר, אם אפשר לכותבו ברמז (כגון "אותו, "בו", "זה"). לדוגמא: בית המקדש עמד על תילו. היתה בו השראת שכינה.

במשפט חיווי (לא שאלה), מתרחקים ממלות שאלה כמו "מה", "איך", "למה". לדוגמא: אין לכתוב "התלמיד לא ידע מה התירוץ", אלא "התלמיד לא ידע את התירוץ".

פועל ציווי יש לכתוב ללא האות תי"ו בראש המלה, כגון: "ראו", "שמעו", ולא "תראו", "תשמעו" שהוא עתיד.

כאשר כותבים "כל אלה", יש לוודא שזה בא אחרי יותר משני פריטים.

 אין לפתוח משפט סיבה בצירופים: בגלל ש... בשביל ש... היות ו... וכיוצא.

לפעמים שוכחים כיצד יש לאיית מלה מסוימת, והעצה לכך היא, לרושמה על דף נפרד כלאחר יד (מהאינטואיציה), וכך יקל לזכור כיצד היא נכתבת.

אם רוצים לרשום מלה מסובכת שקשה לקראה, כדאי לחלקה בעל פה לשתי מלים, וכך יקל לכותבה בצורה מדויקת.

מתוך הספר "הכתב והמכתב" - הנחיה והדרכה באמנות הכתיבה, מאת הרב עובדיה חן. ליצירת קשר עם המחבר:  7654216@gmail.com