מדריך לכתיבה יהודית: סגנון כתיבה

סגנון ברור

גם דברים עמוקים וגאוניים ביותר, באם הם לא יוגשו לפני הקורא בניסוח בהיר, לא תהיה בהם תועלת. הקורא לא יבין כוונת הכותב, וימשוך ידו מהקריאה. לפיכך, הקפד לכתוב בשפה ברורה שאינה צריכה לפירושים, ובלשון שאינה משתמעת לשני פנים. זכור! חוסר הבנה בתקשורת הוא לעולם באחריות הַמְתַקְשֵׁר, ולא באחריות הַמְתֻקְשָׁר.

כדי להימנע משגיאות בסגנון הכתיבה, הקפד לחשוב בשפה בה אתה כותב, בלי לתרגם המחשבה משפה לשפה.

אם במהלך הכתיבה נתקלת בקושי לבטא משפט בסגנון ברור, נסה לכתבו או לאומרו בסגנון דיבור שוטף, בו קל יותר להתבטא, וכך תוכל בקלות לבנות את המשפט בניסוח הולם. אם לא הצלחת, נסה לצאת מהקופסא, ובמקום להתמקד מקומית על שינוי מלה או ביטוי לכאן או לכאן, בצע שינוי בקטע בכללותו. למשל, הפוך את המשפט לגמרי, או פתח בצורה אחרת. אם גם זה לא עזר, אל תתעכב, סמן שלש נקודות, והשאר זאת לפעם אחרת, בדרך כלל בפעם השניה תצליח לנסח יותר בקלות. יש גם אפשרות לדלג למשפט הבא, ואחר כך לשוב לקודם. ובכלל, כאשר הכתיבה אינה זורמת, ואתה 'נתקע' בניסוח, כדאי לעצור להתרענן ולעסוק במשהו אחר שישכיח לגמרי את הכתיבה, ואחר כך לחזור לכתוב.

אל תיבהל מכתיבת בוסר בתחילת הכתיבה. זהו חלק טבעי בתהליך ההבשלה לקראת כתיבה איכותית. זכור! גם העץ המשובח ביותר, פירותיו בתחילה בוסריים.

גם אם יהיו שיטענו כי כתיבתך אינה מובנת לאנשים עממיים, אל תוריד בשל כך את רמת כתיבתך. יש די כותבים בסגנון עממי, וכל אחד וסגנונו הוא. אחרי ככלות הכל, אי אפשר וגם אין צורך לצאת ידי חובת כולם. וכפי שאמר הרב משה אבן עזרא: "למצוא חן בעיני כל הבריות, הוא מטרה שאי אפשר להשיגה, ולהינצל מגנותם הוא תכלית שאי אפשר להגיע אליה".

טיפים להשבחת הסגנון

כמעט כל אדם יכול ומסוגל לפתח כשרון כתיבה ברמה גבוהה. נכון הוא שישנם אנשים בעלי כשרון כתיבה מולד (או כפי שמגדירים אותם "נולדו עם עט ביד"), אך רבים מן המושכים בעט דרכם הראשונה לא צלחה להם, והם הגיעו לדרגתם הכבירה לאחר מאמץ רב, כישלונות צורבים, התמקדות והתמדה. אספנו כאן שמונה עצות המסייעות להתקדם בלימוד מלאכת הכתיבה והסגנון:

ְּתֹב - בראש ובראשונה, כדי לדעת לכתוב, צריך פשוט... לכתוב ולכתוב. זוהי הדרך הטובה ביותר ללימוד הכתיבה. אין מורה טוב יותר מהנסיון, וככל שמרבים לכתוב, כך הכתיבה משתפרת יותר. הכתיבה מעצם מהותה מורכבת כל כך, עד שאין סוף למה שאפשר להשתלם בה, וכמעט לאחר כל כתיבה מחכים הכותב בעוד ידיעה (אגב, כללים רבים בספר זה, נתגלו לכותב השורות תוך כדי כתיבת הספר עצמו).

הזדרז - התחל להתלמד בכתיבה כבר בגיל צעיר, כשהשכל עדיין שקט ומוכן לקלוט וללמוד. בכל הזדמנות, מזהיר על כך מרן ראש הישיבה הגר"מ מאזוז שליט"א את תלמידיו ושומעי לקחו. ופעם המשיל זאת להליכה, אשר חייבים להתחיל להתלמד בה בגיל צעיר, שכן אם לא ילך אדם עד גיל בוגר - שוב לא ילך לעולם. את הסעד לאזהרתו זו, הוא מוכיח בספרו "דרכי העיון" (מאמר ב' אות כ"ז) מההיסטוריה. במהלך הדורות, היו מגדולי ישראל שהחלו להתרגל באמנות הכתיבה רק בגיל מבוגר, ולמרות גאונותם העצומה, התקשו מאד להביע מחשבתם עלי ספר, ולשונם מעורפלת ומשתמעת לכמה פנים. ובזה, תולה מרן שליט"א בהקדמת הספר "ארים נסי" על גיטין (עמ' 87) את ההבדל בין סגנון הכתיבה של חכמי ספרד לזה של חכמי אשכנז, שכן קיים היה הבדל בין המקומות בחינוך לכתיבה בגיל צעיר. ובירחון אור תורה (מנחם אב התשד"מ) כתב מרן שליט"א: "הנסיון מורה שגדולים מגאוני אשכנז שלא למדו סגנון הכתיבה, דבריהם בספריהם קשים ועמוקים מאוד, לא בנקל יובנו לקורא. מי לומד כיום את המהר"ם שיף בישיבות? הוא ספר נפלא, אבל סגנונו הקשה "מבריח" את הקורא. רוב חכמי ספרד ככולם, לשונם קל לקריאה ולהבנה. ההבדל פשוט, אלה לימדו כתיבה לילדים מנוער ואלה לא לימדו. פעם קבלתי מודעה נגד מכשיר הטלויזיה מחכמי הדור, מתחילה בערך ככה: "הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק ב' עיין שם שביאר".... איזה סגנון זה? או "עיין להרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק ב' שביאר".... או פשוט "הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק ב' ביאר"... אם זה במודעה לרבים, מה יהיה בחידושי תורה המיועדים לקהל מצומצם של תלמידי חכמים. בחסות הישיבה ["כסא רחמים"], מופיע בכל חודש ירחון "אור תורה", וחלק גדול מהמאמרים שמה עוברים ביקורת על ידי הישיבה. לו חכמו ישכילו בחורי הישיבות שולחי המאמרים, להשוות את הסגנון שהם כתבו לסגנון הנדפס, אז היו לומדים הרבה".

קְרָא - קרא ספרים ומאמרים שנכתבו בסדר נכון ובסגנון נאה, ובקריאתך הפנם ואמץ את סגנונו של הכותב. שים לב, איך הוא משתמש במלים? כיצד הוא משלב את הרעיון? מדוע אתה אוהב או לא אוהב את כתיבתו? אם היה עליך לכתוב את הקטע שאתה קורא, איך היית כותבו? (אם פחות טוב, אז תלמד ממנו מה לשפר). קריאה בוחנת תחדיר בך אפילו באופן בלתי מודע כל מיני מוסכמויות של כתיבה, סוגי לשונות, סגנונות כתיבה ועוד, ומוחך יעשה בהם שימוש בעת הצורך. אם המאמר שקראת היסב לך עונג, נתח לעצמך, מה גרם לך להנאה בקריאתו, שפתו של הכותב, צורת הצגת הדברים, או שמא הסדר הוא שכבש את לבך. בחינה זו תפתח באישיותך את התכונות הנדרשות לכותב מוצלח. חשוב מאוד להרחיב את הקריאה בכמה שיותר סוגי סגנונות של כותבים שונים, ובעיקר סגנונות שכמוהם אתה מעוניין לכתוב. הפנם את אותם סגנונות ושנן אותם, ובבוא היום הם יעלו ויפרחו מאליהם מתוך כתיבתך. בספרו "דרכי העיון" (מאמר ג', הכלל השני, ד"ה ודע שאין), כותב מרן ראש הישיבה הגר"מ מאזוז שליט"א: "ואם תרצה ללמוד סגנון יפה ונאה, צא נא בעקבי רועי הצאן, רבותינו הראשונים, רש"י ותוספות ומהרש"א, ומרן הב"י והמשנה למלך ושער המלך והחיד"א ועוד, שלשונם מדוייקת ובהירה ונקיה משגיאות". כדי להתלמד בכתיבת ועריכת שאלות ותשובות בהלכה, מומלץ ללמוד באופן קבוע בשו"ת "יחוה דעת" למרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל.

למד מטעויות - למד מטעויות של כותבים אחרים, וכאשר תקרא בספר מסוים משפט הכתוב בנוסח שאינו ברור והולם, בדוק מה גרם לכך, וכך תדע לעצמך לא לטעות בדבר זה.

השווה - קח מאמר מספר מובחר, העתק לעצמך את המקורות שהובאו בתוך המאמר, ונסה לכתוב מאמר דומה על פי אותם מקורות. בסיום כתיבת המאמר, השווה בין מאמרך למאמר שבאותו ספר, וכך תגלה מה הן שגיאותיך: בסדר, בסגנון ובתוכן.

דְרוֹש - דרוש לפני קהל עם. ההתבטאות בעל פה, מסייעת להתבטא באופן ברור בכתיבה. מרן הגר"מ מאזוז שליט"א ב"דרכי העיון" (מאמר ב' אות כ"ז) כותב שכושר התבטאותו הצחה של מרן הראש"ל רבנו עובדיה יוסף זצ"ל בספריו הבהירים, בא לו בזכות שיעוריו הרבים שמוסר לפני קהל עם ועדה. ולכן נקרא ספרו העיקרי "יביע אומר", כי הוא בדורנו אָמָּן האמנים להבעה. וכדברים האלה אמר גם על להבדיל בין החיים הגאון רבי משה הלוי זצוק"ל, שכידוע כל דבריו בספריו מסולתים וברורים ובהירים, בלשון צחה ומובנה לכל, גם בענינים עמוקים בהלכה (כלשון מרן שליט"א בספרו "דרכי העיון" תחילת מאמר ג').

העשר את עולמך הפנימי - קריאה בשעות הפנאי של חומרים מרגשים, שמיעת מוזיקה מעוררת, תעשיר את עולמך הפנימי, ותחדד את רגשותיך. עולם פנימי הוא אחד הכלים החשובים ביותר ב'ארגז הכלים' של הכותב, שכן עיקר היצירתיות בנפש שייכת לעולם הרגש. ראיתי פעם מי שכתב שכמעט לא יכול להיות סופר, שיש לו כשרון הבעה ואין לו עולם פנימי. להפך, לעומת זאת, יכול בהחלט להיות - אנשים שיש להם עולם פנימי והם נטולי יכולת הבעה (אלו הם, אגב, הקוראים הטובים ביותר).

ביקורת - שלח מאמרך להגהה לפני מי שגדול ממך בתחום. לאחר שהגיה, בדוק בכל הגהה איזו סיבה גרמה לו להגיה את אשר הגיה, וכך תדע כיצד לשפר סגנונך להבא.

טיפים להרחבת אוצר המלים והביטויים

אחד הדברים המשפיעים על כתיבה נאה ונכונה, זה כמות אוצר המלים והביטויים של הכותב. ככל שמאגר מוחו גדוש יותר במלים וביטויים, כך תהפוך כתיבתו למדויקת וחדה יותר. כיצד תרחיב את אוצר המלים? הנה מספר טיפים:

קרא ספרים בעלי עושר ביטוי ומלים נדירות.

נתקלת בביטוי או במלה שאינה מובנת? אל תמשיך הלאה, ברר המשמעות בהקדם.

ברר את המשמעות המדויקת של כל ביטוי. ישנם ביטויים רבים שאנו מבינים את משמעותם הרחבה, אך לא את ביאורם המדויק, ולכן בשעה שאנו צריכים להם איננו מעלים בדעתנו להשתמש בהם.

נתקלת במלה או בביטוי שלא הכרת? התעכב עליו, חקוק אותו בזכרונך, ואפילו השתדל לשלב אותו בדיבורך היום-יומי.

קבע זמן לקריאה בתנ"ך. הדבר יעשיר את שפתך באוצר מליצות ניבים וביטויים, בהם תוכל להשתמש בשעת הצורך לצחות הלשון וליופי המליצה.

פתור תשבצים לשוניים בשעות הפנאי.

גורמים המשפיעים על הסגנון

 ישנם מספר גורמים חיצוניים ופנימיים המשפיעים על הסגנון שיהיה ברור ונאה, וכפי שנפרט:

סביבה טובה - הקפד שהסביבה בה אתה כותב תהיה שקטה, נקיה ומסודרת. אוירה זו תגרום לך ריכוז מוחלט, השראה והרחבת הדעת (אם כי, יש סופרים שכתיבתם "זורמת" דוקא בסביבה רועשת).

דף נאה - כתיבה על דף נאה ללא קמטים, מַשְׁרָה על הכותב רגיעה מסוימת והרחבת הדעת, וגורמת לכך שסגנון ויופי כתיבתו יהיו צחים ונאים.

'טריות' - הקפד לשמור על 'טריות' הדברים, ותיכף ומיד כשמבצבץ הרעיון במוחך, העלהו על הכתב. דחיית הכתיבה לזמן אחר, תגרום שהדברים לא יבואו לידי ביטוי בצורה ברורה ומושלמת, ופעמים ששוכחים בכלל לכתוב את הרעיון. על כן כדאי תמיד לשאת פנקס בכיס, ובו לרשום לבינתיים בקצרה את ההגיגים העולים בזמנים שאין אפשרות לכתוב בצורה מסודרת (כגון בנסיעה וכדומה), ובהזדמנות הראשונה להעבירם למקום מסודר.

הבנה - הבנה טובה וברורה של מה שאתה מעוניין לכתוב, תסייע לך להתבטא בקלות ובאופן מושלם. אם אתה מעוניין להיטיב לתאר, קח פסק זמן, תאר וצייר את התיאור במחשבתך, נסה לחוות אותו כאילו הוא מתרחש בזה הרגע מול עיניך, ולאחר מכן העלהו על הכתב. לפעמים גם צריך להתפעל בצורה מלאכותית, כדי שהדבר ישפיע על הפנימיות.

מצב רוח - העדף לכתוב בזמן שמצב רוחך מרומם, שכן מצב רוחו של האדם משליך ומשפיע על סגנון כתיבתו.

התרגשות - נסה להתחבר למה שאתה כותב ולהתרגש מהדברים. רק מה שנכתב בהתרגשות, יקרֵא בהתרגשות. ויכון בזה הפתגם: "דברים היוצאים מן הלב  - נכנסים אל הלב".

ריכוז - הכתיבה דורשת ריכוז יותר מהלימוד, לכן את זמן הכתיבה תייחד לזמנים שמוחך צלול (בשעות הבוקר או אחרי מנוחת הצהריים). בזמנים כאלו תוכל לכתוב במחצית מהזמן. כמו כן, כאשר אתה נעצר בכתיבה ומתקשה בניסוח, שמור את הכתיבה לזמנים הנ"ל.

אחריות - כיון שאינך רואה לפניך את קהל קוראיך, קיימת בלבך תחושה פסיכולוגית, שאתה כותב את דבריך רק למספר מצומצם של קוראים. כדי שמחשבה זו לא תגרום לך להתרשל בכתיבתך, נסה לחוש בעת הכתיבה כאילו אתה מרצה דבריך לפני קהל אלפים. הרגשה זו תגרום לך לחשוב על כל מלה טרם כתיבתה, ולשפר את סגנונך.

כתיבה ברצף - בודדים יכולים ליצור בתודעתם את אשר הם עומדים לכתוב, ואחר כך להמיר את הגיגיהם בניסוח מושלם וברצף אחד. רוב הכותבים, נדרשים לתהליך כתיבה מורכב המבוסס על מספר טיוטות, עד שמתקבל הנוסח המושלם. כתיבת הטיוטא הראשונית, נובעת מתוך רגש פנימי, ואילו הביקורת וההגהה נעשים מתוך השכל. לכן אין לערב ביניהם, ויש להקצות לכל אחד מהם זמן בנפרד. כתיבה ראשונית הנעשית בד בבד עם הגהה והעלאת רעיונות, תעצור ותחסום את היצירתיות, ותפריע לקישור ולרצף בין הדברים.

ולכן בפעם הראשונה בה אתה כותב את הרעיון שעלה בדעתך, כתוֹב בצורה שוטפת ספונטאנית ורצופה, תן לרעיונות לזרום מאליהם, בלי לחשוב תוך כדי הכתיבה על מה לכתוב, כיצד לעבד את הסגנון, וכיצד יגיב הקורא. הביקורת תיעשה רק לאחר מכן. אם בכל זאת נאלצת להפסיק באמצע כתיבתך, קרא קודם את הקטע מתחילתו עד המקום בו הפסקת, ורק לאחר מכן תמשיך. עם זאת, את ציוני המקורות והציטוטים, הקפד לכתוב בטיוטא במדויק, לפי שכתיבתם כרוכה בפתיחת ספרים, ואם תכתבם ללא דיוק, כאשר תעתיק שוב את הדברים, תהיה לך עבודה כפולה ומכופלת לחפש אחר המקורות המדויקים, ולפתוח שוב את הספרים כדי לצטט מהם. אם בכל זאת אתה חפץ לכתוב הכל ברצף, תשאיר מקום ריק היכן שיש ציונים וציטוטים, ולאחר כתיבת המאמר תשלימם.

מקצב (ריתמוס) - המלים יוצרות צלילים, והדי קול המהדהדים באוזני הקורא. כל רצף מלים יוצר כמו מאליו לחן כלשהו. הספרות הכתובה מיועדת אמנם לעינים, אך היא מעשירה גם את חויית האוזן. מאחר שחוש השמיעה מיטיב לקלוט יותר מאשר חוש הראיה, על הכותב להקדיש מחשבה ולתת את הדעת, ללחן ולקצב הנוצר מן המלים שהוא משלב. מאמר או סיפור יכול להישמע כנעימה רוגעת או כניגון קצבי סוער. הכל תלוי במלים שבוחר הכותב ובסדר שלהן במשפט. על כן, יש להאזין היטב לצליל העולה מן המלים והשורות הנכתבות, להקשיב לקצב, לשמור על אחידות, להבחין בזיופים, לזהות מלים צורמות שאינן משתלבות היטב בטקסט, ולבדוק אם יש צורך לשנות את מיקום המלה במשפט. כדי לחוש זאת היטב, מומלץ לכותב לקרוא לעצמו בקול את אשר כתב. הנה דוגמא ממשפט שהמלים המוסגרות שבו, הורסות את הריתמוס: מהומות פרצו, בתים נבזזו {על כל תכולתם}, חנויות נשדדו, ולדאבון לב אף כמה יהודים נרצחו {בדם קר}.

לרגילים בכתיבת שירים, שבהם מטבע הדברים המוזיקה מהותית יותר, קל יותר לשמור על ריתמוס גם בפרוזה (כתיבה רגילה). ולכן כתיבה של משוררים קצבית יותר. עם זאת, הריתמוס מגיע לכל כותב ככל שהוא צובר נסיון בכתיבה.

גם אורך המשפטים משפיע על יצירת הקצב. משפטים קצרים גורמים לקריאה שוטפת ומהירה יותר. הם בעלי עצמה, הולמים כפטיש (כמו לדוגמא במשפט האחרון). עם זאת, יש להישמר מאחידות באורך המשפטים, שלא יהיה הקצב מונוטני ומשעמם. הטוב ביותר הוא לגוון בין משפטים קצרים לארוכים.

לפעמים כדי לתת קצב למשפט, או כדי להדגיש, חוזרים על המלה המרכזית במשפט, וממשיכים איתה את המשפט. לדוגמא: "היה לו מכך צער, צער גדול".

כיצד מתקנים סגנון לקוי

אם כתבת משפט ונמצא סגנונו לקוי, בחן מה הגורם לכך, ונסה להפוך הסגנון. החשיבה אחר סגנון חילופי צריכה להיות יצירתית וקוראת תגר על המוכר והידוע. הנה כמה אפשרויות:

משלילה לחיוב - אם המשפט נכתב בדרך השלילה, נסה להפכו לדרך החיוב, וכן להיפך. לדוגמא: אם היה כתוב "אין לכתוב בשפה שאינה ברורה", הפוך את המשפט לדרך החיוב, כך: "יש לכתוב בשפה ברורה", וכך תקבל שפה ברורה יותר. וכן להיפך, במקום לכתוב "כיצד הופכים את המשפט לסגנון ברור", כְּתֹב: "כיצד מתקנים סגנון לקוי" (זו דוגמא חיה ממה שהיה כאשר ניסח כותב השורות כותרת משנה לסעיפים אלו).

מנוכח לנסתר - אם המשפט נכתב בלשון נוכח, נסה להפכו ללשון נסתר, וכן להיפך. לדוגמא: במקום לכתוב "עליך לכתוב בשפה ברורה", כְּתֹב: "יש לכתוב בשפה ברורה".

ממופשט למוחשי ואישי - אם כתבת על מושג מופשט, נסה להופכו למוחשי ואישי יותר. למשל, משפט מופשט כמו "הקב"ה מעל הזמן", אפשר להפכו למוחשי ואישי יותר, כמו: "אנו, לפעמים מאחרים לעבודה ולפעמים מקדימים, אך אצל הקב"ה אין מאוחר ומוקדם".

מעובדה לשאלה - אם כתבת משפט עובדה, נסה להפכו למשפט שאלה. לדוגמא: במקום לכתוב: "ראובן הצליח להיחלץ מהמקרה המביך, על ידי ש...", כְּתֹב: "כיצד הצליח ראובן לצאת מהמקרה המביך? הוא...". או במקום לכתוב: "והטעם לזה הוא...", כְּתֹב: "ומדוע?...".

סדר תחבירי - פעמים רבות הסדר התחבירי במשפט משפיע על הסגנון. במקרה כזה, נסה להפוך את סדר המשפט. לדוגמא: במקום לכתוב "אדם שנתחדש לו חידוש בחול המועד, אינו צריך לכותבו בראשי פרקים, ורשאי לכותבו בפרוטרוט", כְּתֹב "אדם שנתחדש לו... רשאי לכותבו בפרוטרוט, ואין צריך לכותבו בראשי פרקים".

הקדמת הטעם - ישנם משפטים שעדיף לפתוח בהם בטעם, ואחר כך לעבור להוראה היוצאת ממנו. לדוגמא: במקום לכתוב: "כדאי להתרגל לכתוב חידושים כבר מגיל צעיר, שכן הכתיבה תועלתה מרובה", עדיף לכתוב: "הכתיבה תועלתה מרובה, ועל כן כדאי להתרגל לכתוב חידושים כבר מגיל צעיר".

חלוקת המשפט - לכותבים מתחילים ישנה נטיה לכתוב משפטים ארוכים מדי, שהנקודה שאחריהם מגיעה רק אחרי שתים-שלש שורות. משפטים כאלו מקשים על הקריאה ועל ההבנה. ולכן אם המשפט שכתבת ארוך מדי, נסה לחלקו לשני משפטים קצרים, ובמדת הצורך הוסף מלות קישור. בכל מקרה, דאג שבמשפט אחד תהיינה לכל היותר כ-20 מלים. וכבר בפסוקי התנ"ך, הטעמים אתנח וסוף-פסוק נועדו לחלק את המשפט. הנה דוגמא מכלל זה עצמו שללא חלוקה למשפטים קצרים היה נראה כך: לכותבים מתחילים ישנה נטייה לכתוב משפטים ארוכים מדי, שהנקודה בהם מגיעה רק אחרי שתים-שלש שורות, והם מקשים על הקריאה ועל ההבנה". דוגמא נוספת: "חידושים מאירים ומזהירים באור יקרים מכתב יד, אשר לא שזפתם עין הדפוס, שנשלחו אלינו מאת חובשי בית המדרש". זהו משפט ארוך למדי, ובמקומו ניתן לכתוב: "חידושים מאירים ומזהירים באור יקרים מכתב יד, אשר לא שזפתם עין הדפוס. חידושים אלו נשלחו אלינו מאת חובשי בית המדרש".

הפרדת הטעם - לפעמים אתה מאריך בענין מסוים, ולאחר מכן מנמק טעמו כאשר אתה מתחיל במלה "כי", ולבסוף המשפט שמתקבל ארוך מדי, או שביאור הטעם חורג מהטעם הטוב. במקרה כזה, חַלק את העובדה והסיבה לשני משפטים, כאשר הסיבה מתחילה במלים: "וזאת מכיון" / "וזאת לפי" (וכאשר הסיבה אינה ארוכה כל כך, אפשר לפתוח במלה "שכן"). גם כאשר המשפט ארוך, ואתה רוצה להוסיף ולרבות, יש להמשיך "וזאת אפילו".

החייאת הסגנון

 כדי להפיח חיים בטקסט, כדאי שתערב את הקורא בתיאור רחשי לבך בעת הכתיבה, ותשתפו גם בדברים שאינם קשורים ממש לענין. שילוב של נימה אישית בחוויות אותן חווה הכותב מאחורי הקלעים, מחייה את המאמר, מעניק לקורא תחושת שותפות עם הכותב, ומגביר את סקרנותו. אינו דומה מאמר סתמי על סיום הש"ס, למאמר הפותח במלים: "השתתפתי יחד עם הרבבות במעמד סיום הש"ס...". דוגמאות נוספות לשילוב נימה אישית: "בכותבי זאת, נזכר אני בגמרא..." / "בתחילה הסתפקתי אם לכתוב זאת, אך אחר שראיתי..." / "מאוד מעניין, אבל..." / "למרבה הפלא...". כמו כן, כדאי לפעמים להוסיף כיצד ומתי חידש את החידוש. לדוגמא: "ולאחר זמן מצאתי" / "וכד הוינא טליא שמעתי" / "ובתחילה עלה בדעתי". כמו כן, כדאי להזכיר בכתיבה את שמות בעלי הדברים שמביא, ולא "הקשה חכם אחד" או "שמעתי מקשים" וכדומה. עם זאת, לא כדאי להגזים בנימה אישית, ומכובד יותר לכתוב בגוף שלישי, לדוגמא: "לכותב השורות הזדמן פעם להיות...". לפעמים גם כדאי להקדים סוג של התנצלות לפני הכנסת פן אישי, למשל: "ואם להכניס זוית אישית, אני חייב לגלות ש...".

כדי להביא את הקורא לידי התפעלות, הוסף ביטויים מעוררי התפעלות. לדוגמא: ישנו רעיון "מאלף" / "נפלא" / "נחמד". או: יש כאן יסוד "מבהיל" / "עצום". עם זאת, יש להקפיד לא להשתמש פעמים רבות בביטויים כעין אלו. שימוש רב בהם יביא את הקורא לידי אדישות במקום התפעלות.

לפעמים תיאור פרטים שוליים, מוסיף חיות במאמר. למשל, במקום "הרב פתח את הגמרא" - "הרב הישיש פתח את הגמרא הגדולה בעדינות".

יש להשתדל לא לכתוב נתונים יבשים בפני עצמם, אלא להבליע אותם תוך כדי כתיבה. לדוגמא: במקום "הכרתי איש חסד בשם אברהם כהן. הלה הקים אגודה השוכנת בירושלים בשם "חיים לילד". באגודה זו מתנדבים מאות אנשים", כתוֹב: "הכרתי איש חסד בשם אברהם כהן. באגודה שהקים "חיים לילד", מתנדבים מאות אנשים המגיעים מדי יום למשכנה בירושלים כדי ליטול חלק בפעילות".

כאשר מקדימים מלת "והנה", הדבר גורם לעורר את הקורא.

מתוך הספר "הכתב והמכתב" - הנחיה והדרכה באמנות הכתיבה, מאת הרב עובדיה חן. ליצירת קשר עם המחבר:  7654216@gmail.com