מדריך לכתיבה יהודית: טכניקות להעברת מסרים

סאטירה

סאטירה היא צורת כתיבה אשר חושפת את המציאות באור נלעג ומגוחך, כשמטרתה המרכזית היא העברת ביקורת ומסרים על ידי שימוש בהומור כאמצעי עקיף. הסאטירה לרוב משלבת שימוש באירוניה, הגזמה, הקטנה, פרדוקס ופרודיה. ונבארם אחד לאחד:

אירוניה - התבטאות הנשמעת לכאורה פשוטה ותמימה, אך בעצם המשמעות הסמויה שלה הפוכה. הרמח"ל כבר הזכיר טכניקת כתיבה זו בספר המליצה (פרק ה', ד"ה ואמנם עוד): "שנאמר דבר ואין כוונתנו בו אלא על הפכו". והביא לכך דוגמא מהצעתו הלעגנית של אליהו הנביא בהר הכרמל לנביאי הבעל: "קראו בקול גדול כי אלוהים הוא, כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו, אולי ישן הוא ויקץ" (מלכים א' יח, כז). על ידי ההוראה ההפוכה היתל בהם אליהו כמו שכתוב "ויהתל בהם אליהו" (שם). וכן בני ישראל השתמשו באירוניה כשאמרו למשה רבנו "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר" (שמות יד, יא).

הגזמה - שימוש בביטויים מעצימים או מכלילים (כמו: אינסופי, חסר תקדים, ברור לכל), או בתיאורים מוגזמים ו'ניפוח' התרחשות מסוימת מעבר להיגיון ולחוקי הטבע. הדבר יוצר רושם, תדהמה ופליאה בקרב הקוראים. לדוגמא: "אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קינך" (עובדיה א, ד). או ב"נשמת כל חי": "אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כֲּהַמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׂרֵי שָׁמַיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת - אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ ה'...". בשירת חכמי ספרד נעשה שימוש תדיר בהגזמה. כך למשל "לבי במזרח ואנכי בסוף מערב" (רבי יהודה הלוי). דוגמא מכתיבה בת זמנינו: "היה מאריך בסעודת מלוה מלכה ממוצאי שבת עד ערב שבת" (ש"י עגנון), או "טול נגריה שלימה מבין עיניך".

הקטנה - הקטנת גודלו של ענין כלשהו, כדי לגרום לו להיראות מגוחך, או כדי שאפשר יהיה לבוחנו מחדש ולהכיר את חולשותיו. לדוגמא: "כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת שום" (בכורות נ"ח ע"א).

פרדוקס - משפט אחד הכולל זוג מרכיבים סותרים, שצירופם יוצר משמעות חדשה מעבר להגיון. משתמשים בטכניקה זו כדי להגביר את הרושם וההפתעה, והיא נפוצה בעיקר בפתגמים. הנה מספר דוגמאות: "עזר כנגדו" (בראשית ב, יח, וכפירוש רש"י: "עזר כנגדו: זכה - עזר, לא זכה - כנגדו להלחם"), "שתיקה רועמת", "זעקה אילמת", "אין שלם מלב שבור" (הרבי מקוצק), "תכלית הידיעה שנדע שאיננו יודעים", "שיהיה בריא בגן עדן...", "לבו הצטמק וכיסו התרחב", "עלה רבי משה למעונו של יהודי עשיר ועני, עשיר בממון ועני במצוות", "הקולות נסקו אלי שחק, והלבבות צנחו לתחתית כנם".

פרודיה - יצירה המחקה יצירה קדומה ומקורית אחרת, באופן היתולי או על דרך ההגזמה. ביהדות מצויים פרודיות רבות לפורים כבר מלפני מאות שנים. רוח בדיחות הדעת שנחה ביום זה על מושכי הקולמוס בישראל, הולידה פרודיות לרוב, בהן: נביא לפורים, תלמוד בבלי לפורים, שאלות ותשובות, זוהר ומדרש הנעלם. ובתחום התפלה והפיוט: קדיש, הגדה לליל שיכורים, אזהרות ואקדמות, סדר סליחות, קינות, ותפלת ערבית וקידוש לליל פורים, כתובה, שטר שמכר המן עצמו עבד למרדכי, צוואתו לבניו, שבע הקפות להמן והשכבה עליו. המפורסמות והקדומות שבהם הם 'ספר חבקבוק' שהוא פרודיה ל'מגילת אסתר', ו'מסכת פורים' שהוא פרודיה ל'מסכת מגילה' (שני ספרים אלו יו"ל באיטליה שנת רע"ג). יש גם פרודיה המשמשת דוקא לקינה, כמו הקינה "מדוע בליל פסח" הנאמרת בליל תשעה באב כפרודיה ל'מה נשתנה' הנאמר בליל הסדר. ואפילו מצאנו פרודיה בתורה - בפרשת כי תבוא, שם הקללות מנוסחות בצורה מקבילה לסגנון הברכות, ובחלקן באותם טעמים. למשל, בברכה - "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך", ובקללה שינו רק את המלה "ברוך" ל"ארור".

טכניקות נוספות

יצירת מונולוג (חד-שיח) - העברת הדעה והביקורת נעשית בצורה בה הכותב מעלה מחשבות ובעיקר תהיות ומדבר בינו לבין עצמו, כאשר הקורא מאזין מן הצד בסקרנות לשיחתו האישית.

יצירת דיאלוג (דו-שיח) - העברת הדעה והביקורת נעשית בעזרת דו-שיח בין שני אנשים וירטואליים או שהכותב עצמו משוחח עם מאן דהוא, ומתוך הדברים עולה המסר שהוא בוחר להעביר לקורא. צורת כתיבה זו מקובלת בדרך כלל בענייני הגות. כך בעצם התחבר ספר איוב, לפי אחת הדעות. משה רבנו העלה את השאלה של צדיק ורע לו בדרך ויכוח, וקיבץ בו את הדעות והסברות בזה, כשכל אחד מרעיו של איוב מנסה לענות על השאלה. בדרך זו השתמשו גם ריה"ל בספר הכוזרי, רבי שלמה אבן גבירול בספרו מקור חיים, וכן הרמח"ל בכמה מספריו.

מכתב - העברת מידע לקורא על ידי הצגת מכתב, שכביכול נכתב על ידי דמות מסוימת, או שממוען אל דמות וירטואלית שאינה קיימת, או לחפץ דומם. לדוגמא: מכתב להמן הרשע, או מכתב לרמזור (שמשחיתים אותו בהפגנות למרות שלא חטא ולא פשע).

האנשה - מאמר או שיר שנכתב כביכול על ידי חפץ דומם (משתמשים בזה הרבה בחידות), או שהכותב מספר מנקודת מבטו של חפץ דומם (ראה דוגמא שניה).

שאלה רטורית - הצגת הביקורת כשאלה רטורית ללא תשובה.

סיפור או משל - מעשה או תיאור שהמסר העולה ממנו מביע את הדעה שמעוניינים להעביר לקוראים.

יומן - יצירה ספרותית הנכתבת בצורת יומן שכותב המחבר על עצמו או על דמות דמיונית.

אנלוגיה - מאמר תמים המספר על משהו היסטורי, כאשר כוונת הכותב ליצור הצלבה לאירוע אקטואלי, תוך שהוא משלב במאמר פרטים עכשויים. לדוגמא: כאשר יש אדם חשוב שמבזה תלמיד חכם, כותבים מאמר שמספר על קרח ומעשיו, כאשר משלבים בתיאור נקודות שמרמזות על אותו אדם, שהקוראים יבינו על מה מדובר. בשירו של רבי שלמה אבן גבירול זצ"ל "כאבי רב ומכתי אנושה" קיימת אנלוגיה לסיפור איוב, וחלק ממשמעות השיר נשען על ההקבלה בין מצבו של איוב לבין מצבו של המשורר. כמו כן, ניתן לעשות בדרך הפוכה, לתפוס נקודת זמן של עוד שנים רבות, ולתאר כיצד יתרחש אז אירוע אקטואלי.

תיאור שמימי – תיאור על בסיס מאמר חז"ל למתרחש בעולמות העליונים, או למה שיקרה בגאולה.

הסחת דעת הקורא – מאמר שהקורא חושב במהלך קריאתו כי הכותב מצדד לטובת דבר מסוים, והוא מזדהה עם המאמר, ורק לבסוף במלים האחרונות מגיע במפתיע הפאנץ' והופך הקערה על פיה. כך הקורא לא יכול להתכחש למה שהוא בעצמו הסכים.

מתוך הספר "הכתב והמכתב" - הנחיה והדרכה באמנות הכתיבה, מאת הרב עובדיה חן. ליצירת קשר עם המחבר:  7654216@gmail.com