מדריך לכתיבה יהודית: להאריך או לקצר?

להאריך או לקצר?

אין לכתוב באריכות יתר על המדה, ומאידך, יש להיזהר לא לקצר יותר מדי, ולא לכתוב בסגנון הראב"ע ומהר"ם שיף ז"ל שכתבו בקיצור רב, לפי רוחב שכלם וחריפות בינתם, ולא ראו את הגדיים הבאים לינוק ממעיינותם.

אין נוסחה חד-משמעית הקובעת מה נחשב לאריכות יתר או לקיצור יתר, אלו דברים שאין להם שיעור, אך ניתן להציע קווים כלליים. רבנו הרמח"ל בספר 'המליצה' (פרק ב') ממליץ על דרך כיצד ידע הכותב את אמת המדה, וכדאי להביא לשונו: "המלות הנאמרות להגיד ענין מה, צריך שתהיינה כל כך שילקח מהם ציור שלם על הענין ההוא, שלא יִמָּצֵא חלק ממנו אשר לא יבואר במלות ההן. אמנם כל מלה אשר לא תוסיף חלק בציור הענין כלל, הנה המלה ההיא מיותרת לגמרי, ובואה במאמר אינה אלא ערבוב בו, וגורמת בלבול בהבנתו. ואמנם כמו שהתוספת חסרון גם הגרעון חסרון כמוהו - כי אם לא יבארו המלות כל חלקי הדיבור, הנה אין הציור המצטייר על ידם ציור שלם. ואמנם גם זה וגם זה יעשה לפעמים על צד החכמה ויועיל למאמר וכו'. אמנם אפשר כבר בזה השיעור עצמו שיהיה מקצר יותר או מאריך יותר, ואף על פי כן לא יצא מגבול ההגדה המספקת, בשלא יהיה התוספת והגרעון אלא במה שהמצאו יועיל והעדרו לא יזיק. פירוש: בקצת תנאי עניינים שביאורם אינו מוֹתר גמור - שהרי כבר אפשר לשכל מן השכלים שלא ירגיש בם אם לא יבוארו לו, והשתיקה מהם לא תהיה חסרון שכבר רוב בני אדם יתבוננו אותם אף שלא יבוארו". מדברי הרמח"ל למדנו כי כל שבח מלאכת הקיצור הוא בתנאי שיכול הכותב לצמצם כוונתו במלים מועטות, בבחינת מועט המחזיק את המרובה, כך שאין הקיצור בא על חשבון הבנת הדברים. זוהי בעצם אמנות הקיצור. כתיבה בצורה קצרה וחידתית המערפלת את ההבנה, אין בה כל טעם לשבח ויצא שכרה בהפסדה.

הקיצור והאריכות תלוים גם בטבע הכותבים. על כל פנים, יש מקומות מסוימים שבהם הקיצור או האריכות הכרחיים. וכפי שאמרו במדרש רבה (שמות, פיסקא כ"א): "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה עת לקצר ועת להאריך". וכלשון רבנו הרמח"ל שם בהמשך דבריו: "ואמנם באמת יש עת לקצר ויש עת להאריך - לפי הענין ולפי השומעים, לפי השעה ולפי הכוונה: כי העניינים העמוקים והדקים יצטרך בם ביאור רחב מזולתם. ועם הנבונים, אין צריך ריבוי הדברים המצטרך עם יותר קשי ההבנה. וכשיצטרך לומר עניינים רבים בזמן מועט, הנה יהיה הקיצור מוכרח". ועל כן נבאר בסעיפים הבאים את המקומות בהם ראוי להאריך או לקצר (ע"פ דברי הרמח"ל הנ"ל ועוד).

עת להאריך

מאמרים עממיים (כגון חידושים או מאמרים באגדה) שיד הכל ממשמשת בהם, יש להאריך בהם יותר בביאור הדברים, כדי שתהיה הלשון שוה לכל נפש וירוץ הקורא בהם. ואילו בנושאים המתאימים בעיקר לבני תורה (כמו שאלות ותשובות וכדומה), יש להעדיף את הקיצור. אך גם שם, בנושאים דקים ועמוקים, יש להאריך ולבאר יותר.

פעמים שמאריכים יותר מן הרגיל, בגלל שהחידוש קצר, ורוצים שיהיה בו "מעט בשר", או כדי לעכב הקורא שיתבונן על הנושא בנחת, ולא יפספס את המסר.

בכתיבת שיר ומליצה, האריכות בציורי הפרטים מוסיפה יופי וחן.

דרך הלשון לבאר ולהרחיב בתחילה ואחר כך לקצר, ולא להיפך.

לעתים יש צורך להאריך בפרטים ושמות אנשים ומקומות, בפרט בסיפורים, וזאת על מנת להוכיח את אמינות הדברים.

עת לקצר

גם כאשר רשאי הכותב להאריך, יאריך רק בדברי עצמו להבהרת הדברים, אך כאשר מסכם דברי אחרים, עדיף שיקצר.

כללים ופתגמים, יש לכתוב בקיצור נמרץ, כדי שיהיו חקוקים על לב הקוראים. גם בחידות ובכותרות, יש לקצר ככל האפשר, שכן האריכות בהן תאבד את טעמן הטוב.

 ענינים המוזכרים בדרך אגב, יש לכתוב בקיצור נמרץ.

אם כתבת דבר מסוים, ונראה בעיניך שיש צורך להאריך ולפרש יותר את הדברים, אך אם תאריך, הסגנון לא יהיה ברור דיו; עדיף להשאיר כאשר היה בתחילה, מאשר להאריך בסגנון מעורפל, שרק יבלבל את הקורא. ועל זה אמרו "כל המוסיף גורע".

דרך הפוסקים להאריך בפרטים ובדוגמאות במקום האיסור, ולקצר במקום ההיתר.

למעוניין להשיג סוד הצמצום בכתיבה, ישנה עצה טובה, שיכתוב תחילה כהרגלו {תמיד}, לאחר מכן יקרא את {כל} אשר כתב, וימחק את המלים המיותרות שאינן מוסיפות {שום דבר} להבנת הענין, או שיוסיף את המלים החסרות להבנת הענין, עד אשר ישאר לבסוף התוכן המתומצת ביותר. כך יתרגל להתבטא בצורה מושלמת אך במלים מועטות, {ויקבל} איכות במעט כמות (במקום לתת דוגמא, הוספנו בסעיף זה בין סוגריים מלים מיותרות שניתן להשמיטן).

 עצה נוספת: השמט בכתיבתך, מה שאתה כקורא היית מדלג.

ביטויים

אם אתה מעוניין לקצר במקום שיש להאריך (למשל, כאשר אין הדבר נוגע כל כך לענין), כְּתֹב דבריך בקיצור, וסיים: ואכמ"ל (ואין כאן מקום להאריך). וזה דוקא כאשר באמת יש מה להאריך, ולא כאותם הכותבים זאת על מנת להתפאר בחכמתם.

אם ניתן עוד להאריך (בהוכחות וכדומה), אך אין צורך בכך, כְּתֹב דבריך, וסיים באחד הביטויים הבאים: "ודי בזה" / "והבן" / "ודוק" / "והאריכות בזה אך למותר" / "ואין להאריך יותר" / "ואין להאריך במפורסמות" / "ואין מפרשים לחכם" / "ואידך זיל גמור" / "ישמע חכם ויוסף לקח" / "ותן לחכם ויחכם עוד" / "והרי הוא כמבוא'ר".

אם אתה צריך להזכיר דבר שהזכרת כבר קודם לכן, די לקצר ולכתוב כנ"ל, או כדלעיל, או כאמור. ויש הכותבים בלשון מליצה "זכרונו בא למעלה לפניך".

מתוך הספר "הכתב והמכתב" - הנחיה והדרכה באמנות הכתיבה, מאת הרב עובדיה חן. ליצירת קשר עם המחבר:  7654216@gmail.com