מדריך לכתיבה יהודית: סדר בכתיבה

דיון קדימה

כאשר הינך ניגש לסדר מאמר גדול המתפרש לזויות שונות, יש לדאוג תחילה שכל תחום או היבט יהיה בנפרד. לדוגמא: במאמר על תועלת הכתיבה, יש לסווג יחד את התועלות שהכתיבה נותנת לחידוש עצמו, אחר כך את התועלות המגיעות ללימוד, ולאחר מכן את התועלות לצד הגשמי (דוגמא לסיווג זה, תמצא ב"פתח דבר" בתחילת ספר זה).

מכיון שמלאכת סידור הדברים (מה להקדים ומה לאחר, וכיצד לקשר קטע אחד למשנהו) קשה עד מאוד, מומלץ לכתוב כל תת-נושא על דף נפרד עם כותרת משנה, ולאחר מכן לקשרם ולצרפם אחד אל אחד, לחבר את האהל להיות אחד (ומי שמקליד בעצמו במחשב, אינו צריך לכל זה, שכן במחשב ניתן להעביר בקלות קטע ממקום למקום).

לאחר הפרדת הנושאים, יש לסדר את המאמר בהתאם לענין, לפי הפרמטרים הבאים: מהכללי אל הפרטי (כך למשל סודר הפרק הנוכחי...), מעצם העניין אל השולי, מהחשוב אל הפחות חשוב, מהמעניין אל הפחות מעניין, מהמשכנע אל הפחות משכנע, מהמעורר אל הפחות מעורר, מהמוסכם אל הפחות מוסכם, מהמוקדם אל המאוחר, מהקל אל הכבד, מהפשוט אל המורכב, מן החמור אל הקל, מן הידוע אל הבלתי ידוע, מן המצוי אל הפחות מצוי, מן החיוב לשלילה, מן הרוחני אל הגשמי. וכל כותב יכלכל דבריו ויבחר ויקרב כראות עיניו לפי הענין.פעמים שקיימות מספר אפשרויות לסידור המאמר, ובזה עליך לשקול בדעתך, איזו דרך עדיפה יותר.

לדוגמא: במאמר שנועד לשכנע, סדר הקדימה הוא מהמשכנע יותר למשכנע פחות, אך אם יש נקודה מעניינת, לפעמים עדיף להקדימה, למרות שהיא משכנעת פחות.

כאשר אתה בא לציין הבדל בין שני עניינים שאחד מהם חריג יותר, כדאי לפתוח בחריג. לדוגמא: "ההבדל בין קמץ רגיל לקמץ חטוף (חריג), שקמץ חטוף נהגה כמו חולם".

כאשר אתה מצטט מספר פסוקים, יש לסדרם לפי סדר הופעתם בתורה. וכן כאשר אתה מביא מספר אמרות מהש"ס, יש לסדרן לפי סדר הופעתן בש"ס. אלא אם כן הפסוק או המימרא המאוחרת משכנעת יותר, שאז יש להקדימה.

כאשר אתה מביא דברי מספר מחברים, יש לסדרם לפי סדר הזמנים, וכל הקודם לחברו בזמן, יש להקדימו. אלא אם כן יש צורך מסוים להביא את המחבר המאוחר קודם (כגון שמדבריו יש הוכחה גדולה יותר).

אם הוצרכת להזכיר בקצרה ענין מסוים שלא במקומו, ובהמשך אתה תביאו במקומו, הוסף בסוגריים: "וכפי שיבואר להלן".

על ראשון ראשון

כאשר אתה מבאר ומרחיב מספר דברים שנכתבו לפני כן, או שאתה עונה על מספר שאלות, נקוט בסדר "על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון" (אבות פרק ה' משנה ז'). ואף שמצינו במספר מקומות בש"ס שסדרו על דרך "במאי דסליק פתח", בדרך כלל עדיף להימנע מסדר זה, שהוא מבלבל את הקורא. ואפשר לכתוב בדרך מליצה: "אענה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון (בעזרת יוצר שהוא ראשון והוא אחרון)", או "אענה על ראשון ראשון, אחת אחת למצוא חשבון". וכאשר רוצים להשיב בצורה הפוכה, כותבים: "במאי דסליק אפתח".

כאשר אתה מציג הבדל בין שני עניינים, כדי לדמות אחד מהם לנדון; הַצֵּג את הדבר שאותו אתה רוצה לדמות - השני, ומיד תשווה אותו. כך ההשוואה תחודד. לדוגמא: לומדי התורה נמשלו לחמור, שנאמר "יששכר חמור גרם". ומדוע דוקא חמור? לא מצאו בהמה אחרת שהיא טהורה? כדי ליישב זאת, יש לעמוד על ההבדל שבין החמור לבין שאר הבהמות. הנה הסוס למשל, כאשר עוצר למנוחה באמצע הדרך, חייבים לפרוק מעליו את משאו, ואפילו את האוכף שעל גבו, שאם לא כן, יהיה חסר מנוחה ויכשכש בזנבו באי שקט. ברגע שהוא משתחרר ממשאו, מיד פונה הוא לדהור ולצהול בהרים משוחרר כל עול. החמור לעומת זאת שונה משאר הבהמות בכך שכאשר יכבד על גבו המשא, הוא ירבץ בין המשפתיים יחד עם משאו, אפילו באמצע הדרך. גם כאשר מגיעים לתחנה ועוצרים לשעת מנוחה, הוא ממשיך לישא על שכמו את חבילות המשא הרובצות על גבו משני צדיו, ואין פורקים מעליו את משאו. כך הם נושאי דגל התורה - שבט יששכר המכונה "חמור גרם", גם כאשר מגיעים הם למנוחה בתקופת 'בין הזמנים', הם אינם פורקים מעליהם עולה של תורה, אינם משילים את המטען הרוחני שמילאו אל תוך צקלונם במשך כל ה'זמן'. במקום לפרוק עול ולצאת לבלות, ממשיכים הם לישא על שכמם את עול התורה.

וריוח תשימו (קיטוע)

אחד הדברים המסייעים בקריאת המאמר, הוא חלוקה נכונה של קטע ארוך למספר קטעים. אפילו הקב"ה, במוסרו את התורה למשה, נתן הפסקות בין פרשה לפרשה, כדי ליתן לו ריוח להתבונן בין ענין לענין. ולכן בספר תורה, יש ריוח לפני פרשה פתוחה. וידועה מליצתו של הגאון בעל תוספות יום טוב בהקדמתו: "ונתתי ריוח בין דיבור לדיבור, מפני טורח הציבור". לפעמים פותחים קטע חדש כדי לתת דרמה. למשל, כאשר מגיעים בסיפור מתח לפני מפנה, מתחילים קטע חדש. לדוגמא: אימת מוות נפלה על השניים, חיל ורעדה אחזתם, למראה האריה הנורא הדוהר לעברם במהירות מאיימת (כאן פותחים קטע חדש).

כאשר פותחים קטע חדש, אין להתחילו כבר מהשורה הבאה, אלא יש לדלג שורה ולהתחיל מהבאה אחריה; כי פעמים רבות הקטע הקודם מסתיים בסוף השורה, והקטע הבא נראה כהמשך לקודמו, ולא כתחילת קטע חדש.

אין לפתוח קטע חדש באמצע ציטוט, שכן הדבר מטעה לחשוב שבסוף הקטע מסתיים הציטוט. רק אם הציטוט ארוך מדי, ניתן לחלקו לקטעים, ובתחילת כל קטע יש לשים מירכאות, ורק בסוף הקטע האחרון לסגור המירכאות.

אין כלל ברור מתי יש לפתוח קטע חדש. העיקר הוא לשמור על איזון (פרופורציה), ולדאוג שלא יהיו קטעים רחבים יתר על המדה לצד קטעים קצרים מדי. על כל פנים, כל קטע צריך לכלול לפחות ענין אחד. אך אין פותחים קטע חדש בכל תחילת ענין, רק כאשר כותבים ורואים שהקטע מתארך יתר על המדה, מנסים לפתוח קטע חדש בתחילת ענין.

ככל שהכתיבה מיועדת להיות קלה ועממית יותר, יש לקטֵע לקטעים קטנים יותר. לא הרי ספרים המיועדים לבני ישיבה (כמו שו"ת וכדומה) כספרי סיפורים, ובפרט ספרי ילדים. אך גם בספרים כאלו, אין להרבות בקיטוע יתר על המדה.

אם יש דבר קצר היוצא מתוך דבריו, ימשיך לכתבו באותו קטע, ויתחיל כך: לכן / על כן / ולפי זה / לפיכך. אך אם זה מהלך ארוך, ואם ימשיך באותו קטע, הוא יתארך הרבה, יפתח קטע חדש, ונאה יותר להתחילו במלים: 'הנה כי כן...' / 'לאור דברים אלו...'. ואם את היסוד לדברים שרוצה לכתוב בהמשך, חידש מדעתו, או שיסוד זה אינו די איתן, יפתח כך: 'ואם כנים אנחנו בזה...'.

חלוקת סעיף ארוך

 אם יש אפשרות לחלק סעיף ארוך לשנים או שלשה סעיפים, הנה מה טוב, וזאת כדי להקל על הקורא ולתת לו מרווח בין דבר לדבר (וכן כדאי לחלק סימנים ופרקים ארוכים), וכדלהלן:

 אם כתב דין מסוים, וכעת מעוניין להמשיך ולכתוב דין אחר היוצא מאותו דין, אם הדין הנלמד קצר, יכתוב זאת כהמשך באותו קטע, כך: לכן / על כן / ולפי זה / לפיכך. אך אם הוא ארוך, כדאי שיפתח סעיף חדש, ויתחיל את הדין הנלמד כך: "מן האמור בסעיף הקודם יוצא..." או "הנה כי כן...".

 אם כתב דין מסוים, וכעת מעוניין להמשיך ולכתוב דין נוסף שגם בו יש לנהוג כמו הדין הנזכר, אך אם יכתוב הכל בסעיף אחד הדברים יתארכו, יפתח סעיף חדש ויתחיל כך: "כל האמור בסעיף הקודם נכון, גם כאשר...".

כל האמור בסעיף הקודם נכון, גם כאשר מעוניין הכותב להציג את ההיבט השלילי לדין שכתב, ואם יכתוב הכל בסעיף אחד הוא יתארך. גם אז יפתח סעיף חדש, ויתחיל כך: "כל האמור בסעיף הקודם זהו דוקא...", או "במה דברים אמורים...", או "אף שמותר... מכל מקום...".

אם כתב כלל מסוים, וכעת מעוניין להמשיך בפירוט הנפקא מינה של אותו כלל, אך אם יכתוב הכל באותו קטע הוא יתארך הרבה; יכתוב את הכלל וכאשר יגיע לפירוט יפתח קטע חדש, ויתחילו במלה "כיצד?...".

הערות שוליים

 להערות שבתחתית העמוד, מורידים כל דבר ששיבוצו במאמר מעכב את שטף הקריאה, בעיקר עניינים צדדיים ואגביים, מראי מקומות, הסברי מונחים, הבהרות ודעות נוגדות, או דברים שיעניינו רק חלק קטן מהקוראים. עם זאת, לא כל דבר שבא בדרך אגב, כדאי להורידו להערה. פעמים שזה דבר חשוב שדוקא עשוי לעניין את הקורא לקוראו בחדא מחתא, למרות שהוא מפריע את רצף הקריאה.

אין להרבות בהערות שוליים יתר על המדה, ובטח שלא יותר מגוף ספר. ולכן אם אפשר לשלב שתי הערות סמוכות בהערה אחת, עדיף לעשות זאת, כדי לא לעייף את הקורא בכל פעם להעיף עיניו לתחתית העמוד.

כאשר ההערה מתייחסת למלה מסוימת בטקסט, יש לציין את המספר הרומז אליה לאחר אותה מלה, ואילו כאשר ההערה נוגעת לתוכן משפט או חלקו, יש לציין המספר בסוף אותו משפט או חלקו. יש להתחשב בקורא שההערה קוטעת את שטף הקריאה שלו, ולכן יש להשתדל לציין את ההערה בסוף המשפט או הקטע.

הערה שהיא ציון מקור תצויין בסוף הציטוט ולא בתחילתו, אלא אם כן הציטוט פותח בהפניה, כגון 'כתב ספר פלוני', שאז הציון יבוא מיד אחרי ההפניה. ומכל מקום בהפניה לא נהוג להוריד את המקור להערות שוליים.

סימון ההערה יוצב תמיד לפני סימן הפיסוק.

כאשר מציינים בהערות למה שכתוב למעלה בגוף הספר, כותבים "מ"ש בפנים".

מתוך הספר "הכתב והמכתב" - הנחיה והדרכה באמנות הכתיבה, מאת הרב עובדיה חן. ליצירת קשר עם המחבר: 7654216@gmail.com