שער הלב: ההסתרה שבתוך ההסתרה

ראש השנה הוא יום בריאת האדם. חז"ל מגלים לנו ש"בשעה שבא הקדוש ברוך לברוא את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות וחבורות, מהם אומרים: 'אל ייברא' ומהם אומרים: 'ייברא'.. חסד אומר 'ייברא' שהוא גומל חסדים, ואמת אומר 'אל ייברא' שכולו שקרים.."

לכאורה, הסיפור הזה נשמע נורא מוזר. אתה משתף את המלאכים במעשה בראשית ושואל אותם אם לעשות אדם. והאמת, זו שאתה בראת, אומרת לך: "לא! אל ייברא! הוא מלא שקרים! זה לא ילך!" אז אתה לוקח את האמת שבראת וזורק אותה? התעצבנת ואמרת לה: "עופי מפה"?

מה היה שם?

יש שני סוגי אמת. יש אמת שהיא קו הדין. היא מסתכלת ורואה נתונים, ששחור שחור ומה שלבן לבן. את קו הדין הזה, את האמת הזאת שקטרגה, לקח השם יתברך, וזרק ארצה. בהשלכת האמת ארצה קרה דבר מדהים, נולדה אמת חדשה, האמת השנייה, האמת שצומחת מהארץ. לא מקו הדין השמימי, הנוקב, השחור ולבן, אלא ממקום הבחירה, הבלבולים, הטעויות וההשתדלות.

בשביל להתנהל על פי חוק יש להשם גלקסיות שלמות; שמש, ירח, כוכבים וכל צבאות של מעלה. שם אף אחד לא סוטה מהשורה והכול מתנהל לפי קו האמת האלוקית. אבל זה לא המקום שכבוד השם יכול להתגלות בו; כבוד השם מתגלה רק איפה שיש בחירה. ואיפה שיש בחירה זה לא שחור ולבן. זה כל יהודי עם הסיפור שלו ועם הקשיים שלו. כל יהודי עם המקום שממנו הוא התחיל, עם החוויות שהתיישבו עליו כשהוא היה קטן, עם מה שהוא הרגיש כשהוא חטא, וכמה הוא מתייסר מאז ורוצה לתקן.

הקטרוג הנורא הזה של "אל ייברא", שקדם לבריאת האדם בשחר ההיסטוריה, מהדהד גם היום, חמשת אלפים שבע מאוד שבעים וארבע, (כמעט חמש!) שנים אחר כך. זה לא סיפור שהיה פעם ונגמר; זה סיפור שקורה כל הזמן, והוא קורה אצלי בלב. כל אחד מאתנו שומע כל הזמן את הלחש ההרסני שמצליף בתוכו: "אתה לא שווה. אתה לא שווה. אתה לא טוב. אתה רואה, אתה לא מצליח. זה לא הולך."

ההתגוששות של "אל ייברא" מול "ייברא" לבשה בתוך הלב שלנו צורה של "אנא אמלוך" מול "השם מֶלך, השם מָלך, השם ימלוך לעולם ועד".

מאז שאדם הראשון חטא בעץ הדעת, הוא התכסה בשכבה של ישות שהרחיקה אותו מהשם. חז"ל מגדירים את עיקר הישות בביטוי "אנא אמלוך" שמשמעו "אני אמלוך".

בעבר, בדורות קודמים ובחטא אדם הראשון, זה היה סוג של כוח ושל גאווה פשוטה. הרצון של דור הפלגה ודור המבול היה שהם יבראו את המציאות שלהם. הם יעשו. הם יחליטו על עצמם. כמו הילדים שאומרים: "אתה לא תחליט עליי! אימא שלי תחליט עליי! אבל גם את, אימא, לא מחליטה עליי! אני מחליט עליי!"

מי מחליט עליי זו שאלה מאוד מהותית. ועם השאלה העמוקה הזו התמודדו הדורות הראשונים. לעומת זאת, בתקופה שלנו, קרוב לביאת משיח, הקרב הוא לא בזירה הרוחנית. ההתגוששות היא בנפש.

כולנו היינו נשמות קדושות וטהורות (ועדיין, ברובד הנשמתי, אנחנו קדושים לגמרי וטהורים..) ירדנו לכאן לעולם בתקופה של הסתרה מאוד מאוד עמוקה. הסתרה שבתוך הסתרה. וכאשר הגעתי לכאן מתוקה, תמימה וטהורה, והתעוררתי בתור שלוש קילו מאתיים בחדר תינוקות מלא צעקות כשאני לא מבינה מימיני ומשמאלי.. שכחתי את כל מה שהיה קודם. ה"אף על פי", המכה הזאת של המלאך, גרמה לכך שנשכח את כל מה שידענו: מי אנחנו, כמה השם אוהב אותנו וכמה הוא קרוב.

שכחנו הכל ובאנו הביתה וגדלנו כל אחת איפה שגדלנו, בתוך המציאות שלה. ומה שבעיקר קרה זה שנבהלנו מאוד. הרצון שלי, היכולת להעז להיות מי שאני, לדעת מה אני מרגישה, להיות שמחה בצורה פשוטה, לשיר כמו שילד שר, לרקוד כמו שילד רוקד, ולשמוח ולצחוק ולכאוב ולבכות, כל הדברים האלה נחסמו. נעלמו. אנחנו בוכות היום כשכואב לנו? לא. באמת לא. אנחנו בוכות משטויות; אנחנו רוצות שטויות; אנחנו לא רוצות את מה שטוב לנו באמת. אנחנו כל כך רחוקות מעצמנו. וכאשר אנחנו אומרות היום "אנא אמלוך", כשאני מנסה לשלוט במציאות ומתרחקת מהשם, זה בא רק מבהלה. מפחד של ילדה קטנה שמחזיקה בכל כוחה את הקירות, כדי שלא יפלו לה השמיים מלמעלה.

אלה המקומות שאני צריכה לעשות עליהם תשובה. וזה מה שהשם מבקש: "אני רוצה לרפא אותך, לא ירדת לעולם כדי לפחד ממני, ירדת לעולם כדי שנתקרב באהבה. תביני את הפחד שלך, תסכימי עם זה שהוא נורמלי והגיוני. אבל אל תקפאי בו. תתפללי. תדברי איתי. תבקשי ממני. 'קחו עמכם דברים ושובו אל השם' - תגידי דיבור שהוא איתך, את מבינה, לא מהשפה ולחוץ. משהו קצת מתוכך. 'עמכם' – תביאי אותך קצת לתפילה. ואז תראי איך אני עונה ואת נרגעת והכל משתנה".

*

הבעל שם טוב הקדוש אומר: עניינו של השופר הוא כמו תינוק שצועק לאבא: "אבא, אבא, הושיעני!"

רבי נחמן מברסלב אומר שהשופר עושה "השלכת קולות" – הוא משליך אלינו, עד למקום שאנחנו נמצאים בו, את הקול של השם שקורא לנו. והוא גם לוקח מעומק הנפש של כל יהודי, מהמקומות העמוקים שאנחנו כבר לא שומעים שם את עצמנו, את הכי הכי פנימי שלנו מביא להשם.

השופר עוקף את כל הגלות, עוקף את כל החושך, עוקף את כל ההסתרה, עוקף את כל הקליפות, עוקף את כל מה שמידת הדין ראתה ואמרה: "תקשיב, אין לך בשביל מה! הם לא! הם לא מצליחים! אתה לא רואה? זה לא קורה!" השופר עוקף את כל הלא, ומחבר אותנו להשם ואת השם אלינו.

הקול של השופר הוא קול מהעליונים שאומר: "אהובה שלי, אל תיבהלי, זה רק אחיזת עיניים, זה רק נראה שאת לבד. אל תיבהלי. תאמיני לדיבורים של צדיקים. שימי רגל על הגשר. צעד, ועוד צעד, ועוד אחד. אנחנו יחד כל הזמן, כמו שהיינו בהתחלה, כמו שנהיה בסוף." זה הקול של השם שקורא אלינו.

ואנחנו עונים לו מבפנים באמונה הכי עמוקה שנכון, אנחנו מאמינים לך ובאים ישר אליך. שמים ראש עליך. לא יכולים בלעדיך.

הוראות לשעת חירום של ראש השנה

לסיום, בואו ניזכר בהוראות לשעת חירום של ראש השנה לפי דיבורים של רבי נחמן:

הכלל הראשון הוא לדון לכף זכות. צריך לדעת שבשמיים רוצים שהאדם ישפוט את עצמו בעצמו, ולכן מזמנים לו סיטואציות דומות שהוא רואה אצל אנשים אחרים -  ומסתכלים על התגובה הפנימית שלו. המשפט שאדם שופט אחרים משפיע עליו.

וזה דבר שצריך הרבה תפילות: "ריבונו של עולם, תעזור לי רק לראות את הטוב ולדון לכף זכות. כי בכל מה שאני רואה ובכל מה שאני שופטת, אני בעצם שופטת את עצמי".

מאוד חשוב שתהיה לנו עין טובה. על כולם. וגם עלינו. בראש השנה זה קריטי. לראות רק טוב. ואם אנחנו לא מצליחות ומרגישות עצבים ממשהו, אז לעצום עיניים או ללכת משם מהר. אני לא רוצה, לא רוצה לשמוע, לא רוצה לדון. אני לא דנה בראש השנה.

הכלל השני והחשוב מאוד זה לשמור על הפה. רבים עושים תענית דיבור בראש השנה, או ממעטים מאוד בדיבור. כנשים וכאימהות זה לא הגיוני, אבל להיזהר ולשמור על הפה מאוד מאוד מדיבורים רעים.

ואם אמרתי מילה לא טובה, אם יצא לי על הילד או פגשתי חברה ונסחפתי.. מיד לעשות תשובה. מיד. כשזה עוד לח. כמו לקחת מגבון ומיד לנקות: "אוי, השם, אמרתי מילה לא לעניין. סליחה, השם, לא התכוונתי. תבטל את המילים האלה. אני לא רוצה להגיד אף מילה על אף אחד. כולם טובים ואתה שופט אותנו ברחמים."

וכמובן, גם על זה מומלץ להתפלל מראש: "ריבונו של עולם, תעזור לי לזכור בראש השנה שהפה הוא קריטי".

כלל שלישי: לתת את הדעת על חשיבות המחשבות. בראש השנה הכול עולה במחשבה. הכול קורה בגרעין. המחשבה מאוד מאוד חשובה ויש לה השפעה עצומה. אז כמה שיותר לחשוב מחשבות טובות ולהחזיק כל הזמן את המחשבה על: איך השם הוא טוב ואיך הוא דואג לעם ישראל ואיך הוא גוזר גזרות טובות.

כדאי לדבר על זה ואם אפשר לחשוב על זה ולזכור את זה ולייחד לזה זמן. לחשוב מגדלות השם ומטובו ומרחמיו האמתיים. לחשוב על כך שהשם ברא את כל העולם בשביל להיטיב לישראל. ובראש השנה הוא בורא את העולם מחדש עבורנו ולטובתנו. בואו נחשוב על הניסים של צוק איתן. בואו נחשוב על האמונה המרגשת והמיוחדת שהתגלתה השנה יותר מאי פעם, ועל האחדות המדהימה שריגשה את כולנו.. אלה הגזרות הכי טובות שאפשר לגזור על עם ישראל -  גזרות של הרהורי תשובה לכל יהודי בעולם. האמת האמתית היא – שהכול הולך להיות לנו ברחמים מאוד גדולים, וצריך לתת לאמת הזו כוח על ידי האמונה. האמונה שלנו היא זו שמוציאה את הטוב מהכוח אל הפועל.

וכמובן, האמת. צדיקים אומרים שהדרך לצאת טוב בדין זה להיות אמתי. בואי אמתית. אל תתחפשי. אל תפחדי. אל תיבהלי. אל תעמידי פנים. אל תעשי טרור על הילדים בבית שלא יפריעו לך בכוונות של התפילה. אל תהיי בטרור על עצמך. שימי ראש על אבא בתמימות ופשיטות ותגידי לו – אבא, מה שאני באמת רוצה זה לקבל ממך עזרה וכוח, כדי להיות בשנה הבאה טובה יותר מהעומק. תן לי ולכל יקיריי ולכל יקיריך, בכל מקום שהם, שנה שנרגע בה, שנה שנאמין בה, שנה שנאהב אותך ואותנו ונמלא את העולם בטוב.

שנה טובה ומתוקה.

חיה הרצברג (42), היא אם, סבתא וסופרת. בטורה החדש "שער הלב", היא חולקת מחשבות, תובנות, קשיים ולבטים. "מתחת לעטיפות החיצוניות שלנו כולנו עם אותו לב מתגעגע ושואל", היא אומרת, "ואם מישהו צריך לספר מה קרה בפנים כדי שנאמין, אני מוכנה להתנדב...".מבין ספריה: "צומת הדרורים", "מילים טובות", והספר החדש "אני רוצה להיות".