תורתו אומנותו: המהפך המדהים של גר הצדק בנימין גומל

מי שמביט על בנימין גומל,  כיום בן תורה, הלבוש בחליפה בצבעי שחור-לבן, לא מעלה על דעתו שעד לפני כמה שנים הוא היה אלוף קפוארה ברזילאי, וכן – גוי. נקודות מפנה שונות בחייו, ובעיקר השגחה פרטית, הובילו את גומל להחלטה לוותר על הקוקו הארוך, הג'יל בשיער, הג'ינס וגם על הכסף והמעמד. כיום הוא מטפח קריירת קפוארה בקדושה ונשוי לקרן – צעירה שהתקרבה ליהדות, שכמותו גם היא חיפשה שידוך. כדי לצלול לסיפור היכרותם המופלא, תהליך הגיור וקורות חייו, נחזור כמה שנים אחורה, עוד לפני שגומל הכיר את בית המדרש.  

הריאיון עם בנימין גומל שבר לי מיתוס. כשהציעו לי לשמוע את הסיפור שלו, גוי אלוף בקפוארה שהתגייר, דבר ראשון שאלתי בקפו... מה? הסבירו לי שמדובר בסוג של אומנות לחימה. לומר את האמת, לא בניתי הרבה על הראיון. מה כבר יש לבן אדם שהתעסק כל החיים עם טיפוח השרירים למכור? אודה ו...(לא) אבוש, תמיד חשבתי שאנשים שהקריירה שלהם נסבה סביב אגרוף ומכות, ומטרת העל שלהם היא לרסק את מי שמולם - סובלים ממנת משכל קצת נמוכה, או מנפש מחוספסת ואפילו גסה. אז זהו, שהראיון עם פרופסור (התואר שלו בקפוארה) בנימין גומל, או בגלגולו הקודם: פרופסור קסיקי, שבר לי את המיתוס. העדינות, השלווה, הנעימות, יראת השמיים, הרצינות, החכמה, חוש ההומור והצחוק הנעים שמלווה כל משפט שלו - הפליאו אותי.

לשמוע את כל זה מבן אדם שהיה אלוף באגרוף במשקל כבד? מבן אדם שבשלב מסוים בחייו שקל 106 קילו: 6% שומן בלבד? אפשר לראות את השינוי המדהים (כל מילה שאכתוב תהיה דלה מדי) של בנימין בתמונות ה'לפני' וה'אחרי', מאדם בעל חזות שרירנית וחשופה, לאדם בעל עדינות יהודית. עם זאת דבר אחד לא השתנה: המבט הטוב בעיניים והתמימות. עם זה הוא כנראה נולד. התמימות שגרמה לו לכאוב על הריחוק שלו מאלוקים, גם כשהיה בשיא הכבוד והעושר. בנימין, שעשה דרך כל כך ארוכה מארץ הטומאה לתורה הקדושה, צריך להוות דוגמא לכולנו.

"כילד לא יכולתי להגן על עצמי"

לבנימין או בשמו הקודם - סברינו אדוולדו גומז דה סילבה - מעולם לא היו חיים קלים. מאז שהוא זוכר את עצמו הוא נאבק לשמור על שלמות הגוף והנפש. הוא נולד בברזיל בשכונה מוכת עוני ופשע. בגיל שנתיים נפטר אביו, ובגיל תשע נפטרה אימו. הכניסו אותו לפנימייה, מעין בית יתומים. "היה לי מאד קשה, אבל הייתה לי אמונה פשוטה באלוקים. אימא שלי תמיד סיפרה על אלוקים ועל עם ישראל, ותמיד שמחתי לשמוע על היהודים, אבל הייתה לי גם קנאה בלב, למה הם זכו להיות העם הנבחר ואנחנו לא", הוא משתף. 

לא היתה אצלכם שנאה ליהודים, יחס מזלזל, אנטישמיות?

"לא, בכלל לא. בברזיל יש כל בוקר תוכניות לילדים על סיפורים מהתנ"ך, על דוד המלך, משה רבינו, יוסף הצדיק...".

רק בארץ אסור לספר סיפורים כאלו.

"זה הכח של היצר הרע. הוא לא נותן ליהודים לכבד בני תורה. הגוי יכול לכבד, כי זה לא מפריע ליצר הרע, אבל היהודים זה משהו אחר. ברגע שחילוני מזלזל בבני תורה החושך בעולם מתגבר ויורדת טומאה לעולם".

יום אחד נגנב משהו בפנימייה, הכי קל היה לחשוד בבנימין, הילד החדש והקטן. מכיון שאיש לא האמין לו שהעלילה היא שקרית, הכו אותו 45 ילדי הפנימייה יום יום מכות נמרצות, בעידוד המנהל והמורים. לאחר שהתברר לו שאם "יודה" שגנב, יחדלו מלהכותו, "הודה" בנימין בלית ברירה בגנבה. המנהל הזמין משטרה, בנימין לקח את השוטרים לשדה בו "הטמין" את הסחורה ה"גנובה", וכמובן שלא מצאו דבר.

לילה אחד, כשמכאוביו הפיזיים והנפשיים גברו, הוא התיישב במיטה והתחיל להתפלל: "אלוקים, רק אתה יודע שלא עשיתי כלום. תראה איך אני נראה, כל הגוף שלי מלא בשריטות ופצעים, אף אחד לא מאמין לי! רק אתה יכול לעזור לי, תרחם עלי!". אחד המורים, שהיה ער, שמע את תפילתו וכך נודע שהוא חף מפשע.  גם לאחר טיהור שמו, עדיין היו לו חיים קשים, והוא היה 'שרוף' בפנימייה: "התלמידים כל כך התרגלו להרביץ לי, עד שהיו מרביצים לי על כל דבר. העבירו אותי לפנימייה חדשה, ששם היה הרבה יותר גרוע. כל הילדים היו ברמה אישית מאד ירודה, והייתי מאד בודד, אבל דאגתי לשמור מהם מרחק. מעולם לא קיללתי, ותמיד כיבדתי את המבוגרים. ככלל, הייתי ילד עדין וביישן, ורציתי רק לחיות טוב עם כולם. לצערי, זאת לא הייתה השפה המקובלת שם. קבלתי מכות כל היום, הייתי הכי קטן, סך הכל בן עשר, ואלו שהרביצו לי היו מומחים בקפוארה. ראיתי שהם חזקים ולא יכולתי להגן על עצמי. אלו לא היו רק מכות, אלא התעללויות ממש, כולל שימוש באביזרים מסוכנים. היו לי שתי דרכים: או לסיים את החיים של אחד מהם, או להמשיך לקבל מכות. אם הייתי מסיים את החיים של אחד מהם כולם היו מפחדים ממני, אבל לא הייתי מסוגל לעשות את זה והעדפתי לקבל מכות".

 אפילו שהחיים שלך היו בסכנה?

"כן, פחדתי. אימא שלי אמרה לי שאם בן אדם הורג מישהו, כל החיים שלו יהיו רעים. פחדתי שאלוקים יעזוב אותי, ופחדתי שהנשמה של ההרוג תרדוף אותי. האמנתי בדברים מיסטיים".

טיפח קריירה מפוארת. גומל בעבר

מדהים כוח החינוך של אימא שהכרת אותה רק עד גיל תשע.

"היו עוד הרבה ערכים שנחקקו בי בזכות החינוך של אימא. היא הייתה אומרת לי: להיות עני זה לא דבר רע, להיות קרימינאל זה רע. היא חינכה אותי תמיד לעשות טוב לשני, ולא לעשות לשני מה שאני לא רוצה שיעשו לי".

תוך שלוש שנים מומחה בקפוארה

בשלב זה הבין בנימין, שאם הוא לא רוצה לסיים את חייו כילד, הוא חייב ללמוד להגן על עצמו. הוא פנה ללימודי הלוחמה הפופולאריים ביותר בברזיל: קפוארה. תוך שלוש שנים הוא נהיה מומחה בתחום, וידע 'לענות' לכל מי שניסה לפגוע בו. ככל שצבר יותר כח, כך השתפר מעמדו בבית הספר. "קַפּוּאַרַה היא סוג של אומנות לחימה, והיא בנויה מקבוצה", הוא מסביר, "כולם עומדים מסביב ל'נלחמים' ומשתתפים בקרב על ידי עידוד, מחיאות כפיים, ומוזיקה בכלי נגינה מיוחדים. זה מעין משחק קבוצתי. הקפוארה משפיעה מאד על הגוף ועל הנפש. היא מעניקה למתאמן כח סבל, התמודדות, והיא מאד מחנכת במובנים מסוימים. ברגע שאני לומד ומכיר את הפוטנציאל שלי, זה נותן לי גבולות. אני יודע ומכיר את הערך שלי, אבל מכיר גם את הערך של השני. אני לא מתחיל עם חלשים ממני, זה כבוד מאד עלוב להיות 'חזק על חלשים'. אני גם לא מתחיל עם מישהו שחזק ממני בהרבה, כי אני יודע להישמר. אני מתחיל רק עם מישהו שווה ערך אלי. אני מרכין את הראש בענווה, ומודע לכח שלי. לא חי בדמיונות על כח שאין לי. רק אם מישהו מתחיל איתי, וזה צורך 'הגנתי', אני משיב. הקפוארה מפתחת את הקואורדינציה והגמישות, ומחזקת את כל הגוף. יש הרבה שירים סביב המתגוששים, זוהי מעין הרגשה רוחנית. כולם מסביב מוחאים כפיים ושרים, יש הרגשה של חיבור - לא של מלחמה. ועוד משהו: בקפוארה המדד שקובע הוא ההשקעה. עוני, עושר, כישרון - כל אלו אינם חשובים בקפוארה – רק מי שמשקיע יש לו כבוד".

כמו בחיים, מי שמשקיע - מצליח

"בדיוק, ההשקעה קובעת. הקפוארה גורמת למי שמשקיע להאמין בעצמו. הבן אדם מכיר את הכוחות שלו, מודע לעצמו, עובד על הגוף שלו, ומציב לעצמו גבולות. כדי להיות 'קפוארסיט' טוב חייבים להשקיע בכל מישורי החיים; לישון טוב, לאכול נכון וכו'. הביטחון הוא ביכולת שלי בעצמי, לא בגלל היכולת להפיל את השני".

זה נשמע רוחני

"הכל תלוי במי שמעביר את השיטה. זה יכול להיות מאד מסוכן אם יש מדריך שמעביר את זה בצורה שלילית. אני מאד משתדל בשיעורים שלי, להשפיע חינוך טוב. אין אצלי בשיעורים קללה אחת או רכילות. יש המון הערכה ואהבה".

גם כשהיית גוי זה היה כך?

"כמובן שלא. הייתי מלמד אותם להיות נפוחים מאגו, גאוותנים, לאהוב מכות, להאמין בחוזק של האדם כערך עליון, ו'לשבור את העצמות' של האויב. הדרכה של אדם חרדי היא אחרת. המטרה שלי בשיעורים, בראש ובראשונה, היא להפוך אותם לאנשים טובים יותר, כמובן דרך הקפוארה".

"חשבתי שבארץ אמצא קדושים ברחוב"

בגיל 16 התמנה בנימין למדריך במאפיית הפנימייה, ובגיל 18 עבר לעיר אחרת, שהיתה בה תדמית גרועה לקפוארה, אבל הוא הצליח לשנות אותה. הוא עבד עם ילדים בעיתיים, ולימד אותם את דרכו האמיתית של הספורטאי (שבשונה מעבריין, חייב להקפיד על עצמו ולשמור את עצמו מצרות). בזכות הקפוארה הם נהפכו לאנשים טובים יותר, ותוך כמה שנים היחס של אנשי העיר לקפוארה השתנה מן הקצה לקצה. בנימין לימד מאות תלמידים והרוויח יפה. "לאחר מכן הצטרפתי לקבוצת הקפוארה העולמית: "מוזנזה", שיש לה סניפים בכל העולם: ברזיל, סין, גרמניה, צרפת, בארה"ב ועוד". בגיל 23 שלחו אותו לקוריטיבה - עיר אחרת בברזיל, שבה התאמנו ברמות הכי גבוהות, ומכיוון שיו"ר הקבוצה, מאסטר בורגייס, ראה בבנימין פוטנציאל ממבט ראשון הוא רצה להשקיע בו.

עזב את ארצו והתגייר

"הייתי מתאמן שבע וחצי שעות כל יום. המאסטר שלי, ראה שאני מאד רציני והחליט להשקיע בי. הוא רצה שאייצג את הקבוצה בתחרויות בין-לאומיות, וצרף לי חמישה מורים צמודים שיאמנו אותי. ביניהם: מדריך כושר, תזונאי, מדריך אגרוף קלאסי, מדריך אגרוף תאילנדי, והוא עצמו היה מלמד אותי קפוארה. אחרי שלושה חודשים הייתי אלוף אגרוף במדינת פרנה (מדינה בברזיל) במשקל כבד. אפילו בקרב התפללתי לקב"ה שלא אגרום נזק ליריב שלי, למרות שהוא עצמו היה עם אגו מנופח... קיבלתי המון פינוקים ממוזנזה, מלונות בחינם, מסעדות ועוד".  

יום אחד הגיעו למאסטר של בנימין שני אנשי עסקים ישראליים, במטרה לפתוח קבוצה של קפוארה בארץ. הדרך שבה הגיעו למאסטר שלו היא סיפור מעורר השתאות בפני עצמו. בעקבות פרסומת על תחרות קפוארה גדולה, הם טסו לקוריטיבה, שם התברר שהפרסומת אותה ראו הייתה בעיתון של שנה קודמת. בקוריטיבה הפנו אותם למאסטר של בנימין, והוא, שהעריך את היכולות של בנימין, החליט שהוא שולח אותו לארץ, אבל הוא היה צריך לתת לישראלים להתרשם בעצמם. באותו זמן היה בנימין במדינה אחרת בברזיל, והעביר שם קורסים בקפוארה. המאסטר שלו הזעיק אותו בבהילות למרכז בקוריטיבה.

"הציגו בפני הישראלים קרבות בין מאה מועמדים, והמאסטר שלי, שרצה שאני אבחר, שיבץ אותי בסיבוב האחרון ושם שניים נגדי", הוא נזכר, "זה עשה רושם מאד טוב, והם חתמו איתי על חוזה עם משכורת יפה. הגעתי לארץ, ומיד שירדתי מהמטוס הייתי המום. לפני שנסעתי לארץ היה לי המון כבוד ליהודים - ה'עם הנבחר'. הייתי בטוח שבארץ אמצא אנשים קדושים ברחוב, שאני אפגוש את משה רבינו ודוד המלך ברחוב בערך... המון תיירים גויים חושבים שבארץ ישראל הם יפגשו את הצד הטהור של העולם".

הרגיש מחובר ליהדות עוד מילדות

החלום כמובן התנפץ.

"בוודאי. לא סתם התנפץ, התרסק. הגעתי לתל אביב - שיא הטומאה. הסתובבתי בכל מיני מועדונים, לקחו אותי להופיע בהמון אירועים, והייתי מופתע לגלות שהיהודים מתנהגים כמו הגויים. היו כאלו שניסו לרמות ולגנוב אותי. גיליתי, שאני, הגוי, מתנהג טוב מהם. במיוחד היה לי קשה לראות את הנשים הנשואות הישראליות. בברזיל יש הבדל מאד ברור בין אישה נשואה לרווקה. אישה נשואה נראית אחרת, מדברת אחרת, ולא משוחחת בחופשיות עם גברים זרים. גיליתי, להפתעתי, שכאן לא רואים כמעט הבדל בין הנשואות לרווקות, ומאד לא אהבתי את זה".

והעסקים?

"מבחינת הביזנס הצלחתי מאד. פתחתי עשרות קבוצות, הופעתי בטלוויזיה, כיכבתי בסדרה של 'הוט' בשם 'חצויה'- סדרה לילדים, וראיתי המון הצלחה. גיליתי שמאד קל 'לעשות כסף' בארץ. המאסטר שלי, ניסה לשכנע אותי לעבור לעוד ארצות וסירבתי. הישראלים מאד אהבו את ההופעות שלי. הן היו מלאות בשמחה ובשירה, והישראלים אוהבים שמח. היה הרבה קהל בהופעות שלי. כשהגעתי לארץ קיבלתי על עצמי לא לעבוד בשבת, לא לאכול בשר עם חלב ולא לאכול חזיר, בתור הזדהות עם היהודים".

ממש גוי של שבת.

"בערך... מאד כיבדתי את היהדות. לפעמים היו מגיעים לשיעורים שלי ילדים עם כיפה, שהעיפו אותה מיד בתחילת השיעור, ומאד כעסתי. הייתי מעיר להם שיכבדו את הכיפה, ושזה קדוש".

בשלב מסוים, הרגיש בנימין שהוא מימש את המטרות בחיים: "היה לי את כל מה שחלמתי עליו: כסף, מעמד, חברה - הכל".

מה הרגשת בפנימיות שלך?

"בפנים - היה על הפנים... הרגשתי בתוכי ריקנות. הרמתי טלפון למאסטר שלי ואמרתי לו - אין לי טעם בחיים. הרגשתי שאין לי שום מטרה. כל החיים הייתי קרוב לאלוקים והתפללתי, אבל ככל שהאגו שלי עלה, התרחקתי ממנו. כשהיה לי רע התביישתי לדבר איתו, הרגשתי שאין לי זכות לדבר איתו. אצל הגויים מלמדים שאם עשית טעות, אין מצב של סליחה. לא מאמינים בתשובה. לא ידעתי שאלוקים מרחם ורוצה לעזור לנו. חשבתי שאלוקים מנהל את העולם בשביל ה'כבוד' שלו.. חס וחלילה".

חלום על צונאמי ותפילה להשם

ערב אחד חלם בנימין חלום. בחלום ראה גל אדיר של צונאמי שוטף את בת ים - עיר מגוריו. "הצונאמי הרס לי את כל הדברים שהיו לי. הרגשתי שאלוקים כועס עלי", הוא נזכר, "התפללתי בחלום לאלוקים: אם יש פה מישהו שחטא זה אני - תהרוג אותי, לא את האחרים. תמיד החלומות שלי היו בפורטוגזית, אבל בחלום הזה, מיד כשגמרתי להתפלל, שמעתי רעם חזק, וראיתי אבן מתנפצת ובתוכה היה משפט בעברית. הייתי בהלם, לא ידעתי לקרוא עברית, בבוקר קמתי ולא זכרתי מה היה כתוב בה".

בנימין החליט לחפש את הפיתרון לחלום שלו בבית הכנסת. בבית הכנסת הראשון אליו נכנס, סירב הרב לעזור לו לאחר שנודע לו שבנימין גוי. בנימין נפגע אבל לא התייאש. הוא פנה לבית כנסת אחר: בית הכנסת של הרב שלמה עופר - האיש שלו הוא חב את חייו היהודיים. "נגשתי אל הרב והרגשתי מיד שהוא 'קלט' אותי. התרשמתי מאד מהצניעות שלו, מהענווה ומהפשטות. כאלו תכונות לא ראיתי עד אז אצל אף בן אדם. באותו רגע אמרתי לעצמי: ככה אני רוצה להראות. כשאמרתי לו שאני גוי הוא אמר לי שאם לא הייתי אומר לו הוא לא היה מאמין. הוא אמר לי שהקב"ה רוצה שאתקרב אליו, והחלטתי באמת לעשות את זה". בנימין החל ללמוד בישיבה של הרב עופר במאה שערים.                                                                                              

מה הדבר הראשון ששינית?

"הגעתי למועדונים עם כיפה גדולה".

איך הייתה התגובה?

"כולם צחקו עלי ואמרו לי שלא מתאים לי, איך 'נפלתי על הראש'. תמיד הייתי משתולל, רוקד, מחבק את כולם... פתאום עם כיפה...".

היה קשה?

"לא. נולדתי במזל שור והקב"ה בנה אותי כמו שור. מכל מה שעברתי בחיים רק התחזקתי והתחשלתי, במה שאני מאמין - אני הולך עד הסוף. לא מפריע לי מה אומרים עלי. דווקא העובדה שגדלתי בלי משפחה וחברה נורמאלית - בנתה אותי. עם זאת, הקשיים שעברתי גרמו לרצות לשלוט. השתלטנות נתנה לי כח. לא הייתי כפוף לאף אחד, גם עם האנשים שעבדתי לא הייתי עובד או משתף פעולה בעסקים אם מישהו העז לזלזל בי...  אף אחד לא האמין שאהפוך לדתי, ושאהיה מסוגל לכוף את ראשי לרבנים, לחוקים ולדת. אמרו שאני מתגייר כדי לקבל אזרחות. באמת היה לי קשה בגיל 30 לקלוט שלא אני שולט, אלא יש מישהו ששולט עלי...".

בשלב מסוים החליט גבאי בית הכנסת, שמכיוון שבנימין עדיין גוי, הוא צריך לשבת מחוץ לבית הכנסת. זאת הייתה פגיעה כואבת. "מהרגע שנכנסתי לבית הכנסת ישבתי הכי קרוב לארון קודש, כמעט רציתי להיכנס לתוכו"" הוא נזכר, "פתאום הייתי צריך לשבת בחוץ. ישבתי שם חודשיים, ועברתי את כל הבושות האפשריות. בשביל בן אדם עם אגו כמו שהייתי זה היה סיוט". רק אחרי חודשיים נודע לרב את סיבת ישיבתו של בנימין בחוץ, והוא הורה להכניס אותו להיכל בית הכנסת כמו כולם.

גומל כיום. בן תורה ירא שמיים ב

הוספתי עוד קדושה - והחושך התפוגג מעצמו

איפה למדת את עיקרי היהדות – הלכות והשקפה?

"בישיבה של הרב עופר. הייתי שם כמעט כל השבתות. הוא קיבל אותי בהמון אהבה, הזמין אותי לבית שלו, וראה אצלי דברים שרק הלב יכול להרגיש. הייתי מגיע לבית הכנסת עם חולצה צמודה, ג'ינס, שרשראות מכסף בשווי 5,000 ₪, קוקו גדול וג'ל בשיער. לפחות בעין שטחית, לא היה שום קשר ביני לבין התורה. רק בן אדם גדול יכול היה לראות מעבר לחזות המרשימה.... ככל שעבר הזמן התקרבתי יותר ויותר, והייתי ב'אורות'... הרגשתי את טעם האמונה. הוספתי עוד קדושה, עוד מצוות והחושך התפוגג מעצמו. כשמדליקים את האור החושך נעלם, אבל היצר הרע לא היה מרוצה...".

איך ראית את זה?

"בכל צעד ושעל... הכרתי אישה עשירה מרעננה שהחליטה שהיא רוצה להתחתן איתי... בתנאי שלא אתגייר. היא עצמה גויה ישראלית - בת לאבא יהודי. אמרתי לה שאם היא תתגייר אתחתן איתה, אם לא - נאלץ להיפרד. היא בחרה באופציה השנייה ונפרדנו".

היו לבנימין עוד ניסיונות. משפחה מסויימת, מאד עשירה התנכלה לגרות שלו בצרות עין. "הם הלכו למשרד הפנים ואמרו שאני רוצה להתגייר בשביל להשיג אזרחות", הוא אומר, "הם לכלכו עלי כהוגן, והגיעה משטרה לעצור אותי. בעקבות מה שאמרו עלי, ביטלו לי את הוויזה והייתי צריך לעזוב את הארץ. היצר הרע לא התייאש מ'להוריד' אותי מהמסלול... הבנתי שיש פה משהו מוזר, ודווקא זה חיזק בי את הרצון להתגייר... המשטרה דפקה בדלת ולא פתחתי. לאחר שהשוטרים התייאשו והלכו, נסעתי לרב עופר, וסיפרתי לו שהמשטרה מחפשת אותי ושרוצים להחזיר אותי לברזיל. הרב אמר: 'לפני הכל אתה מתגייר. לא מעניין אותי מה קורה עם הוויזה שלך במשרד הפנים - אני מגייר אותך השבוע!'. קבעו לי את יום ברית המילה ביום הצילומים האחרון לסדרה 'חצויה' ב'הוט'. רציתי לוותר על הצילומים, לא היה לי ראש לזה, אבל המפיקים ממש כעסו עלי: 'אתה לא יכול לעזוב עכשיו, תהרוס לנו את כל הסרט. הצילומים נגמרים באחת, ועד שתיים וחצי (זמן ברית המילה) תספיק להגיע'.  הודעתי להם שבאחת בדיוק אני עוזב. הגיעה השעה אחת, אחת ורבע, אחת וחצי, אבל הצילומים לא נגמרים. רציתי מאד ללכת, אבל הם ממש כעסו עלי. באיזשהו שלב הודעתי להם שעוד עשרים דקות אני עוזב, ובאמת עזבתי. הם הסתדרו. שוב ראיתי איך היצר הרע נאבק איתי בכח".

חלום על האח שנפטר

בלילה שאחרי הברית חלם בנימין חלום נוסף. "אח שלי נפטר שנתיים לפני כן, הוא היה בן אדם שמאד אהבתי והיה לנו קשר חזק", הוא משתף, "הוא היה מאד מכובד בברזיל. בהלוויה היו המון אנשים, כולם בכו ואנשים התעלפו. עמדתי מול הגופה ולא הצלחתי להזיל דמעה. ראיתי כל כך הרבה סבל בחיים, שלא בכיתי פעם אחת מגיל 15 עד גיל 30! כעסתי על עצמי: למה אתה לא יכול לבכות? איזה לב אבן! תשבור את הלב! תרגיש קצת, תבכה! בחלום ראיתי את אחי, רציתי לחבק אותו והוא לא נתן לי, רק אמר בפורטוגזית: "אתה לא יכול לחבק אותי". "למה לא?", שאלתי. עמדתי בחלום ליד מספר תלמידים שלי והוא אמר להם: "תשמרו עליו, הוא אבן יקרה", ולי אמר: "אני יודע שהתגיירת, אני לא יכול לחבק אותך".

כשספרתי את החלום לרב עופר, הוא אמר: "זה פשוט, הוא גוי ואתה יהודי. הנשמות שלכם ברמה שונה, אתה קדוש יותר, לכן הוא לא יכול להתקרב אליך". אחרי כמה ימים הגיעה שוב המשטרה. הפעם שמו אותי בבית מעצר בחולון עם 45 מוסלמים בחדר".

היה שמח.

"מאד. חוסר אחריות של המשטרה. זה היה נורא, הם עשו ממני צחוק. הייתי מתפלל, והם שאלו אותי 'אתה באמת מאמין בזה?'. כשישנתי הדליקו את הטלוויזיה ברעש גדול. הם יכלו גם להרוג אותי. ההרגשה שם החזירה אותי לפנימייה. הרגשתי מאד רע, אבל החלטתי שאם נגזר עלי למות, לפחות אעשה זאת כמו גבר ולא כמו פחדן. התפללתי לה' שיעזור לי והזמנתי את המוסלמי הכי אכזרי וחזק ששלט בכולם - לדו קרב. לא רציתי לפגוע בו, לכן אמרתי 'אתה נותן לי מכות ואני רק מתגונן, אם תפגע בי – הפסדתי'.  הוא התחיל להרביץ לי וכמובן לא פגע. אמרתי לו 'בוא נעשה משהו אחר. אתה מתקיף אותי ואני מראה לך כמה שאתה לא מוגן, אני 'כאילו' מתקיף אותך'. הייתי מהיר בהגנה. בשבילי זה היה קל, למרות שהוא היה גבר ענק. המטרה שלי הייתה לחיות בכבוד, לא להפוך אותם לאויבים, אלא להוריד את מפלס השנאה. הראיתי לו כמה שהוא לא מוגן. אחרי כמה דקות הגיעו שוטרים והורו לנו לעצור, הם פחדו ש'הקרב' יסלים... כשסיימנו הוא ניגש אלי, לחץ לי יד ונתן חיבוק... כולם באו לחבק אותי, והיחס שלהם השתנה מן הקצה לקצה".

מה היו השלבים של ההתקדמות אחר כך?

"קיבלתי על עצמי לחזור בתשובה בלי תנאים - חייתי את השבת, התורה, הקדושה, ורציתי לחזור בתשובה בצורה הכי קיצונית שאפשר" (כשרציתי לשלוח לבנימין את הכתבה כדי שיאשר אותה - התברר שיש בעיה: לבנימין אין אי- מייל, הכי קיצוני שאפשר...). אני מאמין שאחרי ה'מאה ועשרים' אנחנו נתבייש שהצבנו תנאים לאלוקים: זה בשבילי וזה לא, זה מתאים לי וזה לא...".

חזרה בתשובה היא תהליך מאד מורכב. אמנם יוצקת מחומר עמיד במיוחד, אבל עדיין, לאנשים קשה לפעמים לוותר על הכל.

"גם אני, לצערי, עוד לא מצליח לקיים את הכל, אבל מתפלל על כך, בוכה, ולפחות רוצה. בינתיים, אני עושה את מה שאני יכול. ליצר הרע יש תחבולות וצריך לתת לו מכה חזקה. לימוד התורה זו המכה האנושה ביותר ליצר. מי שלומד עוצר את השטן, מקבל כוחות, ויש לו כלים לנצח אותו. אי אפשר לרפא מחלה בלי למצוא את התרופה, ואלוקים אמר שהתורה היא הנשק נגד היצר הרע. אפשר להתחזק בהרבה דרכים, אבל התרופה העיקרית היא התורה".

ראית את זה על עצמך?

"באופן מוחשי. אחרי שהשתחררתי מהכלא, שנה וחצי היו לי טלטלות ובעיות שלא נגמרו. כמה חברים בקפוארה בגדו בי, הפסדתי מקום עבודה טוב, תלמידים, כסף, ונשארתי לבד. היו לי בעיות עם בית המשפט ומשרד הפנים. חבר, ששמע את הסיפור שלי, הגיב: "איך אתה מחזיק מעמד, בן אדם יכול להתאבד עם כאלו מקרים...".

מהרגע שהתחלתי ללמוד תורה, ראיתי שינויים ברוחניות ובגשמיות. קיבלתי על עצמי ללמוד תורה כל יום ראשון ברציפות, ואז קיבלתי צו מבית משפט להתייצב לדיון ביום ראשון. ידעתי שאם לא אגיע אני עלול לאבד את הזכויות שלי. מאד נבהלתי, אבל החלטתי לא להיכנע והתיישבתי ללמוד. יום ראשון נגמר והחלטתי להישאר ללמוד ברציפות גם ביום שני. ארבעה ימים אחר כך דברתי לתומי עם חבר שסיפר לי על גיסו - עו"ד חרדי. הוא קישר בינינו, העו"ד טיפל בתיק שלי וסידר לי את כל העניינים, בלי לקחת אגורה.. הרגשתי איך אלוקים משיב לי על המסירות שלי לתורה.

רק כשהתחלתי ללמוד הבנתי את עוצמת התורה. הרגשתי שהתורה בונה אותי, מחייה אותי, משנה אותי - הרגשתי כמו בריה של התורה. הרבה אנשים, שהכירו אותי 'לפני' ו'אחרי', פשוט התרשמו מהשינוי שחל בי".

אנשים טובים באמצע הדרך

בנימין אמנם התגייר, אך כעת עמד בפניו קושי נוסף. "הרבנות לא קיבלה את הגיור שלי, כי התגיירתי בבית דין פרטי (בית הדין של הרב פרנקל במאה שערים). הייתי זקוק לעזרה על מנת להירשם כיהודי, וברוך ה' הרבה אנשים עזרו לי: הרב שלמה יצחקי, אברך רציני וטהור, שמהווה דוגמה לכולל "נחלת משה" בו אני לומד, ולשכונת קריית הרצוג בה אני גר. הרב שלמה עופר, אשר ראה בי דברים שהעין לא רואה, ורק הלב יכול להרגיש. במשך שנתיים נלחם ולא ויתר עליי, כשמטרתו שאלמד תורה בכולל. גם בזמן שהיו לי נפילות אמרתי לו שלא יוותר עליי, כי הנפילות שלי הן לא בגלל חוסר רצון ללמוד תורה, אלא בגלל היצר הרע שנלחם בי יום יום.

גומל בחופתו. זכה שהרב קנייבסקי יחתן אותו ואת רעייתו קרן

הרב יצחקי, אשר לא שקט ולא הרפה ממני עד שהצלחתי להתמיד בקביעות בלימוד. הוא ליווה אותי במהלך הגיור, אפילו על חשבון הלימוד שלו, ומסר את נפשו כדי שאשלים את הגיור, ואקבל את האזרחות שלי. עד היום הרב ממשיך להשקיע בי ועוזר לי לעלות בתורה. הרב פנחס ברזל, ראש כולל נחלת משה, אשר על אף היותו ראש כולל, השקוע בלימוד כל היום, מצא זמן ללמד אותי, ללכת איתי לצדיקים ולגדולי הדור, שאקבל עצה וברכה, וגרם לי להרגיש את המתיקות של התורה, גם כאשר היה לי קשה. משה הורוביץ, יהודי בעל קשרים, אשר השתמש בהם. הרב מנחם ויינברג, יהודי יקר, שהבית שלו פתוח לגרים רבים, אשר עזר לי רבות, ואף סידר לי את הגיור אצל הרב קרליץ.

בנוסף, יצרו קשר עם הרב אלי ישי, שהיה אז שר הפנים, וסיפרו לו את הסיפור שלי. נפגשתי איתו. הוא ראה את הרצינות שלי וממש כעס: כל כך הרבה גרים מתגיירים בצבא על ידי המדינה ורק אתה לא? הוא טיפל בתיק שלי באופן אישי ועזר לי מאד. תוך זמן קצר יחסית קיבלתי אזרחות. הלכתי לרבנות ועברתי תהליך גיור נוסף. כל שאלה ששאלו עניתי מיד. הרגשתי כאילו הקב"ה עונה במקומי את התשובות. כשקיבלתי את הגיור, התגובה הראשונה שלי היתה בכי. כשהתגיירתי הלב שלי הפך ללב בשר, והתחלתי לשחרר את הבכי שהיה כלוא בתוכי כל השנים... מאוחר יותר עברתי גיור נוסף אצל הרב ניסים קרליץ בבני ברק, כך שאני יהודי 'למהדרין'".

הכיר את רעייתו דרך כתבה בהידברות

סיפורו המרגש של בנימין פורסם במגזין הידברות בחודש אלול שעבר. בעקבות הכתבה, דודתה של קרן, שעובדת כמפיקה בערוץ הידברות, לחצה על קרן להיפגש עם בנימין. לאחר מספר פגישות וברכה של הרב קנייבסקי, החליטו השניים להתחתן, ובשעה טובה, התחתנו בחודש שבט תשע"ד. בסיועו של הרב פנחס ברזל, זכו הזוג והאורחים בחתונה לחזות ברב קנייבסקי שברך בחופה".  

צפו: ראיון משותף של בנימין וקרן גומל, בתכנית "בכיוון אחר":

מה היום? עדיין ממשיך עם הקפוארה?

"כשהתגיירתי רציתי להפסיק, אבל הרבנים לא הרשו לי, מכיון שיש לי המון כח השפעה על הנוער שאני עובד איתו. דווקא בגלל שהם כל כך מעריכים אותי אני יכול להשפיע עליהם. יש הרבה נוער נושר שלא מצליחים לקרב אותו. הבעיה היא, שכשהרבנים מתקרבים אליהם הם בורחים... לי הם מוכנים להקשיב דווקא דרך הסלטות והבעיטות...

כשהנוער הזה מגיע לתל אביב הוא מתקלקל לגמרי. הם פורקים מעליהם כל עול, וכבר אין להם שליטה על עצמם. הקפוארה הופכת אותם לבני אדם. אני ממלא להם את הזמן, מוכיח להם שחייבים להתאמן אם רוצים להצליח, שחייבים לשמור על התזונה והשינה. בקפוארה יש הרבה ערכים. בגלל שהיא נעשית בקבוצה היא נותנת להם הרבה הערכה עצמית שבדרך כלל חסרה להם".

בנימין מכסה את פניה של קרן במעמד מרגש במיוחד

איפה אתה משבץ את הקפוארה בסדר היום שלך?

"כיום לאחר 6 שנות ייסורים גשמיים ותענוג רוחני, יש לי ב"ה עבודה רבה, קבוצה כשרה של קפוארה, והכרה של אחד מגדולי הדור - הרב חיים קנייבסקי. יש לי מדריכים ותלמידים שחזרו בתשובה, וכן תלמידים יראי שמיים. אני גר בבני ברק, והקפתי את עצמי באנשים בעלי מידות טובות ואהבת השם – האנשים הכי טובים בעולם. בעבר הייתי ישן כל היום, כדי להיות ערני בלילה במועדון... עבדתי ביום על מנת לבזבז בלילה, ובסופו של יום הייתי חוזר הביתה עם ארנק ריק ולב ריק. היום אני מתעורר מוקדם לתפילה, נפגש עם חברים על מנת ללמוד תורה, וחוזר בלילה עם תחושת שובע רוחני ותחושה טובה. לגבי פרנסה, אני לא דואג. מה שהקב"ה מייעד לי אני מקבל, וב"ה לא חסר לי דבר".

היום, במקביל לנישואיו עם קרן, בנימין עדיין ממשיך לאמן את אומנות הלחימה הברזילאית – קפוארה, בבני ברק. בשונה מהעבר, במקום לחנך לגאווה וכוחניות, המובלטת בעקרונות הקפוארה המקורית, הוא מחנך את תלמידיו לענווה וכבוד הדדי. במקביל בנימין לומד בכולל בבקרים, ומספר את סיפורו האישי המרתק בכל מקום אפשרי ולכל מי שמעוניין.

מעוניינים להזמין את בנימין גומל לחוג בית, ללא תשלום? חייגו 073-2221290