האגו מתרגל עלייה לבמה - מיומנו של יוצר

את הטור הקודם סיימתי כשאני מסביר את מערך הכוחות שנוצר אצלנו בלהקה. את החיבור הטבעי שהיה לי עם אדם, את החשש והספק שליווה אותי אל מול הניסיון והביטחון של שרון, ואת הסלידה שהייתה לי מליאור. תחושות ששיקפו אך ורק את המקום הפנימי שבו אני הייתי מונח, ולא היה להן דבר או חצי דבר ממה שבאמת מאפיין את חברי ללהקה. כאמור, הייתי כל כך מרוכז בעצמי שלא ידעתי להבחין באמת האובייקטיבית, ראיתי תמונה חד צדדית ששיקפה רק את האינטרס הסמוי שלי.

סיפרתי גם על האיום הממשי שמרחף מעל המתגייסים לשירות קרבי וגורם להם להפוך להיות כגוף אחד. כך מבלי שהם בכלל יודעים, הם מגלים את הכוח האדיר שטמון באחדות. לעומת זאת, אצלנו בלהקה הכל היה שונה, אצלנו האיום היחיד שמרחף זה אם לא יראו או ישמעו אותך מספיק, תחושת הכוח העצמי שרק מפרידה ומרחיקה אותך מהאנשים שאיתם אתה הולך לבלות את השנים הבאות. וכך בין רצון יהודי פנימי להיות חלק ממשהו גדול, לבין הרצון הגלותי להיות הכי גדול בעצמך, התחיל המסע שאותו עברתי במקום החדש - בלהקה הצבאית.

מתחילים לעבוד: אורי, שהיה המנהל המוסיקלי של הלהקה, נתן לנו את רשימת השירים למופע, והתחיל לחלק בינינו את התפקידים. שרון, שהייתה כבר ותיקה, מכירה את הכל בעל פה. ורק אני, אדם, וליאור, שהיינו חדשים, צריכים ללמוד את כל התפקידים ולהיות מוכנים, כי בעוד חודש וחצי יש מחזור גיוס קרבי שבו נצטרך להופיע כל יום במשך חודש שלם. ליאור, שתמיד הייתה בצד עם האוזניות והקרינה תחושה של התנשאות, קלטה את התפקידים שלה בתוך שניות. זה היה מדהים איזה שמיעה מוזיקלית יש לה. כשראינו אותה זה היה נראה לנו כל כך קל ופשוט, אבל לא כך היה הדבר.

אדם ואני מגיעים ללא ניסיון השכלה מוזיקלית. הדבר היחיד שעשינו לפני שהגענו ללהקה זה לשיר בבית ולחלום שעוד נהיה זמרים גדולים. מי בכלל חשב שזה כל כך קשה ללמוד קול ב' ולשיר אותו יחד עם עוד זמר ששר את המנגינה הרגילה. מלאים בביטחון ניגשנו למלאכה, וכבר בניסיון הראשון כולם ראו שאני ואדם ממש לא בכיוון. לא הצלחנו לשמור על התפקיד המוזיקלי שקיבלנו בלי להתבלבל ולזייף. כשאתה שומע מישהו לידך שר את הקול הראשי או קול שני ושלישי, אתה באופן אוטומטי נסחף אל המקום המוכר שלך, ויוצא מהתפקיד שקיבלת. ברגע שיש בך טיפה של ספק וחוסר ביטחון, המנגינה המוכרת והרגילה סוחבת אותך אליה, במקום לצמוח ולהתפתח - אתה חוזר לנקודה היציבה שלך. בדרך אתה כמובן עובר דרך צלילים שממש לא קשורים לשיר, וכך יוצא שאתה מזייף בצורה שלא ניתן לפספס. התביישתי, הרגשתי מבוכה גדולה. ממקום מלא בביטחון וכוח, חזרתי להיות אותו נער שרק חולם להגיע ללהקה צבאית. והפעם לא מדובר בהגעה פיזית, כי הרי אני כבר פה, הפעם אני רוצה להגיע למה שמצופה ממני, להגיע ברמה הרגשית.

כשאני מסתכל היום, אחרי שחזרתי בתשובה ולמדתי בדרך החסידות איך פועלת נפש האדם, אני יכול להבין בבירור איפה הייתה הבעיה. תחשבו על זה – מוזיקה זה ממש כמו כוחות הנפש שלנו, מצד אחד יש לנו את מה שאנחנו מכירים ורגילים אליו, זו המנגינה המקורית. ומצד שני קשה לנו לשמור עליה כשמישהו שר לידינו את המנגינה המוכרת והרגילה שלו. אז איך אפשר לשיר בשני קולות? קל וחומר במקרה שלנו בלהקה, לשיר בארבע קולות. מצד אחד אתה חייב להיות מונח בנקודה פנימית חזקה ויציבה, כדי שלא תתבלבל. ומצד שני אתה חייב להיות מספיק פתוח וקשוב לשאר הקולות, כדי שתוכל להשתלב איתם בהרמוניה מושלמת וכך תתקבל תמונה אחת, למרות שהיא מורכבת מארבע פריטים שונים לכאורה. כשאתה חושב על הקושי שיש לך במורכבות של ארבעה פריטים, אתה מבין כמה גדול הקב"ה שמנהל מורכבות בעלת אינסוף פריטים.

באותה תקופה הייתי מרוכז בעצמי, לא ייחסתי חשיבות למי שמסביבי. פתאום כשאני צריך לשיר עם עוד אנשים בהרמוניה של קולות, אין לי ברירה אלא להקשיב להם. בלי שבכלל אדע, שם למדתי להקשיב גם לקולות הפנימיים שמרכיבים אותי. בחסידות מבואר שהנקודה הכי פנימית של היהודי מורכבת מאהבה ויראה. אלו שני הקווים שמניעים אותנו. דרך קיום מצוות התורה אנחנו בעצם מושכים את האור של האהבה ויראה אל תוך הנשמה והגוף. יש לנו מצוות עשה, ויש מצוות לא תעשה. מצוות עשה מושכות את האהבה לעולם, ומצוות לא תעשה מושכות את היראה לעולם. באותה תקופה בכלל לא הבנתי שום דבר מזה, התורה והמצוות נתפסו בעיני כסיפור היסטוריה חסר חשיבות, כזה שאיננו רלוונטי לחיים של היום. אוי כמה שטעיתי, כמה יכולתי להתקדם אם רק הייתי גדל בבית ששומר תורה ומצוות ומחנך אותי להיות תמים עם ה'. אבל הכל בהשגחה פרטית, כנראה שהקב"ה ידע למה זו הייתה צריכה להיות הדרך שלי, כנראה שהכל מדויק ואני אולי עוד לא מבין לעומק את הדיוק הנפלא של ה'. צריך פשוט לסמוך עליו, מצד הלב והרצונות שלנו – לבטוח בה' ולדעת שהכל קורה בהשגחה פרטית, לטוב ולמוטב. ומצד השכל והדמיונות שלנו – להאמין שהוא מצוי ומשגיח, שהוא ותורתו אמת.

בטור הבא אספר קצת על הקונפליקטים שהתחילו בין החברי הלהקה. הצלחנו להעמיד את המופע על הרגליים, והנה מתקרב מחזור הגיוס הראשון שבו נצטרך להופיע כל יום. כמובן שהבמה גררה גם מריבות שמונעות מאגו, פתאום כל אחד מאשים את השני, והמצב נהיה ממש גרוע בינינו. אבל... דווקא מתוך הפיצוץ והמריבה, בסופו של דבר קרה משהו טוב שהוביל אותנו למצוא את הנקודה המשותפת. כמו שכתוב ספר הזוהר הקדוש – יתרון האור שבא מהחושך.

השיר "אין לי פתרונות" מספר דו שיח של האדם עם עצמו, מעין פניה אישית לחלק האלוקי שיש בתוכנו. מצד אחד אנחנו רוצים להתחבר ולהתקשר איתו, להרגיש את השלמות שיש בנפש האלוקית. ומצד שני זו משימה לא קלה בכלל, כי יש לנו גם נפש בהמית שרוצה לדבוק בחומריות ובגשמיות המתכלה. תחילת המסע זה קודם להבין שאין לך פתרונות, מנקודה זו אתה מתחיל להתבטל ולסמוך על ה' ועל התורה.