שלוש שנים לפטירתה של אגדה: הרבנית ריבה לפידות ע"ה

ערב שבשגרה יורד על העולם, ועל אחד מאולמות הכנסים, באחת הערים במרכז הארץ. אנשים רבים מתכוננים לקראת סיום היום, אבל עבור רבות מציבור הנשים שבעיר זוהי רק ההתחלה, שכן היום זה מעין יום חג עבורן. רבות מהן מחפשות בייביסיטר כבר שבוע מראש, דוחות דברים שנקבעו מראש לאותו הערב, ומרדימות את הילדים מוקדם מהרגיל. הכל, רק כדי לא להפסיד את ההרצאה של הרבנית ריבה לפידות. מי שכבר היתה -  יודעת, זה או שאת מתייצבת מספיק מוקדם באולם, זאת אומרת לפחות שעה או חצי שעה לפני תחילת ההרצאה באולם הכנסים, או שאת פשוט מביאה איתך כיסא. אחרת אין מקום לשבת, ולעמוד במשך יותר משעה, בוודאי יהיה קשה. מאות נשים צובאות על האולם, בכל הרצאה שלה מחדש. כך זה היה תמיד.

שלוש שנים עברו מפטירתה, ודומה שהחוסר שלה מסרב להתמלא. דומה שהעולם לעולם לא ישוב להיות מה שהיה לפני שנלקחה מאיתנו. ולהסביר למי שלא זכה להכיר אותה, ודאי יהיה קשה, כי כל המילים יהיו קטנות. קטנות מדי.

ובכל זאת, תפסנו לראיון את חווה בודה, אחת התלמידות המובהקות של הרבנית ריבה לפידות ע"ה, וגם מחברת הספר "שירת אשת לפידות", ספר ביוגרפי שנכתב לזכרה, כדי לשמוע ממנה קצת על החיים שאיתה, וקצת על החיים שבלעדיה.

חווה, איך את באופן אישי הכרת את הרבנית ריבה לפידות?

"הכרתי אותה בפעם הראשונה כשנפתח קורס למדריכות כלות, וגם אני השתתפתי בו והתחלתי להדריך כלות. מי שהעבירה את הקורס, היתה הרבנית גרינברג, שהרבנית ריבה היתה התלמידה הכי מובהקת שלה. אחרי קבלת בסיס מהרבנית גרינברג, היא זינקה לגבהים ובנתה לעצמה תכנית ענקית של הרצאות. היא היתה נוסעת בכל רחבי הארץ, ומוסרת הרצאות בעכו, חיפה, בדרום ואיפה לא. בכל מקום היא מסרה הרצאות. מאות נשים מילאו את האולם. נשים פשוט ידעו שכשהיא מגיעה - הן עזבו את עבודות הבית כי היא מוסרת הרצאה ואסור, פשוט אסור לפספס את זה.

בתור אישה ששמה הלך לפניה, מה את יכולה לספר על נקודת הפתיחה שלה בחיים? מאיזה בית היא מגיעה ומה היה לדעתך סוד ההצלחה שלה?

"ריבה לא גדלה בבית חרדי ממש, אלא בבית של הורים שומרי תורה יראי ה'. אבל כשהיא נישאה, והתחילה להכיר את העולם החרדי יותר לעומק, היא פשוט ראתה את האמת, ויחד עם האמת הזו היא ממש זינקה לגבהים לא רגילים, ובנתה את עצמה ואת המידות שלה בצורה מאוד יסודית. כך למשל, היא פשוט היתה יושבת ולומדת ספרים שלמים. על השולחן שלה היו דרך קבע ספרים שהיא לא רק קראה, אלא ממש למדה אותם, ידעה ויישמה אותם. ממש בבחינת 'כאשר תקום מהספר' היא ממש לקחה אותם איתה".

מה את יכולה לספר על האישיות של הרבנית, ממה שאת באופן אישי זכית להכיר אותה?

"אני זוכרת את עצמי, ובכלל כל מי שהיתה יוצאת מההרצאות שלה - יצאה מהופנטת. היה בה משהו מאגי, באיך שהיא מעבירה דברים, זה היה משהו לא רגיל. אני זוכרת איך אמרתי לעצמי פעם שזה לא יכול להיות שמה שהיא בבית, זה כמו שהיא מדברת בהרצאות. אדם פשוט לא יכול לעמוד בכל זה. אבל כשנתבקשתי לכתוב את הספר על חייה, נדהמתי לגלות כמה שהכל אמתי. כשקיבלתי את החומר שהיא כתבה, נתקלתי בין היתר גם בפנקסי חשבון נפש מרגשים שהיא מילאה כל העת באופן תדיר, כדי לבדוק את עצמה, בהם היא קוראת לה' כל העת בכינוי 'אבא'לה'. נתקלתי גם באחד הפנקסים שלה, במילים שהיא כתבה: 'עצות אני נותנת כמו מתכונים - רק מה שאני מנסה בעצמי'.

אז הבנתי הכי הרבה, כמה שריבה בחוץ, היתה בדיוק מה שהיא היתה. רואה רק את השני ולא את עצמה בכלל, מבליגה ומוותרת וטובה ונדיבה לכולם. אם זה עם בני הבית, שהיא כתבה באחד המקומות, שלא עבר יום בלי שהיא תיתן מחמאות לבני הבית, לבעלה ולילדים. כל כולה היתה חסד, בצורה נדירה שמספיקה את הכל, גם להיות אמא ורעיה טובה. היא לא היתה מרחפת. עם כל זה שהיא היתה מעין בחינה של 'סולם שמגיע השמימה', היא גם היתה 'ראשו מוטל בארץ'. זאת אומרת, היא היתה מבשלת, אופה, מכינה, מספיקה לנוח, להיכנס מוכנה לשבת. לא רק עם תבשילים - אלא גם עם הכנה רוחנית.

נוסף לכך, היא גם היתה כאמור מרצה פנומנלית. כך למשל, בעלה של הרבנית ריבה סיפר, שבאמת הפעמים, כשהיא חזרה מהרצאה, הוא שאל אותה אם זה כדאי כל מה שהיא מוסרת נפש על זה, וגם כמה נשים בכלל משתתפות בזה? והיא אמרה שהיא לא שמה לב. באחד הימים, הרב מילר, שהיה יהודי מיוחד וצדיק, שהתגורר בפתח תקווה, עיר מגוריהם של הזוג לפידות, פגש בבעלה, וסיפר לו שבכל הרצאה של אישתו הרבנית, נשים פשוט צובאות על המקום ומביאות כסאות מהבית מחוסר מקום".

את זוכרת את התקופה של הסוף, שבה היא היתה חולה כבר?

"כן, היא חלתה במחלה מסוימת שאפילו בני המשפחה לא לגמרי ידעו מה יש לה. גם כשכבר היה לה קשה ללכת ולדבר - היא לא ויתרה על ההרצאות. המשפט שתמיד היה שגור על פיה, בסוף ימיה, היה "אני רוצה לגמור יפה". זה היה משפט שהיא אמרה תרתי משמע, כי בשלב כלשהו בעלה כבר אמר לה שכדאי שתפסיק להרצות, ושזה לא יהיה נורא אם היא לא תסיים את הקורס שהיא מעבירה, מאותו מקום שהתחילה. והיא סירבה. היא נלחמה עד הסוף כדי לגמור הכי יפה שאפשר, בדיוק כמו שהיא שאפה ואמרה כל הזמן".

הרבנית ריבה לפידות נפטרה לפני שלוש שנים בדיוק, בד' בתשרי תשע"ב, והיא בת 69 בלבד. היא השאירה אחריה שישה ילדים ונכדים רבים. "היא הייתה פשוט גדולת דור", מסכמת בודה בדמעות, ומנסה למצוא מילים גדולות מספיק כדי לתאר. "ממש בת מלך אמיתית, משהו לא נורמאלי. גם עם הרבנית קנייבסקי הן היה לה קשר מיוחד. בכל פעם שהבת של הרבנית ריבה היתה באה לבקר את הרבנית קנייבסקי, היא היתה נותנת לה נשיקה, ואומרת לה: 'עוד אחת לאמא'. וכשריבה נפטרה, הרבנית קנייבסקי באה לנחם, ואמרה: 'בשמיים אמא תפעל דברים שהיא לא הספיקה לפעול פה, והיא תביא את הגאולה'".

בונוס: מצורפים קטעים מתוך הספר "שירת אשת לפידות", שנכתב לזכרה. מומלץ מאוד. קריאה נעימה!

הקדמת הספר "שירת אשת לפידות"

ושוב שקעה חמה, ושמים נצבעו בדם.

הרבנית ריבה לפידות עליה השלום איננה. הנר שהדליק - כבה. המיתר שניגן בתוך לִבּן של בנות ישראל, נדם.

אהבתי אותך, ריבה. היית לי אם רוחנית, דמות נערצת וייחודית, כפי שהיית לעוד המוני בנות ישראל. חסרונך זועק בתוך נפשי המתגעגעת.

זכורתני, שבאחת ההרצאות שלך סיפרת על שמלת הכלה הלבנה שרכשת לבתך ליום נישואיה. שמלה נקייה, צחורה, שהוכתמה במהלך החתונה. אחר כך היה צורך למרק את הכתמים במכבסה ולהחזיר השמלה לבעליה. "כך בדיוק", אמרת בקולך שהתנגן כמו צליל פעמונים, "נראית הנשמה ברדתה לעולם. לבנה, בוהקת, טהורה. במהלך החיים היא מתלכלכת, בעוונותינו הרבים. תפקידנו", הבהרת בנועם מפעים, "למרק את הכתמים, לנקות את הנשמה מעוונות ולהחזירה ליוצרה בלי כתם, בלי פגם, טהורה". זו הייתה עבודת חייך. להחזיר את נשמתך לבוראה בקדושה ובטהרה.

לפני פטירתך נטלת רשות מבן זוגך, הרב אהרון לפידות שליט"א. "אני מבקשת לחזור הביתה", התחננה נשמתך. הביתה... המקום שבו נחצבת בהיכלות של קודש.

"אני נמצאת שם יותר מאשר כאן. בשבילי, המעבר לעולם הבא הוא כמו להזיז וילון ואני שם", לחשת לבעלך בשארית כוחותייך.

תמיד שאפת לגעת בכוכבים, להעפיל אל ראש ההר. החסד, אהבת האדם, האנושיות, הרגישות לנימי הנימים של האחר וההתבוננות בכל עניין, גדול כקטון, שילבו זרועם בזרועך עוד בילדות.

היית שילוב מופלא של תכנים. מעשיות מול רוח. שמחה מול רצינות ועומק. עוצמה מול ענווה. שמש זורחת למרות עננים שהקדירו את שמי חייך. חשת למלא את חובתך ליושבי ארץ, ומעל הכול השתוקקת למלא את חובתך בעולם.

לא היית מנותקת, מעופפת בכנפי הרוחניות, שאותה כה היטבת להסתיר. היית סולם מוצב ארצה שבביתו לא חסר מאום. תמיד היו לך רשימות מדויקות - מה לקנות ומה לבשל, מה לאפות ואיך לתבל. שיהיה טעים, נעים, אסתטי. סדר מופתי ארגן את משימותייך.

ועם זאת, היית סולם שראשו הגיע לשמים. היית מלכה. כתר של אצילות, צניעות, עדינות ומלכות היה בראשך, ואבניו נצנצו באור של 'שיוויתי השם לנגדי תמיד'. כל רגע, כל שעה. כל הזמן. כולך הדר ותפארת בפנימיותך ובחיצוניותך.

תמיד למדת. הספרים היו לך בני לוויה. רצית להשכיל כדי לקיים בשלמות את הוראות היצרן וכדי ללמד דעת לאחרים. ללמוד וללמד. הדרכת כלות, בנית בתים, אש אהבת השם ואהבת בנותיו יקדה בעצמותייך, ואת רצית לחבר בין שתי האִשים. שאפת להיות מהנשים הצדקניות שעל ידיהן תבוא הגאולה.

כשהטלפון צלצל בביתי חודשים מספר לאחר פטירתך ונתבקשתי לכתוב ספר לזכרך, רעד המכשיר בידי.

אני? ספר לדמותך הענקית?

האם יש בצקלוני די מילים שישכילו להיכנס בשערי הארמון אשר בנית?

האם יש בכוחן של עשרים ושתיים אותיות למצות מסכת חיים כה מופלאה ואגדית?

התפללתי.

ביקשתי מהיושב במרומים שיאיר באורו את הדברים, אולי גם של אלה שלא נכתבו.

שישלח את ידו הרחומה וינווט את כתיבתי. שיעזור בליקוט העובדות.

שיכתוב את הספר.

אז ידעתי שאצא למסע. אאחוז בקולמוס ואכתוב לי ולך - בת ישראל - ולכל אחת מאתנו:

 גם אנחנו יכולות!

גם אם עלו קוצים וברקנים בגינת חיינו. גם אם לא רופדה עריסת ילדותנו בשמיכה של משי רוחני. גם אם טובע עולמנו במצולות האינסוף של עומס יומיומי, אנחנו יכולות. ריבה עליה השלום מחייבת אותנו. היא נסקה לגבהים חרף כל היגיון. למרות כל הקשיים והניסיונות. אף אחד לא הכין לה את הדרך. היא סללה אותה לבדה. ביגיעה עצמית, בעבודה על תיקון המידות, בהתבוננות על כל מה שמתרחש התקרבה אל הקדוש ברוך הוא ככל שיכול בן אנוש. התחושה הפנימית האמונית שהיא מושגחת כבתו יחידתו, סיפקה לה את הרוגע והשלווה והעניקה לה כוחות נדירים שאיתם צלחה את משברי החיים.

נותרנו יתומות. פטירתה היא אבידה גדולה, אבל חותמה וערכי הרוח שהותירה - בידינו הם. צוואה.

 אני מבקשת את סליחתך, ריבה, אם לא דייקתי בכתיבתי. הרי זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית.

חוה בודה, המחברת

הספר מבוסס על עדויותיהן ודבריהן של נשים שזכו להתבשם מניחוח הרוחניות של הרבנית ריבה לפידות עליה השלום. (רוב הסיפורים נכתבו בשמות בדויים). נשים טרחו ובאו מרחוק כדי לספר את הסיפורים המאלפים על שירת חייה. החומר שנאסף היה רב מאוד, ומסיבות טכניות לא התאפשרה הכנסת המגוון הגדול אלי ספר. עם כל אותן נשים הסליחה. 

 חלק א'

בית אבא

צינה חדרה לים התל-אביבי שהתעורר מתרדמתו בדהרה אל החוף. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, אבל אבא כבר ישב אל השולחן, רכון על ספרי הקודש ובפיו הניגון. הצלילים הנפלאים זרמו לתוך אוזניה, ממלאים אותן במתיקות מלטפת.

ריבה אהבה את אביה שצבע את חיי ילדותה באור ושמחה. הוא שמח בשתי בנותיו שנולדו לו, יותר מכל השמחות שהיו בעולמו.

לא קלים היו חיי המשפחה. מחסור כלכלי טלטל אותם מדירה לדירה. בזיכרונות הילדות של ריבה היו תמיד משאית עמוסה רהיטים ומעבר לאזור מגורים חדש. שמונה דירות עברה המשפחה, שמונה סערות שהזיזו וניתקו אותה מקרקע מוצקה ובטוחה לקרקע אחרת – מנוכרת, חדשה, זרה, מעיקה, ואף על פי כן זכרה ריבה את ימי ילדותה בערגה וכיסופים.

אביה של ריבה, ר' יוסף ליב פטרובר, נולד בעיר סיגעט, מרמורוש,  אשר בהונגריה. הוא היה מצאצאי בעל 'קונטרס הספקות' ו'קצות החושן' והלאה בקודש, עד דוד המלך עליו השלום.

במכתב ששיגרה ריבה לילדיה לאחר פטירתו, כתבה שזמן שהותו בישיבה היה בעבורו הפרק הנפלא ביותר בפרקי חייו. בילדותו ניבאו לו עתיד של עילוי, אבל רוחות הזמן נשבו לידו בסערה והעיבו על פיסות חייו בעבודה עמלנית ובחובות מצטברים.

"אבא שלי היה אב מושלם", כתבה ריבה. "אהבתי אותו עד בלי די. זכורתני שכילדה, הייתי ממתינה לו תמיד בתחנה בשעה שהיה אמור לחזור מהעבודה, והנה, באחד מימי שישי אני ממתינה עד בוש, חוזרת הביתה, מנסה להלביש על פניי שמחת שבת, שהרי... את אמא אסור חס ושלום להדאיג. ובכל אופן, בלבי פנימה מחלחלת הדאגה. הייתה זו תקופה של שלטון האנגלים. הערבים היו מנסים מדי פעם בפעם לפרוע פרעות ביהודים.

וכך, בעוד אני, ילדה כבת שש, כובשת דאגתי בתוכי ויושבת לשולחן עם אמא ואחותי, פתאום נפתחה הדלת חרש ו...

אבא חזר! אושר הציף את לבי.

כולו היה שמח ומשמח, וכדרכו, החיה את השבת בזמירות ובהתרוננות פנימית.

במוצאי שבת קרא לי בעדינות וסיפר לי שביום שישי אחר הצהריים שרפו הערבים את בית החרושת שהקים בהלוואות אדירות. כל רכושנו ירד לטמיון ונשארנו בעלי חוב בסכומי עתק. חובות שמהם לא השתחררנו במשך שנים, ואף על פי כן, בשבת לא ראו על פניו מאומה. עיניו הכחולות נצבעו באור".

את 'מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי', ספגה ריבה מאביה. "אבא", כתבה ריבה, "רצה מאוד בבן". כשהתברר לו שלא יזכה בבן, התייחס אליה כאל בן. ממנו ירשה את אהבתה לספרים. היא חקרה את תוכנם בהתפעלות, והם עיצבו את אישיותה המיוחדת.

אהבתו של אביה ללימוד הלכה והתעצמה, ובגיל שמונים בערך הוא סיים לכתוב את ספרו החמישי "דברי יוסף". בביקור אצל רופא העיניים נשמעו דברים נוראיים שניסרו את הדממה הקפואה.

"הוא עיוור!" פסק הרופא.

"עיוור?" לא האמינו ריבה ואחותה. הן זה לא ייתכן. איך יכול עיוור לכתוב ספר?

"דענה לכן", אמר הרופא, "הספר לא נכתב באמצעות עיניו, כי אם באמצעות כוח הרצון שלו. זה ברור לגמרי".

האחיות יצאו מחדר הרופא כשהדאגה רוכבת על כתפיהן. מה יהיה מעתה? מה יעשה אבא בלי עיניו? והלימוד, חמצן חייו, מה יהא עליו?

אבל היה מי שהרגיע. למחרת צלצל הטלפון בביתה של ריבה. קולו של אביה עודד: "אל תדאגי, ריבה'לה, לכל בעיה יש פתרון. רכשתי רשמקול, ובעזרתו אמשיך לשמוע שיעור בדף היומי ולהקליט חידושי תורה".

ריבה עליה השלום אספה את אהבת התורה, את השמחה, השלווה החריצות והאור שהעניק לה אביה מלוא חופניים, ושתלה אותם בבוסתן חייה.

האם, מרת שושנה רייזל עליה השלום, נולדה בפולין בבית שכל קירותיו היו ספוגים בחסד. היו תקופות, סיפרה פעם לנכדתה הבכורה, שהדלות הייתה נוראה ולא היה ממה לחיות. אבל לאחרים תמיד מצאה אימה, מרת יענטה, מה לתת. לבית ילדותה בפולין היו שתי כניסות. קדמית ואחורית. אם אירע שמישהי נכנסה לבקש דבר מה, מיד הייתה מרת יענטה מושיבה אותה על כיסא, מוזגת לה כוס מים, מציעה לה דבר מאכל ומבקשת שתמתין קמעא. היא תכף תשוב. או אז הייתה מרת יענטה יוצאת מהדלת האחורית, לווה משכנה את הדבר הנצרך ובסבר פנים נעים חוזרת ונותנת למבקשת. לא ייפלא אפוא, שהחסד הזה, שהיה המעיין אשר ממימיו שתתה בילדותה, המשיך לזרום בעורקיה ולהשקות גם את ריבה.

מרת שושנה רייזל ע''ה חוותה ילדות קשה, בצל פטירתם של אב ואחים, ועלתה בגפה לארץ ישראל. כאן בארץ, בהיותה בחורה כבת שבע עשרה, שכרה חדר עם עוד כמה בחורות. מכולן – רק היא שמרה שבת. היא התחננה לפניהן שלא ידליקו אור עם רדת החשיכה בערב שבת, אבל הן סירבו. "אי אפשר להסתדר בלי לחלל שבת", אמרו לה. הייתה לה הצעה מקורית: "מעתה, בלילות שבת, אהיה אני המשרתת שלכן. כל מה שתצטרכו, אעשה עבורכן". הן הסכימו. מני-אז הפכה היא למבצעת המטלות של כולן. לפעמים לא היה קל, אבל הכול היה כדאי, ובלבד שקדושת השבת תישמר.

ושאר הבחורות בחדר המשותף, אחרי תקופה ארוכה שלא חיללו שבת ולאחר ששושנה רייזל דיברה על לבן והראתה להן יופיה של שבת מהו, קיבלו על עצמן לשמור שבת לתמיד.

אחר כך נישאה לר' יוסף לייב פטרובר. בלידתן של שתי בנותיה חשה מרת שושנה רייזל ע''ה, כי פיסות חייה שהתפזרו מתלכדות לתמונת חיים חדשה. מסירותה לא ידעה גבולות. דמותה המיוחדת, האוהבת והאהובה, נחקקה עמוק בנפשה של ריבה.

"פתאום ראיתי שהוא התחיל לבכות"

"לפני חמש עשרה שנה שמעתי את הרבנית לפידות בסדרת הרצאות בנושא 'הבית היהודי', שהיא מסרה בבני ברק בארגון סל"ה", נזכרת רננה. "באתי עם רצון אחד - לשמוע תורה ויהדות, והצירוף הזה של 'הבית היהודי', התלבש עליי כמו כפפה ליד. כששמעתי אותה בהרצאה, בלעתי ורציתי ליישם מיד כל מילה שאמרה.

היינו אז זוג צעיר בצפון תל אביב. אני הייתי בתהליכי חזרה בתשובה מזה כמה שנים, ובעלי בכלל לא היה בעניין.

עברו שנים. עוד פסח ועוד חנוכה, וכלום. הרבנית לפידות תמיד הייתה מדברת אתי, מתעניינת בהתקדמות של בעלי ומספרת לי בכל שיחה שהיא מתפללת עליו. ניסיתי לקשר אותו לרבנים, למשהו שישפיע, אבל הוא רק הסתגר והתבצר עוד יותר בעמדת החילוניות.

נולדה לנו בת. חזרנו הביתה מבית היולדות. הבית היה שקט, ולפתע אמרתי לו: 'אריק, אני רוצה להשמיע לך משהו'. המשהו הזה היה קלטת שריבה אסרה עלינו להשמיע לאחרים. 'זה רק בשבילכן', אמרה. אבל אני בכל זאת השמעתי אותה לאריק.

דממה שררה בבית. החלונות היו סגורים והמזגן פעל. רק קולה של ריבה התנגן ברקע. אריק ישב על הספה, וריבה דיברה מתוך הקלטת בקולה המרגש והדק, ופתאום... פתאום ראיתי שהוא התחיל לבכות. והיום, כמו אז, אני יודעת להגיד שבנקודה הזאת הלב שלו נפתח. תהליך החזרה שלו אל קונו היה ארוך ולגמרי לא קל, אבל הלב שנפתח - נפתח עוד יותר. בכל אותו תהליך הייתה ריבה לצִדנו – שואלת, מדריכה ומתפללת בעבורנו.

הגענו ללוויה שלה. אני עמדתי בין הנשים ובעלי היה אצל הגברים. הוא סיפר שעמד ליד מיטתה ואמר לה בשקט: 'ריבה, זה אני, אריק, בעלה של רננה. עם כובע וחליפה וזקן, את קולטת?' והוא הרגיש שהיא עונה לו ומחייכת אליו בשביעות רצון.

במותה ובחייה ציוותה לנו ריבה את החיים. היא מלווה אותנו בכל עת ובכל שעה. כל יום. כל היום. כל דבר אצלי זה ריבה. ריבה אתי בתור לקניות שבת, ריבה אתי בחינוך הילדים, היא אתי בכל מקום. היא זורמת בדמי".

"פעמיים נולדתי"

קרובת משפחה של ריבה, שגרה רחוק, הגיעה אליי מתנשפת ממאמץ הדרך. "הייתי מוכרחה להגיע כדי לספר לך על ריבה. חוב גדול אני חבה לריבה. אין גבול להכרת הטוב שלי אליה. את נפשי אני חייבת לה". היא השתתקה לרגע ואחר אמרה עוד: "האמת היא, שדיבורים על ריבה הם מעין יומרה. איך אפשר בכלל להקיף את הגדלות הזאת, את הגבהות הזאת, את האצילות הזאת, את היופי הזה?"

הבטתי בדמות שמולי. סימה. לרגע הייתה נסערת ולמשנהו שותקת. היא כה השתוקקה לדבר על האישה ששינתה את חייה, שבנתה את עולמה, אבל גדלותה ועוצמותיה של ריבה השתיקו את המילים. "אפשר רק לגעת", אמרה סימה חרישית. "לגלות טפח ולמצוא שטפחיים מכוסים. לדבר על ריבה זה לנסות לגעת בשולי גלימת הנשמה ולראות נשמה יפה מאין כמוה. מאותן נשמות שהקדוש ברוך הוא משתבח בהן לפני המלאכים ואומר: 'ראו בריאה שבראתי בעולמי'."

היה שקט בחדר שבו ישבנו, ורק קולה של סימה נבלע בדממה. שתינו חשנו שדמותה של ריבה מרחפת בחלל.

"היה פרדוקס בדמותה", אמרה סימה מהורהרת. "מצד אחד, היא ראתה את עצמה כשליחה לקרב את כנסת ישראל לבוראה ומתוקף תפקידה נאלצה לעמוד על הבמה. אבל מהרגע שירדה מן הבמה, הייתה אדם הכי פרטי, הכי רוצה להיות אנונימי, הכי צנוע, עניו ונחבא אל הכלים".

בדממה שהשתררה נשמע סיפורה של סימה:

"'יש לך גידול', אמרו הרופאים.

להבה גדולה שרפה  את נפשו של אבא, כמו אותה להבה ענקית וזדונית שכילתה את גופם של בנו יחידו ואשתו על אדמת פולין. הוא נותר לבדו על האדמה הארורה ועלה ארצה. כאן נשא לאישה את אמא, עליה השלום, מרת פייגא צפורה לבית פטרובר, וכאן ייחל להקים זכר לבנו המת.

את חלומו רמס מנגלה יימח שמו. המפלצת שעיקרה את אמא והותירה אותה חבולה ומצולקת.

כשאמא הייתה כבת ארבעים, חשה כאבים חזקים בבטנה. הרופאים היו נחרצים. 'יש לך גידול. אתם מוכרחים לחתום על ניתוח', אמרו.

הרב שאליו הגיעו אבא ואמא לייעוץ, שלח אותם לרופא אחר. אמא הייתה מתוחה. אבא אפילו עוד יותר.

'יש כאן גידול גדול', חייך הרופא חיוך צופן סוד. 'יש כאן  חיים חדשים שצריך לשמר'. שוב הייתה לאבא תקווה גדולה, שגם איומי הרופאים שהעובר יצא פגום, לא יכלו לה. וכשנולדה בעזרת השם תינוקת בריאה ושלמה, נסו כל הרופאים לכל עבר, למעט רופא אחד שעבר בין המחלקות עם הילדה הזעירה על ידיו ואמר: 'את זה היינו עלולים לאבד לולא אומץ רוחם של ההורים'.

התינוקת שנולדה הייתי אני!

אני, שהייתי כל ימיי בתם-יחידתם של ר' ישראל וצפורה פייגא.

אימי הייתה אחותו הצעירה של ר' יוסף לייב פטרובר, אביה של ריבה.

בכל מוצאי שבת ערכה סבתא רחל, שהייתה סבתי וסבתה של ריבה, עליה השלום, שולחן למלווה מלכה לכל המשפחה. שם נפגשו אחים, אחיות ובני דודים. שם נקשרה נפשי בנפשה של ריבה, והיה במפגשים האלה הרבה אור ושמחה ורגישות.

אהבתי את ריבה. הייתי בת טיפוחיה. זוכרת אני את המקום שפינתה לי כשבאנו לבקרם. משהבחינה בי עזבה את חברותיה, שבהן הייתה מוקפת תמיד, ורצה לקראתי בחיוך ובמאור פנים.

מאוחר יותר חלתה אמא. הייתי נערה צעירה בת שבע עשרה, מטופלת בזוג הורים חולים. אמא התאשפזה בבית חולים שהיה סמוך לביתם של ריבה ובעלה. ביתם הפך להיות ביתי. הם תמכו בי והיו לי מעין אב ואם. הם העניקו לי בית חם – תחליף לבית שכבר לא היה לי, שהרי מבת תפנוקים הפכתי להיות מטפלת בהוריי החולים.

נעזרתי בבית לפידות מצורכי גוף ועד צורכי נפש. הייתי שסועה, מצולקת, קובלת וטעונה. מתוך מורסת חיי צצו ועלו שאלות אמוניות בעניין 'צדיק ורע לו'. חשתי עוול חזק. הטלתי ספקות. סער געש בתוכי. הייתי לבד בעולם מאיים. לבד. לפעמים, כשהייתי חוזרת לבית הוריי הריק, הייתי פותחת את ארון הבגדים של אמא, מחבקת את שמלותיה ובוכה. בחולייה הייתה חסרה לי. גם היא, גם אבא.

ריבה לא ניסתה לייצב את אמונתי במוסר ותוכחה. היא רק הייתה שם בשבילי. היא הכילה אותי, האכילה אותי ושתקה. נפשה, הרואה בדקות הרגשת האחר, הטילה עליי תפקידים שאהבתי. תפקידים שלתוכם יכולתי לפרוק את מטעני הזעם והקושי שלי. היא ביקשה שאשגיח על ילדיה, שאקח אותם לגינת השעשועים. היא הכירה אותי וידעה ששהייה במחיצת התמימות והחן הילדותיים, תהיה לי תרופה מרגיעה.

אחת מאהבותיי היא הספרים. תמיד אהבתי אותם. ריבה ידעה על כך, וכשהכאב היה גדול ושתיקתה מרובה, הייתה פותחת לי ספר. ספרים כמו ספרי הרב וולבה, הרב דסלר ועוד – עלו פתאום על מדף הספרים שלי ופתחו לי צוהר לדעת עוד ולהירגע. באחת הפעמים אמרה לי: 'את מזכירה לי את כנסת ישראל צמאה'. הוספתי ידע ובעקבותיו רציתי עוד.

לאט-לאט השלתי את קליפות הספק וההתרסה. ריבה החזירה לי את האור. חשתי כמה אני חשובה לה, ובלי מילים ידעתי שהיא אוהבת אותי. אוהבת מתוך התבשילים שבישלה, מדברת אליי מתוך עבודות ניקוי הבית ותוך כדי חינוך ילדיה, כאילו הייתי חלק טבעי מנוף חייה.

אבא נפטר, ושמונה חודשים אחר כך הרגישה אמא שגם יומה קרב. הייתי כבר בת עשרים ושתיים. ריבה הייתה עם אמא ברגעיה האחרונים. אמא פקחה את עיניה ואמרה לה: 'אל תחשבי שהתייאשתי מבתי. כל מה שעשיתי כאן לא הועיל, אבל אני הולכת לעולם האמת ולא ארפה מאף אחד – שרה אימנו, רבקה, רחל אימנו. אלך לכל מי שרק יהיה מוכן לשמוע ואבקש שסימה תחזור בתשובה'. ונפטרה, שלווה ושלימה. כל קמטי פניה התיישרו.

עבור ריבה היו דבריה של אמא צוואה. היא התחננה לפני: 'מה שלא עשית כשאמא הייתה בחיים, עשי עכשיו. אל תתני לה להמשיך להתייסר בעולמות העליונים. לכי לקראתה. היא הולכת לקראתך'.

חודש לפני פטירתה של אמא החליטה ריבה לקשר אותי לרב יצחק פרץ, רבה הראשי של רעננה. ריבה הרבתה להתייעץ אתו ומעת לעת שלחה אליו נשים במצוקה. הרב פרץ הפנה אותי לרב צדיק ששמו היה הרב הוברמן. נבואה הייתה בפיו של הרב. הוא אמר: 'יגיע אמריקאי, והוא יהיה מזלה'.

כולם צחקו. הייתי צברית בכל רמ"ח איבריי ושס"ה גידיי. אני? צברית שכמותי תינשא לאמריקאי? איך?

הצחוק נמשך שנה. כל אותה שנה התקדמתי בלימודיי עם ריבה, וכבר היו לי שאיפות להקים בית של תורה. בסוף אותה שנה שידכו לי בני הזוג לפידות בחור חשוב מישיבת אור שמח, והתארסתי.

ריבה ליוותה אותי כמו אם. היא הלכה אתי לקנות תכשיטים, היא הדריכה אותי איך מקימים ומקיימים מקדש מעט. הלימוד היה כמו ריחוף בתוך שמים תכולים, מוארים בשמש של זהב.

האירוסין נערכו בביתם של הרב והרבנית לפידות, ובחתונה היו הם האב והאם שהובילו אותנו בשביל אל האושר. באחת מסעודות השבע ברכות שערכה אחת הדודות, הרמנו עיניים אחת אל רעותה. ריבה אליי ואני אליה, וחייכנו: נו, אז בכל זאת החתן אמריקאי.

פעמיים נולדתי. שני נסים משמעותיים היו בחיי: פעם בלדתי להוריי, ופעם שנייה בלדתי לבוראי. ריבה הצעידה אותי אל חיי. ואולי בעצם הייתה לה שותפות עם אמי יולדתי. זו מלמעלה וזו מלמטה. ריבה נתנה לי לפיד ביד ואמרה: 'הם – הורייך – היו בשבילך כל חייהם. עכשיו תורך להיות שם בשבילם'. והלפיד הזה עדיין בוער בי כל חיי, עד היום הזה".

הרבנית דיברה במתיקות כזאת, בהתרגשות כזאת. לא הייתי מסוגלת להפסיק לשמוע. היא דיברה על שולחן שבת, על לכידות משפחתית, על רגעים נדירים, בלתי נשכחים של 'מעין עולם הבא', על חוויות מקסימות שרק  כוחה של שבת יכול להעניק. שיש רק זמן אחד, מתנה נפלאה, שם חוברים יחדיו מנוחה ושמחה – שבת המלכה.

כל כך התרגשתי מהאהבה והיופי של הדברים, והחלטתי - זהו. התחלתי לסדר את השולחן כמו שהיא אמרה, עשיתי בדיוק כמו שהיא לימדה".

"את מבינה," אמרה הדוברת לנורית, "מה עשו לנו החלות של הרבנית לפידות? הן החזירו את כל הבית שלי בתשובה".

נורית, כולה נרגשת, מיהרה לשתף את ריבה בחוויה המיוחדת ששמעה זה עתה. תגובתה של ריבה הייתה: "אם כך הדבר, אני חוזרת בי. תשאירי את ההסרטה".