חשיפה: פנקסים מחדר הלימוד של מרן

הייתה שעת בוקר מוקדמת כשעמדנו בחדר לימודו של מרן. חדר הלימוד היה קודש הקודשים של קומפלקס הדירות בקבלן 45. על השולחן פתוח ספר עתיק-יומין שדפיו הצהיבו משיני הזמן והשימוש. ספר 'עיקרי דינים', הלכות אנינות ואבלות סימן ל"ו. בני הרב מספרים, שהגר"ע יוסף מקדיש בתקופה זו את כל הווייתו להלכות אבלות.

בשעה 9:35 חשמל זורם לפתע בחדר הלימוד. לחישה עוברת: "הרב מגיע!". זו יותר פקודה מהעברת מידע. אסור להימצא כאן עכשיו. אני מתרחק אינסטינקטיבית אל המסדרון שלצד חדר הלימוד. כאילו ממרחק שנות אור - נפרשת דמותו של מרן. הוא מתנהל בכבדות. פניו אפופות, ממוקדות. למרות הילוכו האיטי, הוא נראה דרוך. במלא העֵרנות. ידיו עמוסות ערימות כתבי-יד.

אני מעז ומתקרב, משקיף אל עיניו... ראיתי את הלהיטות הזו לפני שלושים שנה במשהד הבני ברקי, במוסאיוף הירושלמי, ב'שושנים לדוד'... והתשוקה הזו, הלהיטות הזו שהסעירו את דמיונות נעוריי, רק הולכות ומתעצמות, והחיוניות וערנות הנפש הולכות ומתחדדות - - -

הרב עובדיה יוסף זצ"ל (צילומים: ארכיון בקהילה) " data-src="https://storage.hidabroot.org/OLD_MEDIA/1.jpg" class="lazy">מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל (צילומים: ארכיון בקהילה)

מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל פוסע בכבדות לעבר כסא תלמודו. יש לו לרב 'נוכחות' הכופה הדרת-קודש. הבית מתעורר לחיים וחיוניות. מכיוון המעלית הפנימית, חומק פנימה העוזר והמסייע בקודש, האיש הצמוד ביותר לרב, הגאון רבי אליהו שטרית. הוא חומק אל הקודש בחשאין, ומתיישב בקצה השולחן הארוך. הרב מטיל בבת אחת את ראשו על ה'חקרי לב', עיניו וליבו מתמזגים עם השורות, ונפשו מתקבעת עם רצון הנפש של נותן התורה.

דממה. הרשרוש היחיד הנשמע הוא דפדוף דפי הספרים, מרן מטה את ראשו לעבר הרב שטרית העוזר הנאמן ומתלבט עמו שעה ארוכה על נפתולי ניסוח. ראשיהם שפופים על גבי דף קטן של נייר מודפס, לחישות הדדיות מוחלפות. כמו ניצבו מול שעה הרת גורל...

הזכייה: צ'פחות ושיחות חולין

הגאון רבי אליהו שטרית, העוזר והחברותא המיתולוגי. עשרים ושתיים שנה הוא ניצב שם. הכי קרוב לרב. הכי צמוד שניתן. ברגעים הרגישים והדרמטיים ביותר שהבית חווה. נושם את משק כנפי ההיסטוריה. ממשלות קמות ונופלות, ש"ס נוסקת, נוחתת, נוסקת, בוססת בקרבותיה, ורק הפינה של הרב שטרית, כמו נווה-מדבר, נותרת איתנה על משמרתה, עם המקלדת וטיוטות-ההגהה של חידושי מרן.

22 שנות דור הפך ביתו של מרן תל-תלפיות לנשיאים ומנהיגים. הכרעות גורליות נחתכות בחדר הזה, בהלכה והנהגה. ורק הרב שטרית יושב באותה פינה ותנוחה. שנה אחר שנה, אחר שנה, אחר שנה. כפוף, קרוב, צמוד להלמות לבו של רבו. כאילו הוא נטוע שם מששת ימי בראשית. מסייע לרבו להפוך את זהב-לבבו לספרים שיסללו דרך לרבבות.

לא ברעש הרב שטרית. איש של דממה, נטוע כנווה-מדבר במרחב התזזיתי הזה. הוא כאן רק כדי להיצמד לתורתו וספריו של רבו. כל נושא שאינו קשור לסוגיה או פסק הלכה - הותיר אותו אדיש ומנותק.

חדר הלימוד נגע ברגעים רוטטים. מרן זצ"ל

ב-22 השנים שישב בחברתו בחדר הלימוד, חווה הרב שטרית אירועים דרמטיים מכוננים. מפגשים של מרן עם גדולי ישראל, ולהבדיל עם נשיאים ושועי עולם. חדר הלימוד נגע ברגעים רוטטים, בהם התאחד לבו של מרן עם לב העם שבשדות. חדר הלימוד שימש לרב שטרית בית-מדרש חי. הדרך בה קידם מרן את מחלי פניו הייתה, כאישיותו, ספוגת חמימות. במאות המפגשים האקראיים, המתוכננים, זרמו בחלל אמרות-שפר מהני מילי מעלייתא, פסקי הלכה מרתקים שנאמרו באקראי, בסוגיות חמורות: עגונות. ממזרות. טהרת המשפחה. סיפורים משעשעים על ימי ילדות, שגם בהם הוצק חן ונוצרה שיחת חולין מתוקה מדבש.

במשך שנות הלימוד המשותף, אגר הרב שטרית בשקידה, כמעט מדי יום, ריגושים, יסודות למדניים ושיחת חולין מחדר הלימוד. לאחר הסתלקותו של מאור ישראל, קיבץ את הרגעים המתוקים שנָצַר בנשמתו, וניסה ליצוק מהם צורה של ספר. הוא לא ביקש 'לספר סיפור', אלא להעביר אל הכתב את הרב ונפשו. לשתף את העולם בחוויותיו. 'נפשי כתבית יהבית'.

הרעיון המופלא הזה עומד בימים אלו בשלבי הדפסה מתקדמים. את תכריך זיכרונותיו כינה הרב שטרית בשם מעורר השראה: 'פנקסים מחדר הלימוד'. הוא ערוך כיומן אישי המתאר בשיטתיות אירועים שהשתרעו בין השנים תשנ"ו עד תשע"ד.

'פנקסים מחדר הלימוד' הוא הצצה אותנטית, אישית, רגשית, לחדריו האישיים והכמוסים של אחד מענקי הדור האחרון. הוא מעביר אלינו נגוהות מה'בתי גוואי' ועולמו הפנימי של הרב.

הספר אינו מתיימר, כפי שעשו לצערנו חוקרים, לחקור את הדמות ולהציג תווים של מאפייניה. ייחודו של הספר הוא דווקא בהעדר עריכתו. הרב שטרית נהג בחכמה נדירה כשוויתר מראש על עריכה ושפה ספרותית נוטפת מור. לא הכתים את הספר בקולמוס מדור הביסלי, והניח לנו לשמוע את קולו של מרן, מתיקותו, זעפו, בשלל רגעי היומיום. זהו ניסיון נועז להעביר את נשמת הרב עצמו, ככל שדפי כרומו מאפשרים, ללא תיווך סכריני של סופרים ועורכים.

הכריזמה של מרן נושבת חיה וסוחפת בין דפי הספר, ספוגה אותה 'חיות' ביתית חמימה שהתרפקנו עליה בחייו. מבין רשרוש הדפים ניתן לשמוע אפילו את הצ'פחות שלו.

השקידה: ויתר על הברית

הספר מלווה אותנו אל עמקיה של אהבת התורה שהבעירה את לבו אש תמיד ומעניק לנו מכלי ראשון, רגעים מתוקים, מסעירים, כובשי לבבות. הנה דוגמאות חיות מתוך כתב-היד:

"כ"ו כסליו תשנ"ט. היום היה רבנו עייף. עד שעה אחת עשרה וחצי כתבנו טוב. אבל מאז ראיתי כמה פעמים שרבנו מנמנם תוך כדי הלימוד לכמה זמן, ושוב מתעורר וממשיך ללמוד, ושוב מתנמנם, ושוב מתעורר וממשיך ללמוד... ושוב מתנמנם, ושוב, ושוב... המלחמה הזו בעייפות נמשכה כך בעקשנות עד שעת מנחה באחת וחצי...".

אהבת התורה הייתה בנפשו

או תיאור אחר שאהבת תורה מדשנת אותו:

"כ' כסליו תשנ"ו. לפנות ערב לאחר שגמרנו לעבוד, אמר לי רבנו 'תבוא מחר בשעה שתים עשרה, ולא בשעה עשר כרגיל, כיוון שבעוונותיי הרבים אני צריך ללכת לחתונה של נכדי". אמרתי לו וכי חתונה של נכד הם 'עוונות'?! אמר לי: 'כן. עוונות. יש שם כמה שעות של ביטול תורה. לא עוונות?".

והתבטאות דומה: "י"א תשרי תשנ"ט. למדתי עם רבנו. ובשעה אחת הגיע אברהם הנהג ואמר לרבנו שהגיעה השעה ללכת לסנדקאות שנקבעה. הרב אמר לו שימתין עד שיסיים להגיה את חידושיו. אחר כך התלבש הרב בגלימתו, ואמר באנחה: 'נקעה נפשי מהכיבודים בסנדקאויות... אני צריך לכתוב חידושי תורה. לא חבל? לסנדקאות יכולים ללכת אחרים".  

והנה ביטוי נורא באותו עניין ממש, שהרב שטרית משתף אותנו:

"כ"ד כסליו תשנ"ט. היום בא החתן של רבנו, הרב צ'יקוטאי, וביקש מרבנו אם יוכל לבא ולקדש תלמיד שלו. ענה לו רבנו שאינו יכול ושייתנו לו ללמוד במנוחה. והוסיף רבנו משפט שזעזע אותי: "תנו לי לכתוב בטרם אלך ואינני!".

בהזדמנות אחרת נכנס אליו הרב צ'יקוטאי ושאל את רבנו מה לעשות באסונות שפקדו את הישוב מכבים רעות, שבעוונותינו נפטרו שם ששה אנשים בתקופה אחת. הם שואלים מה לעשות. השיב רבנו, "העצה היחידה היא ללמוד תורה. שיעסקו בתורה". וכשהחל הרב צ'יקוטאי לחקור איך וכמה, השיב רבנו בפשטות: "תורה היא הרפואה. ברפואה אין חכמות. ילמדו תורה יחיו. לא ילמדו ימותו!".

מרן זצ"ל בחדר הלימוד

והנה קטע שנרשם באחד מימי חולשתו הגדולים של מרן:

"כ"ג מרחשוון תשנ"ז. אחרי שלמדנו עד שעה אחת בלילה, אמר לי רבנו: 'ברוך השם, רמת הסוכר ירדה. ההרגשה שלי יותר טובה, כשאתה בא ואנחנו לומדים כך, זה מחזק אותי בחולשותיי".

הספר גדוש בציטוטים וסיפורים, ההופכים את "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב", למשנה סדורה:

"...היום היה ברית מילה של ניסו... והברית הייתה בתל אביב... וניסו הגיע ואמר לרבנו שייתן לו עשרים וחמש אלף דולר אם רק יבוא להיות סנדק והסכים גם לשלוח מסוק להביא אותו... רבנו סרב בתוקף מפני ביטול תורה...".

"...באחד הימים רבי ישראל יונה מצא באחד הספרים שטרות כסף שנשכחו שם, כשהראה לרבנו הודה לו ואמר:

"זה יכול להיות סנגוריה בשבילי... אם אנחנו שוכחים חלילה משהו מהתורה... זוהי סנגוריה! והרי גם את הכסף שהיה שמור בתורה שכחנו!...".

התנאים: בדחקות וללא אור

פרק נכבד בחייו של מרן, היה החיבור החי שלו לאלפי ספריו האהובים. הוא התקשה באופן רגשי, ממשי, להיפרד מהם. בניו מספרים, שכאשר הציעו לו באופן נדיר לנסוע לבית הבראה, הסכים בתנאי ששיירת משאיות תביא עמה לשם את כל ספריו. בספרו של הרב שטרית אנחנו פוגשים ביטויים ענוגים המבטאים את הרגש הזה:

"רבנו התלונן לפניי על כך, שאנשים הבאים להתפלל, משנים את הסדר של הספרים בספריה שלו. כי רבנו אהב שהש"ס מסודר לפי הסדר, כרך אחרי כך. והצטער על כך שמערבבים את הסדר".

בכלל היה שולחן הלימוד שלו בית מדרש חי ובוער של אהבת תורה. הרב שטרית מעיד לאורך ספרו על ביטויים מופלגים שהיו שגורים על לשונו כשהוזכרו במהלך הלימוד שו"תים שכתבו גאוני עולם. הוא הרבה להתרפק על גדלותם ולעיתים היה מרחיב ומתאר קטעים מההיסטוריה של תקופתם. היה ניכר בעליל שהוא עוקר את נפשו מהר נוף של תשנ"ח - לתקופות שכל תשומת הלב והאנרגיות הרגשיות הופנו לדיונים הלכתיים, מנהגים ושו"תים סבוכים.

מרן זצ"ל לומד בשקידה

הרב שטרית מספק לנו מתוך השולחן המשותף תיאורים ענוגים, הפולשים לפני ולפנים ונוגעים ברבדים של התנועות השגרתיות ביותר שלו.

"ט' טבת תשנ"ט. הרבה פעמים שרבנו ביקש ממני להביא לו ספר, ראיתי שהוא לא מסיר את הראש מהספר שלומד בו, ורק מושיט את היד לקבל את הספר שביקש, מבלי להרים את ראשו. ואני מוסר לו את הספר, והוא מחזיק את הספר החדש, ועדיין אינו מסיר את ראשו מספרו הקודם. ורק לאחר שסיים, מעביר את ראשו אל הספר החדש...".

לימודם המשותף יצר ביניהם קרבת נפש. מרן שיתף את החברותא המיתולוגי בסיפורי זיכרונות מרגשים, מתוקים-מרירים, מימי עוניו ומרודו בילדותו, ותורה שלמד באף. הנה קטעים מתוך הספר, בלשונו של מרן עצמו:

"כשהייתי צעיר חייתי בעוני גדול, אימא הייתה תופרת לי חולצות בלי צווארון... מעולם לא קנו לי חליפה. אבא היה קונה לי בגדים מ'אלטע זאכן'. מדי פעם הייתי נבחן בישיבה וקבלתי שילינג על הצלחה במבחנים, אספתי כסף, ומזה קניתי חליפה לחתונה שלי... אחרי החתונה שכרנו חדר בלי חשמל, לא נשאר לי כסף לחשמל. הייתי לומד לאור לאמפא... כשנכנס רבי עזרא עטייה ורבי יהודה שאקו לבקר אותי הייתה לי בושה וכלימה ממש! וכשרבי עזרא ראה את זה היה בוכה...

"ולכן כשהציעו לי אחרי החתונה לנסוע למצרים הסכמתי. כי לפני כן לא נסעתי אף פעם לשום מקום, מלבד פעם יחידה שנסעתי לתל אביב לבקר את אחות אשתי....

"לא היה לי ולאשתי רק שתי כפות ושתי צלחות. אם יבואו אורחים לא היה במה לכבד... את הספרים שמתי בארון בגדים... ובחורף היה קר מאד, והייתי לומד עד שהרגליים שלי נעשו קרח...

"...ביום שישי הייתי לומד בצופיוף, ולא הייתי אוכל כל יום שישי, והייתי לומד בשו"ת תורת חסד, והייתי מת עליו...".

הטריק: הרפורמים לא חזרו

'פנקסים מחדר הלימוד' זורע אלומות אור על אהבותיו האישיות. הכמוסות (אחרונים שהכריעו כמרן ה'בית יוסף', ספריו של הגאון רבי ישראל יעקב פישר ונטייתו לכוחא דהיתרא). הספר חושף לפנינו את רבי עובדיה יוסף של יומיום. רבי עובדיה חובק את ערימות ספריו, עם פניני השפר שלו, גילויי החמימות הקטנים, הפורצים מתוך נשמתו החמה, והביטויים המסוגננים השמורים לו.

הספר חושף את יחסו למחברים, את ערגתו העצומה, היומיומית, הבלתי נתפסת ובלתי נפסקת לספר, לעט, לפסק הלכה. הספר מתאר בדרך כמעט כרונולוגית 18 שנות המיית-רגש של אחד מענקי השכל שידע העם היהודי.

לא הזיז את עיניו מהספרים

הספר גם חושף קטעים מהשקפת עולמו של הרב:

"בקשו מרבנו לכתוב המלצה, מעין עדות אופי, עבור אדם שהיה לו משפט. רבנו ביקש ממני לכתוב טיוטה ולהראות לו... כשהחל רבנו לקרא מה שכתבתי 'לכבוד השופט הנכבד' הפסיק בקריאתו ותמה, 'איך אפשר להגיד על שופט נכבד?! אבל כשרצינו למחוק את הביטוי, לא התיר...".

זהו ביטוי מרהיב לפיכחון שעמו ניגש הרב עובדיה גם לפרשיות ונושאים שהסעירו את נפשו. הנה למשל התנסחות שלו בתשובה לראשי הרפורמים שנכנסו אליו, עודו רב ראשי, ושאלו שאלת תם, במה ייגרע חלקם מהחרדים בעריכת חופה וקידושין. הגר"ע הבין שאין זה המקום לוויכוחים אידאולוגיים, ודברי מוסר יהיו חסרי תוחלת. אמר להם אפוא כך:

"...מצידי - אין בעיה. אבל אצלנו כשעושים משהו - צריך לדעת לעשות אותו. וכשמסדרים קידושין - צריך לדעת לסדר קידושין... אז תבואו להבחן. לא אבקש הרבה. אבל מינימום ידיעה צריך. אם תיבחנו ותצליחו - אתן לכם לערוך חופות... תיבחנו על חושן משפט סימנים ל"ג, ל"ד, ל"ה, ל"ו, ועל 'אבן העזר' סימנים כ"ו, כ"ז, כ"ח, ומ"ב".

הרפורמים כמובן לא חזרו לעולם...

באחת משיחותיו של מרן עם הרב שטרית בסוגיית נישואין בין י"ז תמוז לר"ח אב, עלה גם נושא הרבנות הראשית, והוא אמר לו כך:

"...בשבתי ברבנות הראשית היה יותר קשה. הייתי צריך להילחם הרבה, והייתי לבד. למשל, היה צריך להיות דיון ברבנות בעניין אמירת הלל בברכה ביום העצמאות, ואספתי את הרבנים שצריכים היו לשבת בדיון... ודברתי איתם שצריך להורות שלא לברך על ההלל ושלא לברך שהחיינו. ולא ענו לי. בטעות חשבתי שהם מסכימים אתי. למחרת כשישבנו לדיון, נשארתי בדעת מיעוט, וכולם הורו לברך הלל בברכה וגם לברך שהחיינו. מאז החרמתי את הישיבות האלו ולא הצטרפתי אתם ועשו מה שעשו".

המסקנה: רק בסיום הכתיבה

הרב שטרית היה למעשה הדמות הקרובה ביותר למרן, גם מבחינת כמויות השעות שעשה במחיצתו. היו יושבים מדי יום ביומו בצוותא משעת בוקר עד שעת מנחה, ומשעת ערב עד השעה שתיים, ולפעמים עד השעה שלוש לפנות בוקר.

מרן הגר"ע רחש לו לרב שטרית הכרת-טובה עצומה. לעיתים, כשהתארכו שעות הלימוד האינסופיות וגלשו לשעות לא מקובלות, היה הגר"ע מתקשר בכבודו ובעצמו לרבנית שטרית, מתנצל עמוקות, ומודה לה מקרב לב על תמיכתה בתורתו. כביטוי להכרת הטוב, נהג מרן לבקר את משפחת שטרית מדי ל"ג בעומר ולסעוד בסוכתם בקביעות בחול המועד סוכות.

'פנקסים מחדר הלימוד', כטעם המן, מחיה וממתיק את שלל טעמי החיך האנושיים. הוא מכיל שיחות חולין, יסודות הלכתיים. פרקי אהבת תורה, והוא גם מתווה דרכים בגישה ללימוד התורה בכלל. חלק גדול מסיפורי הספר, הם סיפורים מכוננים. הגוררים את המעיין בציציות נשמתו, ונופחים בו רוח חדשה, גישה חדשה, ברגש ובמעשה.

הנה סיפור מכונן, המלמד על גישתו לכתיבה:

"קבלתי מרבנו מאמר מכתיבת ידו להקלדה. בעניין 'לפני עיוור לא תיתן מכשול'... מלכתחילה היה המאמר קצר. אבל תוך כדי כתיבה, הרב הוסיף לי עוד קטע ועוד קטע... וכך כמה פעמים. בשלב מסוים אמר לי רבנו שהוא רוצה לנוח, ועדיין יש לו דברים להוסיף. שאלתי אותו מה המסקנה בשאלה הנידונה?... על כך השיב לי, שעדיין אין לו מסקנה.

"למדתי מזה שכאשר הרב מתחיל לכתוב מאמר בסוגיה הלכתית, לא תמיד מסקנתו ידועה מראש. וההחלטה מתקבלת תוך כדי לימוד מעמיק, כתיבה מעמיקה, עיון באחרונים, וההכרעה מתגבשת במהלך הכתיבה".

והנה עדות אישית של מרן על החסד שבמעשה כתיבתו:

"מוצאי שבת פרשת אחרי. עברנו אותו לילה על החומר ולמדנו כמה דברים, עד אחרי השעה שתיים לפנות בוקר. החומר שעברנו עליו היה 'תשובה' שהרב כתב בצעירותו בדין נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה. בעודנו עוברים על הדברים שנכתבו בצעירותו, נתקלנו בכמה מקומות שהרב כתב לעיין במקום פלוני, ולא פירט. ואמר על כך רבנו, שבצעירותו היה מאד קצרן ועם השנים הבין שזה לא טוב. צריך לכתוב בצורה ברורה ומורחבת, כדי שלמעיינים יהיה קל ללמוד. וכשהיינו כותבים, עמד על כך שאציין תמיד את הדף והעמוד המדויקים של כל ספר שציטט. תמיד דיבר ודאג לטרחתם של המעיינים".

הנה תיאור מרתק נוסף: "כ"ט שבט תשנ"ח. היום כתבנו דברים בעניין פתיחת קופסאות שימורים בשבת. ורבנו היה כותב כמה שורות, ונותן לי להקליד. ושוב כותב כמה שורות ונותן לי להקליד. וכן על זה הדרך. בשלב מסוים כשסיימתי לכתוב מה שקבלתי, באתי לקבל את מה שרבנו הוסיף בינתיים לכתוב, אמר לי רבנו: 'כן. אני ממשיך לכתוב. למה אני עמל כל כך? ה'חזון איש' כותב לאיסור. וזה לא קל לדחות את דברי ה'חזון איש'... צריך לעמול בפרך...'.

"אחר כך המשיך לכתוב עוד בעניין הזה ועיין בספרים נוספים, וכשרצה להוסיף לכתוב עוד, לא מצא את הנייר שכתב עליו קודם. וביקש ממני לעזור לו לחפש. עד שלבסוף אמר רבנו, אם כך, נשב בלית ברירה ונכתוב הכל מהתחלה מחדש... אמרתי לרבנו, אולי זה בגלל שה'חזון איש' מקפיד שהרב לא פוסק כמותו'. ענה רבנו: 'נכון. אולי הוא מקפיד...".

הנה ביטוי שלו על עולם הפסיקה של הגאון רבי יצחק אלחנן מקובנה:

"י"ד אדר תשנ"ח. אתמול ראינו בספר 'עין יצחק' לרבנו יצחק אלחנן בענייני התר עגונות... ורבנו אמר לי, שלרבי יצחק אלחנן היה נשמה של ספרדי... שהיה לו לב רחמן, והיה מחפש איך למצוא צדדים להקל ולא להחמיר...".

הצער: כך ציוותה התורה

הספר חושף גם את נפשו החנונה של מרן ואישיותו הרכה. הנה סנסנים אחדים:

"הגיעו אל רבנו הגאון רבי שלום כהן שליט"א, ואחר כך הגיע גם הרב אריה דרעי. ונדברו ביניהם בחדר. לאחר שהלכו, ראיתי שהרב מתבונן על הכוס שהגישו לר' אריה, ואמר לי כך: 'ר' אריה לא שתה ולא אמר כלום. כנראה שהוא בתענית'. אחר כך אמר לי רבנו שצריך להזכיר אותו בתפילה, ולבקש עליו כל הזמן".

הרב שטרית מספר על רגע מדהים, נוגע ללב, בעת ביצוע מצוות שילוח הקן:

"כ"ח ניסן תשנ"ח. היום בבוקר באתי, ואמרו לרבנו שיש במרפסת הבית, יונה המקננת ויושבת על הביצים וניתן לקיים בה מצוות שילוח הקן. רבנו הלך למרפסת, תפס את היונה ושילח אותה, ואחר כך לקח את הביצים... עמדנו קצת ליד הקן וראינו שהיונה חזרה לקן. הסתכל אז רבנו על היונה בצער, ואמר כמתנצל בלשון זו:

"מה אעשה? התורה ציוותה אותי".

הנה ביטוי הלכתי נפלא, ספוג חמלה ואהבת האדם: "כ"ח שבט תשנ"ט. היום רבנו כתב על דברי ה'חתם סופר' שחולה האוכל ביום הכיפורים צריך שיאכל וישתה בלי הנאת גרונו, כגון תה בלי סוכר, מרק בלי מלח ותבלין... ורבנו הביא ראיות להפריך דבריו. ואחר כך אמר לי רבנו כך:

"מסכן זה החולה... לא די שהוא מצטער ויושב ובוכה על שהוא צריך לאכול ביום הכיפורים, האם צריך גם לתת לו לסבול ולאכול בלי טעם?!"...

ועל מה היה הרב עובדיה שרוי בצער?

מרן זצ"ל והחברותא

"על שלא מינו את מרן ה'חזון איש' לאב בית דין...

ה'חזון איש', אמר, הוא איש קדוש ונורא, גאון עולם... אבל לא אולץ לפסוק למעשה, בהיותו איש פרטי. אילו היה יושב בבית הדין ונאלץ להכריע בפועל, אפשר שהיה מקל יותר..."

הספר 'פנקסים מחדר הלימוד', המצוי בשלבי עריכה סופיים וזני הרגש העמוסים בו מזן אל זן - יציף מחדש את נפשותינו בריגושים המופלאים שחווינו כאשר מקדש ה' ברחוב הקבלן ניצב על מכונו, וכהן גדול עומד ומשרת.

אהבתם את הכתבה? היכנסו לקישור הבא