תובנות של תודה בתוך הסוכה

הקב"ה, יצר באדם איברים מסוגים שונים, עם תפקודים ותפקידים שונים. אם נתבונן - תרתי משמע בעיניים, נשים לב שאת העיניים הקב"ה הציב בראשו של האדם, במקום גבוה, וכן מיקומם מלפנים ולא מאחור.

אמר פעם אחד מגדולי ישראל: מהי הסיבה שהקב"ה יצר באדם את העיניים מלפנים?

מפני שצריך להסתכל קדימה. משום שהוא לא צריך לחיות את העבר, (אלא לדעת להסיק מסקנות נכונות). זוהי בעצם מהות האדם - להסתכל קדימה. אבל מאידך, אנחנו רואים שהקב"ה יצר באדם את הזיכרון, את היכולת לאחסן בתודעתו מאורעות, חוויות, רגשות, ומראות העבר. מצד אחד תסתכל קדימה, ומצד שני גם כשמסתכלים קדימה - הזיכרון זוכר אחורה.

איך אנחנו משלבים בין השניים?

נגיע לתובנה נפלאה שהמטרה שלה היא להביא אותנו להכרת הטוב, וליכולת להכיר תודה למי שבראנו.

מספרים על אדם שבעברו היה כפרי פשוט, וביום מן הימים התעשר. מאותו יום שהתעשר, הוא כבר לא נשאר אותו אדם, אלא התחיל להתנהג אחרת. לפני שהתעשר, היה אדם נחמד, ואילו לאחר שהתעשר, הפך להיות אדם אנוכי. רב העיירה התדפק על דלתו באחד הבקרים. אותו גביר פותח את הדלת וכמובן שמח לראות את הרב, הרי הרב הגיע אליו.

 לאחר קבלת הפנים של המארח, אמר לו הרב: "ברשותך, בוא נסתכל לרגע מהחלון החוצה לכיוון הנוף".

אותו גביר הסיט את הוילון, ומבעד  לשמשה הם הסתכלו החוצה. שאל אותו הרב: "אתה רואה?"

ענה לו הגביר: "כן, אני רואה את הנוף והאנשים שבחוץ".

"ראית, נכון? ראית מבעד לשמשה, בסדר", הוסיף ואמר: "אני מאוד מבקש ממך, יש לך בבית מראה גדולה?"

"כבוד הרב, יש לי מראה? יש לי מראות! משטחים שלמים שמחופים במראות".

הרב אמר לו: "זה בסדר, מראה ממוצעת, לא כ"כ קטנה, אני רוצה שנעמוד ביחד מול מראה".

ענה לו הגביר: "בבקשה, אם הרב מבקש".

לקח אותו אל אחד הארונות, פתח את הדלת היכן שניצבת מראה גדולה.

הרב מסתכל על המראה, הגביר עומד לידו, הרב שואל את הגביר: "מה אתה רואה?"

עונה הגביר: "אני רואה את עצמי פה, אני עומד עכשיו מול המראה, אז אני רואה את עצמי"

הרב אמר לו: "יפה מאוד, תאמר לי, מה ההבדל בין המראה לבין השמשה?"

אומר לו: "זו זכוכית וזו זכוכית".

אומר לו: "ובכל זאת, מה ההבדל?".

אומר לו: "במראה, מאחורה יש כסף".

"יפה מאוד. שים לב, עד שלא התעשרת, היית רואה את כולם, היית נחמד עם כולם עכשיו שהתעשרת, אתה לא רואה כלום, אתה רק רואה את עצמך, אתה בקושי אומר שלום לאנשים, בקושי מתייחס לאנשים, אני לא מדבר על זה שאתה לא עוזר, אתה רק רואה את עצמך"

אותו אדם שכח מאיפה הוא הגיע...

זה מה שבדרך כלל קורה לאדם. בשלב מסוים הוא מגיע לאיזו מעלה או דרגה, הוא מטפס מאוד גבוה, אולי דבר טוב לכשעצמו, (הרי זה חשוב וטוב שאדם מגיע למיצוי ולהתקדמות והתעלות) אבל קיימת נטייה אנושית לשכוח מאיפה הוא הגיע ופה מתחילה הבעיה.

מהותה של מצוות הסוכה

אלוקים מצווה  אותנו בתורה: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא פרק כג פס מב' ומג ) התורה מבקשת מאיתנו לזכור שהיינו עבדים בארץ מצרים ומשם יצאנו, כדי שנלמד לזכור ולהודות!

תשלוף את ה"קובץ" מהזיכרון ותכניס אותה ותלחץ על "הפעל", זה יפתח בנו תובנות שמביאות אותו שהאדם ידע להסתכל, להודות, להעריך את מה שאלוקים עשה עבורו, איך גידל אותו, איך משגיח עליו, על הניסים שהוא עושה איתו, על זה שיצר אותו, ברא אותו, על שהקב"ה פיתח לאדם את הגוף, (ואין הכוונה שהאדם הלך למכון כושר ) איך הגדיל לאדם את הכבד ואת הלבלב, ואת קנה הנשימה ואת העצמות וכו', לחשוב רק על זה, ולחשוב רגע רגע שהקב"ה מזרים לאדם נשימה, את היכולת לנשום.

אומרים חז"ל על הפסוק האחרון בתהילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ"[1], אומרים חז"ל: על כל נשימה ונשימה יהודי צריך להודות, בתנאי שהוא לא מתרגל. כי ברגע שאדם מתרגל - הוא כבר מפסיק להעריך. אל תתרגל, תשתמש בזיכרון בשביל לזכור את ההווה וממנו לצעוד לתוך העתיד, זה בעצם היסוד הגדול שהתורה מלמדת אותנו  – איך אדם יכול להכיר טובה, איך אדם יכול לזכור טובה? – אם הוא משתמש נכון בזיכרון שלו. כשמשתמשים נכון בזיכרון, יודעים להכיר טובה ולהעריך ולהודות, וזוהי מעלה אדירה, עצומה. ונסיים בדבריו של רבנו בחיי ב"חובות הלבבות", שמלמדנו שגם אם כל בני העולם יחיו חיים של נצח, אין אדם יכול להספיק להודות, גם אם הוא יעשה את כל הטובות שבעולם, אין אדם יכול להודות להקב"ה על טובה אחת שהוא עשה למען האדם.

חג סוכות מחבר אותנו לפשטותה של הסוכה דירת ארעי - כלשון חז"ל, ובסוכה ועל ידה נפתח בקרבנו תודה והודאה על כל הטוב שגמלנו הבורא יתברך.

חג שמח לכל הקוראים היקרים!