העיתונאי מתי פרדימן מודה: התקשורת הזרה עוינת לישראל

היה זה בימי 'צוק איתן'. במלון פאר בעזה השתכן צוות עיתונאים של גוף תקשורת הודי, שבא לעקוב מקרוב אחר המתרחש. מספר ימים לפני סיום המבצע, כאשר הצוות כבר החל לקפל ציוד לקראת היציאה מהרצועה, צץ אירוע מוזר מול חלונם.

במגרש קטן וריק, מוקף בתים גבוהים, קם לו בוקר אחד אוהל כחלחל אטום, וסביבו תכונה של אנשים שנכנסו ויצאו. הם היו נראים פעילי חמאס. חוטים מוזרים השתרבבו מהאוהל וחפצי מתכת מעוררי חשד הוכנסו פנימה.

העיתונאים, עשו את מה שכל עיתונאי מהשורה עושה במקרה שכזה. הם הציבו מצלמות בחלון ותיעדו את המתרחש. העדשה הנציחה את התהליך, עד שלאחר שעות ספורות נעלם האוהל ונעלמו האנשים, ובמקומם נותר מה שנראה כמשגר רקטי. בבוקר שאחר כך, וגם את זה הספיקו העיתונאים לתעד, שוגרה הרקטה בקול פיצוץ גדול כשהיא מותירה אחריו שובל של אש. כך, מספר מטרים מהמלון, בלב אזור מגורים צפוף.

מתי פרידמן. ראיון פרישה נוקב

"התיעוד הזה", אומר העיתונאי מתי פרידמן, שמזה מספר שנים כיהן ככתב חוץ בסוכנות הידיעות רבת ההשפעה איי.פי. "היה צריך להיות אייטם דרמטי בכל כלי התקשורת בעולם. תיעוד מרתק המצביע על דרכי הפעולה של חמאס. אבל העיתונות הזרה בגדה בתפקידה, ותיעוד מהסוג הזה כמעט ולא הופיע במהלך מבצע 'צוק איתן'. המיינסטרים בתקשורת הקפיד לא לשדר תמונות מהסוג הזה. היו כללי סיקור, שחייבו עיוות מציאות, מי שכן עשו זאת היו עיתונאים הודים, סינים ויפנים. אלו שרק באו ולא הבינו את העניין. הם צילמו מה שראו, מה שמצאו בשטח. הם לא הבינו שזה לא מה מצפים מהם לעשות".

המלחמה בעזה הייתה יותר ממלחמה בין טנקים, נגמ"שים ורקטות, שניהלו חיילי גבעתי נגד פעילי ג'יהאד. היא הייתה גם ואולי בעיקר מלחמה תקשורתית על דעת הקהל. חמאס ירה רקטות, מתוך ידיעה שמעטים סיכויי הפגיעה שלהן, רק כדי להוכיח לקהל העולמי שהוא עדיין נלחם. ישראל, חיסלה פעילים מרכזיים בעיקר כדי להוכיח שהתגובה עשויה להיות חמורה. למרבה הצער, בקרב הזה על דעת הקהל, אין כמעט ספק, ישראל הפסידה ומסיבה פשוטה, התקשורת הזרה לחמה לצד הארגון. דובר החמאס עצמו באחד מהודעותיו הודה לתקשורת הזרה, שהייתה כדבריו "חלק מהמלחמה שחשפה את פשעי שראל".

הבימוי של תמונת הסכסוך

מתי פרידמן, שהיה בעצמו כתב זר, אומר חד משמעית: "זה כבר שנים ארוכות שהתקשורת הזרה עוינת את ישראל ומציגה תמונה לא נכונה של המציאות. לפי הסיפור של התקשורת הזרה, ישראל היא ה'בחור הרע' בסכסוך הפלסטיני-ישראלי, והערבים הם גורם פאסיבי שבדרך כלל מוכה ומסכן, הסיפור הזה לא משתנה ולא משנה מה יוכיחו העובדות". למתי עצמו זה נמאס ולאחר שנואש מלשנות את המצב, החליט לעזוב את משרתו באיי.פי.

ומהו הסיפור על פי העיתונות הבינלאומית? פרידמן מנסה להסביר: "למעשה מי שמבין את ההקשר של מה שקורה כאן במזרח התיכון, מבין שלא מדובר בסכסוך ישראלי-פלסטיני, אלא בסכסוך 'ישראלי-ערבי', בין שישה מיליון היהודים בישראל ל-300 מיליון הערבים במדינות השכנות. אולי מדויק יותר לומר שמדובר בסכסוך 'ישראלי-מוסלמי', שבו נוטלות חלק גם מדינות שאינן ערביות כמו איראן וטורקיה שתופסות את עצמן חלק מהסכסוך. יחסי הכוחות הם, כמה מיליוני יהודים, מול למעלה ממיליארד מוסלמים.

"זהו סכסוך שהחל כבר לפני מאה שנה, עוד לפני שנולד המושג המוזר הזה 'פלסטיני', ועוד לפני שקמה מדינת ישראל, והרבה לפני שנכבשו השטחים. זהו סכסוך שבו באופן מובהק, קם מיעוט יהודי קטן והקים לעצמו מדינה קטנה במזרח התיכון לאחר שנמאס לו שכל מצב רוח רע של הפריץ המקומי מסתיים בפוגרומים ושחיטות.

"העובדות הללו, ממש לא מעניינות את התקשורת הזרה. נח לה למסגר את הסכסוך הזה כסכסוך 'ישראלי-פלסטיני' וכך מצטיירת תמונה של מאבק בין ישראל החזקה לפלסטינים האומללים. ישראל היא הצד הרע, הקולוניאלי, הכובש האכזר.

השחיתות ברשות הפלסטינית לא מעניינת. תקשורת זרה בפעולה

"מסיבה זו, אי אפשר למצוא כמעט אף ניתוח אמיתי של החברה הפלסטינית או של האידיאולוגיות הרווחות בה. אין פרופילים של הקבוצות הפלסטיניות החמושות, או חקירה של הממשלה הפלסטינית. הפלסטינים בכלל, אינם נתפסים כאחראים לגורלם. הסיפור מחייב שהם יתקיימו כקורבנות פסיביים של הצד הישראלי. פעם ניסיתי לעשות כתבה על השחיתות שהתגלתה בממשל הפלסטיני, אבל העורך שלי פסל את הכתבה כי 'זה לא מעניין'. שחיתות בעיר ישראלית נדחת, זוכה כמובן לכותרות גדולות.

"בזמנו, ערכתי בדיקה מקיפה. בתקופה של בערך חודשיים, ספרתי יותר מ-27 כתבות ביקורתיות על ישראל, ממוצע של סיפור אחד ביומיים. המספר גבוה מהמספר הכולל של המאמרים הביקורתיים על כל מדינה אחרת בממוצע של שלוש שנים".

עצם הסיקור האובססיבי על כל התרחשות קטנה במדינה שבקושי נמצאת על המפה, הוא מוגזם הרבה מעבר לכל פרופורציה.

"זה נכון מאוד. בסוכנות שבה עבדתי היו יותר מ-40 חברי צוות שסיקרו את ישראל והפלסטינים. מדובר במספר גבוה משמעותית ממספר העובדים שהיו לאיי.פי בסין, רוסיה או הודו, או בכל 50 מדינות אפריקה שמדרום לסהרה גם יחד. הוא גם היה גבוה יותר מסך כל העובדים שעסקו באיסוף חדשות בכל מדינות ערב המרכזיות. וזה קורה גם בתקופה שבה אין מבצע צבאי ואין קורבנות.

"בכל 2013, לדוגמה, הסכסוך הישראלי-פלסטיני גבה 42 קורבנות, משהו כמו שיעור הרצח החודשי בשיקאגו, ועדיין ישבו כאן מאות כתבי חוץ. וזאת בעוד שלפני פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, הנוכחות הקבועה של איי.פי במדינה הורכבה מכתב אחד בודד. כאשר פרצה המלחמה הקיץ, שונעו לישראל עשרות כתבים שהגיעו ממקומות שבהם יש סכסוכים מרים וקטלניים הרבה יותר.

"בקונגו למשל, נהרגו עד שנת 2012 יותר מחמישה מיליונים בסכסוך בין-שבטי, אך הסיקור היה דל מאוד. במלחמת כנופיות במקסיקו נרצחים עשרות אלפים, סין מוחקת את טיבט ועוד ועוד קונפליקטים מתרחשים בעולם ואיש לא שמע עליהם. אך משום מה, בתקשורת הזרה סבורים שישראל היא הסיפור החשוב ביותר על פני כדור הארץ.

"זה בא לידי ביטוי מוגזם ב'צוק איתן', כשהתקשורת הבינלאומית דיווחה בעיקר על המתחולל בעזה, והתעלמה כמעט לגמרי ממה שקורה בצד הישראלי. מה שראו היה בעיקר ענני הרס וילדים פגועים. תמיד ילדים, אין לוחמי חמאס, אין טרוריסטים נפגעים, רק ילדים. במאמר ב'ניו יורקר' שסיכם את אירועי הקיץ, היו שני משפטים על הזוועות בניגריה ובאוקראינה, ארבעה משפטים לטרוריסטים של דאעש וכל השאר, ומאמר בן 30 משפטים לישראל".

אותה אנטישמיות עתיקה

כאחד מבפנים, איך אתה מסביר את הרקע לעניין המוגזם הזה? מדוע אנו מושכים תשומת לב כה רבה?

"קודם כל", משיב פרידמן מניסיונו, "חשוב לזכור שיש כאן גם עניין טכני. נורא קל להיות כתב צבאי בתל אביב. לא מסוכן פה, ואתה יכול לשבת בעיר מערבית במלון 5 כוכבים ולהרגיש כמו כתב מלחמה. התנאים פה טובים וישראל לא רודפת עיתונאים. כאן אתה לא מסתכן, ואין סיכון שתסיים את תפקידך על מרקעי התקשורת העולמית כפוף על הברכיים בבגד כתום, רגע לפני שראשך נערף. ממש קל לשלוח לכאן גדודי עיתונאים. זו סיבה טכנית, אבל למעשה הסיבה היא ללא ספק יותר מכך, הרבה יותר מכך".

המזרח התיכון הפך להר געש של האיסלאם הקיצוני

זה לא רק הנפח המוגזם מעוות, גם התכנים מעוותים ומוטים.  

"בהחלט, לא רק ההיקף. תראה מה קורה כאן. המזרח התיכון הפך להר געש של אסלם קיצוני המבצע זוועות מזעזעות. המזרח התיכון הולך ומידרדר לקיצוניות רדיקלית. יש את המדינה האסלמית בסוריה ועיראק, הטליבאן באפגניסטן ובפקיסטן, החיזבאללה בלבנון והחמאס שהוא הנציג המקומי לאסלם הרדיקאלי הזה ששם לו למטרה להשמיד את המובלעת של המיעוט היהודי הקטן בישראל.

"ישראל היא בסך הכול כפר זעיר השוכן במורדות הר הגעש הזה ומתאמץ להתמודד עם הלבה השוצפת של האסלם, שאין לה כל קשר מהותי לסכסוך הישראלי-פלסטיני או לכיבוש השטחים. כך צריך למסגר את הסיפור. התמודדות של מיעוט יהודי בים אסלם קיצוני, ממש כמו ההתמודדות של היזידים או הנוצרים בצפון עיראק. אלא שהפעם היהודים, ממש כמו הכורדים, מסוגלים גם להילחם ולשרוד, בזכות הנשק שיש בידם. אחרת, הם היו מחוסלים עד האחרון שבהם.

"זו דרך אחת למסגר את הסיפור, אבל התקשורת הזרה בוחרת לנתק את הסיפור הזה מההקשר שלו כאילו אין קשר בין מה שקורה פה למה שקורה במזרח התיכון, כאילו ישראל לא נמצאת בכלל באותו יקום גיאופוליטי של עירק, סוריה או מצרים".

אז כאן זה לא סיפור על ישראל והמזרח התיכון אלא הסיפור הישן על היהודי, השעיר לעזאזל?

"אם אני שואב ידע מהביוגרפיה שלי, התשובה מורכבת הרבה יותר. גדלתי בקנדה ובחיים שלי לא סבלתי מאנטישמיות. למדתי בבית ספר מעורב שבו למדו מהגרים ממדינות שונות. לא היה שום רמז לאנטישמיות. בשעתו חשבתי שהסיפורים על אנטישמיות שייכים לעבר, לדור של סבא וסבתא שלי, אבל זה כנראה עדיין כאן, שום דבר לא השתנה.

"במשך מאות שנים, יהודים נודדים וחסרי מדינה שימשו ככתובת לכל האשמה, לכל דבר רע אליו התנגדת. אם היית קפיטליסט, אמרת שהיהודים הם קומוניסטים. וכמובן שאם היית קומוניסט, היהודים היו הקפיטליסטים החמדנים ורודפי הבצע. לחמת נגד עיוות מוסרי, ידעת שהיהודים הם בלתי מוסריים, גנבים ומלווים בריבית. את כל התחלואים של החברה האירופית הטילו על היהודים. כמה לא חדש זה בעידן שלנו, כשאנשים במערב מאמינים שתחלואי החברה הם גזענות וקולוניאליזם, שוב היהודים אשמים.

"ראה זה פלא, המדינה היהודית היחידה בעולם, שהעניקה כל כך הרבה טוב ושפיות, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, רק היא מואשמת בכך שהיא קולוניאליסטית וגזענית. לכן, העיתונאים שבאים לכאן, לא מסקרים חדשות. יש להם מטרה - מכוונת או לא - לספר שהיהודים הם העם הגרוע ביותר עלי אדמות. היהודים הם סמל לרעות החולות של התרבות. הסיקור העיתונאי הבינלאומי הוא בעצם סיפור בכיכובו של נבל מוכר.

"לא צריך להיות פרופסור להיסטוריה או פסיכיאטר, כדי להבין שמה שקרה כאן זה שלאחר שהיהודים, חסרי הכוח, הנרדפים והמוכים, שיקמו את עצמם בקושי בפינה אחת של העולם, הם ממשיכים להיות מה שהיו תמיד הסבא והסבתא שלנו, המאפרה שלתוכה העולם יורק. הנחמה היחידה היא, שהיום ההשמדה שלנו אינה כה פשוטה כבעבר".

יש דרכים עוקפות תקשורת

הסיפור הזה ממש מפליא: הנה לנו עיתונאים שיושבים בעזה ואין דבר יותר רחוק מערכיהם מאשר האסלם הקיצוני, אך הם מזדהים דווקא עימו, עם האסלם שרודף נוצרים ורוצח יזידים, לא עם ישראל המערבית.

"זו אכן נקודה מפליאה מאוד", מסביר פרידמן, "משום שהעיתונאים הללו באמת מתעבים את החמאס שרוצח חפים מפשע, שרודף נוצרים, מטיף נגד המערב ורוקד על הגגות כאשר מתרחש פיגוע בארה"ב, אבל ברגע שהוא נושא נשק נגד ישראל, הוא הופך לפייבוריט האזורי. הראשונים שהבינו את זה, היו ראשי החמאס. אני מתאר לעצמי אותם יושבים בבונקר מתחת לבית חולים שיפא בעזה ומתכננים את המבצע, נושפים עשן נרגילות ואומרים: 'התקשורת הזרה אתנו, נמכור להם את הסיפור שנרצה למכור, על ישראל תוקפנית ואזרחים נרצחים. הם יקנו את זה'".

אם דאעש, זה שחוטף עיתונאים מערביים ועורף את ראשם, ישתלט על עזה, איפה תעמוד העיתונות הבינלאומית?

"אין לי אשליות", טוען פרידמן, "גם אם דאעש ישתלט על עזה, והוא יידע לטעון שהוא בסך הכול לוחם לשחרור פלסטין מהכובש הציוני, לא משנה מה שיעשו פעיליו, הם יקבל סיקור אוהד בתקשורת העולמית. זה המצב".

מתי אתה אישית הגעת למסקנה שהמשחק מכור והחלטת לפרוש?

"במשך שנים רבות שימשתי ככתב חוץ של איי.פי. ותמיד חשתי בכך. לא היה סיפור אחד בולט. זו הצטברות של סיפורים קטנים לאורך הזמן. אחד המקרים המאוד בולטים היה בשנת 2009, כאשר קיבלנו מידע שראש ממשלת ישראל דאז, אהוד אולמרט, הגיש כמה חודשים קודם לכן הצעה מדינית פשרנית מאוד לרשות הפלסטינית, והפלסטינים דחו אותה. זהו סקופ שללא ספק היה צריך להיות אחד מהסיפורים הגדולים ביותר של השנה. השגנו אישור מכל הצדדים, אבל העורכים הבכירים בלשכה החליטו לא לפרסם. מדוע? כי הנרטיב הוא שהפלסטינים מתונים ומחפשי שלום והישראלים סרבנים וקיצוניים, והסיפור על הצעת השלום לא מסתדר עם הסיפור הזה.

"זה די פקח את עיניי, אבל מאז ועד שפרשתי לקח זמן רב. יש עד היום לא מעט ישראלים ויהודים בסוכנות הזו או בסוכנות אחרת המשרתים את אותה אג'נדה ואת אותו סיפור, אבל קשה לפרוש. לא פשוט לעזוב משרה בסוכנות זרה שהיא די מתגמלת".

החמאס גם הפעיל אמצעי לחץ בעזה ומנע מעיתונאים סיקור הוגן.

"ממש כך. העיתונאים הזרים אוימו על ידי החמאס והוזהרו שאין לצלם חמושים פלסטינים, רק ילדים פגועים. אבל זו הייתה התפרצות לדלת פתוחה. העיתונאים הזרים אפילו לא ניסו להילחם נגד ההוראות הללו. לא היה צורך במאמץ מיותר. כולם התגייסו למען העריכה של תמונת מצב. יחד סיפקו מספרים מנופחים של נפגעים פלסטינים, תיארו חמושים הרוגים כאזרחים וכמובן נמנעו מתיאור השימוש שעשה החמאס באזרחים כמגני חיים".

האם לא הגיע הזמן שישראל תנקוט יד קשה נגד סוכנויות המעוותות את המציאות? מה יותר לגיטימי מאשר לא לאפשר פעילות של מדיה בינלאומית שמודה שהיא פועלת על פי תכתיבי חמאס?

"ישראל היא לא מצרים", מסתייג פרידמן, "מצרים יכולה לאפשר הטלת איסורי כניסה לעיתונאים עוינים. אנחנו מדינה דמוקרטית ואני חושש שמדיניות מהסוג הזה רק תחזור לישראל כבומרנג ותפגע בה עוד יותר. מה שכן הייתי מציע לישראל, זה לעשות שימוש רחב יותר במדיות אלטרנטיביות, לעקוף את הרשתות המרכזיות.

"נכון שלרויטרס, איי.פי, סי.אן.אן וכולי יש משקל רב, אבל עולם העיתונות משתנה. יש מדיות אחרות, רשתות חברתיות ועוד, שישראל חייבת להרחיב את השימוש בהן. זה אכן נעשה במהלך המלחמה בקיץ ועל זה יש לשים דגש".

חייבים להיות דרוכים

פרידמן, נולד בשנת תשל"ז (1977) בקנדה. בהיותו בן 17 עלה עם הוריו ארצה והתגורר בנהריה. כמו כל עולה חדש, לא הכיר היטב את המציאות פה, עד שהתגייס לצה"ל במסגרת הנח"ל ומה שראה שם פקח את עיניו:

"עוד כשהייתי בטירונות, בזמן שערכו לנו תרגילי סדר, אחד המפקדים לקח הצידה את דני, החובש שלנו, והוא התחיל לבכות. אחד מחבריו, אבי, נהרג מפגיעת פגז מרגמה בלבנון במוצב שנקרא בשם 'דלעת'. אחרי שסיימנו את הטירונות, מצאתי את עצמי במוצב הזה. 'דלעת' היה כמו בועה עשויה בטון. בחוץ הייתה אש תופת, היינו מוקפים כלי נשק שחצצו בינינו והמוות. בפנים דיברנו עברית, סיפרנו בדיחות, קראנו עיתונות מהארץ וחיינו כאילו שאנו אי-שם בין ארה"ב ליוון ושכחנו שאנו מצויים בתופת הלבנונית. רק כשהגיע תורי, הייתי צריך לחבוש קסדה ואפוד, להטעין מחסנית ולצאת החוצה להגן על מה שבפנים".

פוקח את עיניו. פרידמן כבר לא מוכן לשרת את עמדת הצד העוין

שם האויב היה ארגון החיזבאללה השיעי?

"אכן, הותקפנו על ידו. רוב הזמן היה רגוע ואז הגיעה המכה. פעם אחת בליל שבת, קיבלנו התרעה על התקרבות מחבלים. עלינו לרכב משוריין אני וחמישה מחבריי ויצאנו לאתר אותם בליווי טנק. כשהגענו לוואדי באזור, התפוצץ תחתינו מטען בעל עוצמה רבה והטנק החל לבעור באש. זינקנו החוצה, בעזרת ג'ריקן בודד של מים הצלחתי לכבות את האש וכך ניצלנו בשלום. יותר מאוחר, בשעות הבוקר, זחלתי מתחת לבטנו של המשוריין וגיליתי חור בגודל של כדור משחק פעור מתחת למנוע. כאשר התרוממתי, מכוסה באבק, ראיתי שהפינה בה עמדתי הייתה מחוררת. היו שלושה מטענים. הראשון היה מוקש שהפעיל פגז מרגמה שהתפוצץ מתחת למנוע, ומטען נגד-אדם, שריסס את צדו של המשוריין והחטיא אותי במטר. ניצלתי בנס וכפסע היה ביני ובין פגיעה מהמטען.

"לאחר שסיימתי את השירות, חשתי שאני חייב להבין יותר את האזור בו אנו חיים. סברתי שלא ייתכן שאחיה בבועה, והלכתי ללמוד מזרחנות. אני רק מצטער על שלא למדתי ערבית. וכך גם התחלתי בעבודתי העיתונאית והתחלתי לסקר את ישראל והמדינות הערביות בשביל סוכנות איי. פי.".

ביקרת גם במדינות ערב?

"בהחלט. ביקרתי בירדן, מצרים, מרוקו ועוד. הביקור הראשון שלי במדינה ערבית היה לאחר השחרור, דווקא בלבנון. זה היה כבר אחרי שישראל נסוגה מדרום לבנון ומוצב 'דלעת' נפל לידי החיזבאללה. אני חשבתי שלאחר המפגש הראשון והמאיים שלימד אותי להסתכל על העולם הערבי בלבנון דרך כוונת של רובה, עליי לבקר בלבנון כתייר ולראות אותה כמקום נורמלי. קיוויתי לחזור למוצב 'דלעת' או למה שנשאר ממנו בלי לפחד.

"היה לי דרכון קנדי. טסתי לטורונטו וקניתי מדריך טיולים ללבנון. מטורונטו טסתי ללונדון, ושם קניתי את הכרטיס לביירות. ציפיתי שברגע שסוכן הנסיעות יעיף בי מבט אחד, הוא יצחק ויאמר שזה בלתי אפשרי. אבל הוא רק הקליד נתונים למחשב, ואיחל לי נסיעה נעימה. הגעתי ללבנון, נסעתי לדרום לבנון, כל הדרך היו דגלי חיזבאללה ותמונות של שהידים. חזרתי למוצב 'דלעת' שעכשיו היה נטוש וחרב".

לא חששת?

"האמת שבתחילה חששתי מאוד. הייתי בטוח שיגלו אותי מייד. אבל בסופו של דבר, למדתי שאת הלבנונים מעסיקים הרבה עניינים אחרים, מאשר לתהות על קנקנו של תייר תימהוני. היום, בעידן הרשת הממוחשבת זה כבר עניין אחר, כבר משימה יותר קשה, שכן קל לעלות על זהותך האמיתית. היום לא הייתי יכול לעשות זאת".

ולמרות המלחמה אליה נקלעת, החלטת להישאר כאן בישראל?

"כן. למרות הקושי, הבנתי מהר מאוד שזה המקום שלי. זאת למרות שכאמור לא סבלתי משום גילוי של אנטישמיות בקנדה. החיים שם הם טובים ליהודים אבל הבית שלנו זה כאן. זה חלק מהזהות היהודית שלנו. יש פה קושי, אבל יש פה גם טוב שאין לו תחליף בשום מקום".

המלחמה בעזה מזכירה לך את הימים ההם בלבנון?

"אחד לאחד. פעילי החמאס הם תלמידים נאמנים של החיזבאללה. הארגון הזה הוא שאימן והדריך את חמאס והם העתיקו ממנו דפוסי פעולה בפרוטרוט. נסיגת ישראל החד צדדית מלבנון בשל התקפות הארגון, הוכיחה להם שניתן לנצח את ישראל והם אימצו את אותם דפוסי פעולה. שיטת הפיגועים, הרקטות, המנהרות - הכול בא משם".

גם השימוש במדיה הבינלאומית מגיע מהחיזבאללה?

"בהחלט. חיזבאללה היה הראשון שעשה שימוש בפיגוע המצולם. הוא היה הראשון שצילם השתלטות והנפת דגל על מוצב צה"ל, זו הייתה ההשתלטות על המוצב 'דלעת' שבו שירתי. את הסרטון הזה פרסם חיזבאללה בכל מקום ככלי תעמולתי. זה די מזכיר את מה שחמאס עשה במוצב צה"ל בנחל עוז. חיזבאללה גם עשה שימוש באזרחים כמגנים אנושיים, כאשר ילדים נפגעו מפגיעה ישראלית מיהר חיזבאללה למנף את זה ללחץ על ישראל. הם המורים הטובים של החמאס".

מההיכרות הקרובה שלך עם הפלסטינים ומדינות ערב, יש סיכוי לשלום פה?

"אני מאוד מאמין בשלום. מאוד הייתי רוצה שיהיה לכך סיכוי ויש רבים שיהיו מוכנים לוותר על הרבה דברים בשביל שלום. אני גם שוטטתי הרבה במדינות ערב ואתה פוגש אנשים פשוטים, שעוסקים בחיי היומיום ורק רוצים להתפרנס בשקט ולגדל את משפחתם, אבל לצערי הרב אני לא יכול להיות אופטימי. ברמה הפוליטית קיימת הקצנה ולא יהיה כאן שלום בדור שלנו. אין לכך סיכוי לצערי, וזה לא באשמת ישראל. אנו חייבים להסתכל על המציאות בעיניים ולהבין זאת.

"בשנת 1956, עוד לפני מלחמת ששת הימים, התיישבו חבורה של צעירים בנחל עוז סמוך לעזה. מסתננים חדרו ליישוב ורצחו אותם. אגדת צה"ל דאז, משה דיין, עמד על קברו של ההרוג ונשא נאום מאוד חשוב ומכונן שלדעתי הוא מהחשובים בתולדות המדינה.

"דיין אמר אז: 'אסור לשכוח שמעבר לגבול יש ים של שנאה נגדנו, המצפה ליום בו לא נהיה דרוכים. אין ברירה, אנו חייבים להיות דרוכים ולשאת נשק להגן על עצמנו'. זה היה נאום בגובה העיניים שדווקא הבין את הערבים, הבין את שנאתם ודווקא בשל כך הזהיר שאסור להתפתות לחשוב שהמצב כבר בשל להניח את הנשק. והנה חזרנו לאותו נאום ולאותו יישוב 'נחל עוז' ולשערי עזה. כלום לא השתנה. אנחנו חייבים להמשיך להיות דרוכים".