מדוע אנחנו מכחישים את העובדה שנמות?

הצורה המצויה ביותר של התייחסות למוות היא הכחשה מוחלטת. אנחנו מתנהגים כאילו נחיה לעולם.

אנו חיים כאילו המוות הוא משהו שקורה רק לאחרים, ולעולם לא יקרה לנו. מי שמכחיש את מה שללא ספק יקרה לו, בוודאי מכחיש דברים רבים אחרים. מי שלא מוצא דרך לגייס נושא כה חשוב להצמיח מתוכו משמעות לחיים - ייתכן שאינו חי דיו, או ייתכן שחייו עמוסים בהגנות. ההגנות הללו מעייפות ומזיקות.

כיצד נושא המוות משפיע עלינו? האם אנחנו מודעים למוות? האם הוא משפיע על ההתנהגות שלנו? ואם לא, מדוע?

אומר קהלת: "וּזְכֹר, אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ, עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה, וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ. עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם. בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל; וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת. וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק, בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר... וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה; וְהָרוּחַ תָּשׁוּב, אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר הַקּוֹהֶלֶת, הַכֹּל הָבֶל" (יב א-ח).

שומרי הבית - אלו הצלעות, אנשי חיל - השוקיים, טוחנות - שיניים, הרואות בארובות - עיניים.

מה משמעות העובדה עבורנו שכולנו ניעלם יום אחד? עד כמה עובדה זו משפיעה עלינו בהתנהגות מול עצמנו ועל ההכרה בחשיבות חיינו? עד כמה היא משפיעה על ההכרה בחשיבות הזמן? בחשיבות הנתינה לזולת? ("כשנפטר אדם אין מְלַווין לו אלא מצוות ומעשים טובים"... ) בחשיבות הדוגמה האישית? בחשיבות שאנחנו מייחסים לרכישת כוח, כסף וכבוד? עד כמה אנחנו מאפשרים לתודעה שלנו לחוות את הסופיות של החיים חוויה ברמה יומית, שבועית, חודשית או שנתית?

איך זה אצלכם? עד כמה אתם מוכנים לתת לרעיון סופיות חייכם להשפיע עליכם? האם חשבתם על כך שבאיזה שהוא שלב עתידי בדברי ימי הרחוב שבו אתם גרים, כל מי שגר ברחוב לא יהיה בין החיים? האם אתם יכולים לשאול את עצמכם מדוע הנושא החשוב הזה - שאותו כנראה נחווה כולנו, אינו חלק משיקולים הגיוניים בחיינו?

בחשבונות כלכליים למשל: האם מוצדק הצורך הנפשי לקנות כל כך הרבה, לצבור חובות ולהשאיר את כל הסטים הנפלאים של הצלחות והקרמיקה האיטלקית ליורשים?

ובחשבונות זוגיים למשל: האם אשאיר את בן או בת זוגי ברגשי מצוקה וכעס עלי בעבור ויכוחים והקפדות קטנוניים? האם יש היגיון לצער את מי שידאג לי אם אהיה חולה לפני הסתלקותי?

והילדים שלי? - הרבה יותר חשוב להוריש מורשת של אהבה לתורה ולחכמה האלוקית מאשר להוריש תחושה של סבל בגלל כעסנות וקפדנות!

ובחשבונות חבריים למשל: האם עדיין יתקיים הצורך לנצח את הזולת בוויכוח? איזה מחיר אנו מוכנים לשלם עבור ניצחון חולף שלא יישאר ממנו זכר בעתיד?

לפי ההיגיון הפשוט קיומם של החיים כמשהו זמני וסופי, היה אמור להוות בסיס להחלטות ולשיקולים בכל תחומי החיים. אך העובדות מדברות אחרת.

נראה כי אנחנו יכולים לשבת במשך שבעת ימי אבל על קרוב משפחה, לא להתגלח, לא להאזין למוסיקה - כלומר לקיים מנהגי אבלות על אדם שלעולם לא יחזור לעולם הזה, ובכל זאת לא להכניס את סופיות החיים למערכות שיקולינו, זוהי יכולת מדהימה להכחיש את האמת.

יש שלוש דרגות בהתנהגות הנפשית שלנו מול העובדה הגדולה והוודאית היחידה, הדרגות מובאות בהתאם למשמעות שורש המילה כ.ח.ש:

1. להכחיש - באופן של הקטנת הנושא, כלומר, להפוך אותה לכחושה יותר - רזה יותר. אנו חושבים שאכן, זו אמת עובדתית, אבל היא לא כל כך גדולה ומשמעותית.

2. הכחשה מלשון משפטית שבה אני לא מודה בעובדות.

3. הכחשה מלשון כחש וכזב ושקר.

למה אנחנו מתנהגים כך?

ובכן, נראה שככל שאנו לא מתייחסים ברצינות למוות כך אנחנו מתייחסים פחות ברצינות לחיים, על משמעותם הרוחנית העמוקה, וכמובן מקטינים את קיומנו כנבראים לצורך תכלית כלשהי.

ההכחשה של המוות היא סילוק מלא מתודעתנו של קיומו של בורא מכוון שקבע את זמן לידתי ואת הזמן שבו איאסף אל אבותי.

זו היא מערכת שבנינו בתוכנו, ועל אף שבאופן לוגי טהור היא איננה הגיונית - היא נתפסת על ידנו כשלמה ומתוחכמת.

 מערכת ההיגיון הלא-לוגי המסתיר מאתנו את סופיותנו, מלמדת עד כמה הפחד שלנו מהסופיות הוא חזק. יש לנו חוסר יכולת או חוסר רצון לבנות חיים המסתמכים על קיומנו כזמני. הקיום כזמני הוא מאיים. ההכרה בסופיות, כלומר בהסתלקותנו מהעולם הזה, אינה מאפשרת לנו לשמור את שיטת ניתוח הנתונים הילדותית שלנו למשך כל חיינו.

כביכול, בשיחה הפנימית שלי עם עצמי מסתבר, כי אם אני מכיר בסופיות חיי, זה מחייב אותי לשינוי אדיר אשר איני מוכן לו עדיין. זאת, במיוחד כאדם החי בתרבות המערבית שמנסה להתכחש ולהתעלם מכל מה שקשור לזקנה ומוות, ומעודדת ומטפחת באופן היסטרי ואובססיבי את אשליית הנעורים לנצח, היופי, הכוח הגופני, וכל מה שקשור להנאות הרגע הזה שיסמאו את עיניי מלהבחין באמת.

לדעתי רובנו עושים לעצמנו נזק בכך שאנחנו דוחקים את סופיות החיים מתודעת החיים השימושית, כלומר מתבונת החיים שלנו, התכנה שאִתה אנחנו עובדים מדי יום ביומו. התוצאה של התנהגות זו המכחישה ומסלפת את קיומו של הסוף, היא שאנחנו נותנים לו ערך רב כמושג מאיים, מפחיד ומטריד.

אתן דוגמה - כשמישהו מאבד משהו יקר מאוד - למשל מעמד בעבודה או חפץ יקר, לעתים הוא מבטא את צער האבדן בכך שהוא מעלה ומייקר את החפץ או את העמדה שנעלמה עד שהם הופכים למשהו מרכזי. כל החיים נעים סביב העובדה ש"היה משהו ואיננו עוד". החפץ או המצב הקודם הופכים להיות יקרים ומקודשים. הכוונה במלה מקודשים היא, שערכם אחרי הסתלקותם, עלה מאוד, ובעצם הפך לערך שהוגזם בעקבות האבדן. (אולי זה הזמן להיזכר כי זה מה שאומרים לגבי הפרשיות "אחרי מות, קדושים, אמור", כלומר שאנשים מעריכים אחרים ומדברים עליהם טוב בלבד, רק אחרי מותם) כך הפך הדבר החסר להיות לגורם מרכזי. פעולות האדם שאיבד את החפץ, את המעמד או את האדם היקר מושפעות מהערך של ה"דבר" (הכוונה שלי לחפץ, למצב או לאדם "שאיננו"). כך הייתי בריא ואני כבר לא. הייתי צעיר ואני לא, הייתי חשוב, יפה יצירתי אהוב עשיר... ואני כבר לא. כל החיים הם סביב האבדן. בכך אנחנו הופכים לאנשי "האין" המתייחסים בחיינו בעיקר למה שאין. בהתנהגות זו אנחנו מאבדים את ה"יש"!

העצוב הוא שקדושת היתר של "האין" שבחיים מסלקת את כל הערך מקיומו של "היש" שבחיים.

השאלה הצפה מול עינינו היא מה חשוב יותר - מה ש"אין" בחיים או מה ש"יש" בהם?

מה הגורם לכך שאנחנו מקדשים כלומר מעריכים ומדברים וחווים את מה ש"אין" לנו בחיים? מה זה נותן לנו? האם אנחנו ערים למידה שבה ההתעסקות עם מה ש"אין" בחיים גורמת לנו לאבדן החיים עוד בהיותנו בחיים? האם אנחנו ערים לאבדן המתלווה של החיות והשמחה?

הסיבה שאנחנו מתעלמים בכפייתיות מסוף חיינו, וממה שיקרה מעבר להם (על אף שאנחנו מקיימים באדיקות טקסי אבלות וזיכרון) היא כמובן הפחד.

הקושי המרכזי הוא לחיות בהכרה שאני "לא" - לא כל יכול, לא הכי מוכשר ולא הכי חזק ובכלל לא נצחי. כאשר יש הכרה פשוטה בכך שאני "לא" כל הללו, מתאפשרת יציאה מתחושת חוסר האונים, חוסר הערך והפחדים ומאפשרת חיבור עם "היש" שבחיים. ההכרה בכך שיש דברים שאני "לא", וכנראה תמיד אהיה בתחום זה "לא", למשל: לעולם לא אהיה תינוק או נער צעיר, מאפשרת לי באמת להכיר שאני "כן" הרבה דברים אחרים. הכרה ב"אין" מאפשרת הכרה ב"יש" שבחיים, ביש שבי.

הפחד מגדיל את "האין" והופך אותו למרכזי. אנחנו ממרכזים אותו למרכז תמונת חיינו. כל חיינו מתנהלים סביב קיומו הסמוי והמוכחש של הדבר הוודאי והמפחיד מכול. כתופעת לוואי של הפחד הזה נוצר צורך להנציח את פעילותנו: "חשוב שיישאר משהו אחריי!"

מכאן, גם נוצר מתח וצורך בלתי מסופק סביב ערכים כמו כבוד, הערכה אישית ושייכות. נראה כי הסיבה הלא מודעת לי שחשוב לי שיעריכו אותי היא המתח הלא מוגדר שיש לנו בחיים. ייתכן מאוד שחלק ניכר מהמתח שבחיינו נובע מתחושה עמוקה ומטרידה שמקורה מכך שהחיים סופיים, ולכן חשוב להספיק.

וכך, בלי להבין את זה עמוק, האמת המוכחשת על סופיותנו האישית נמצאת אתנו ומשפיעה עלינו בכל תחומי החיים הרגשיים, על מצב היחסים בינינו לבין עצמנו, ביחסים עם בני הזוג, עם הורים, בעבודה ובקהילה.

אסביר זאת באופן אחר: אם אני מפחד ממשהו מאוד ואני מכחיש את קיומו הוודאי של הגורם לפחד, הרי שאני נותן לו, בכך שאני מסתיר את קיומו, ערך עצום.

הוא קיים כל הזמן בתור דבר עצום נורא ולא מדברים עליו. הוא חשוב הרבה יותר. סוף החיים המוכחש, כלומר - המוות, הופך להיות מעיין נובע של כל האפל בחיים.

 מכאן עולה שככל שנהיה מודעים לסופיות החיים ייתכן שנפחד פחות, וכך נאפשר לעצמנו חיים שאינם ניזונים מהצד האפל של החיים, כלומר מהצד שקיים במילא כל הזמן, כמו הצד האפל של הירח. זהו צד שמזין אותנו שלילית כי הוא לא נחשף לאור של אמת החיים. ככל שנהיה מודעים לצד האפל, נזין את עצמנו יותר מהצד המואר.

ככל שהחיים יאופיינו דווקא בסופיות שלהם, הרי שהחיות והשמחה יגברו והמשקל שאנחנו נותנים לדברים בחיים ישתנה. ההתייחסות שלנו לחומר - לכסף תשתנה לחלוטין. ההתייחסות לכבוד ולכוח תהיה אחרת לגמרי.

משמעות המצוות שאנחנו מקיימים תקבל גוון של פעולה חשובה לחיים באופן ברור הרבה יותר.

בעצם כל דבר ישתנה. הבירור שנערוך בין חסכנות לקמצנות, בין נטילה לנתינה, בין טפל לעיקר, בין אהבת ידע לשמה לצורך בדעת (כלומר: בחיבור עם מקור הידע בעולם). הבירור הזה יאפשר לנו יכולת להתנהג אחרת.

התנהגות שמקורה בהבנה שחיינו בעולם הזה הם זמניים, תחזק את קיומנו הנצחי כנשמות שירדו לכאן למלא תפקיד משמעותי ותחזק את הכוח לשנות את ההתייחסות שלנו אל עצמנו. באופן זה, לא נאלף יותר את עצמנו ואת ילדינו אלא נחנך את עצמנו ואת ילדינו לחיים שיש בהם משמעות. הסופיות תהיה גם כאן לטובתנו. ייתכן שנחווה חיים המכילים הרבה יותר אור. האור ינבע מכך שהצד הלא מדובר שבחיינו מה שכיניתי "הצד האפל" שהוא סופיות החיים יהיה דבר ברור ולא מוכחש. כל זאת מכיוון שאור האמת הופך את האפל והמפחיד לעובדה. כאשר עובדה מוארת היא יוצאת מהאופל והופכת למקור של כוח וחיות.

נראה לי כי אם נכיר בקיומנו כסופי - ולא רק בקיומו של האחר (השכן, הדוד) כסופי יקרה משהו עצום ומיוחד: אנחנו נתחיל להעריך את החיים ונייקר אותם הרבה יותר. כל רגע יהיה עבורנו רגע שהפסדנו - אנחנו נפסיק "לבלות את הזמן" (מלשון בלאי) וגם "לשרוף את הזמן" וגם לריב כי "בא לי"... כל פרח שנריח יהיה שווה יותר. כל רגע יהפוך לאיכותי יותר, שהרי יש לנו רגעים מוקצבים וספורים (אפילו בתוך 120 שנה). כל מצווה תהיה חשובה, כי היא הדבר היחיד שיישאר לנצח אחרינו.

מה התועלת בהכרת סופיות החיים שלנו?

האם הבחירות שלנו במטרות חיינו תהיינה שונות? האם היעדים והתחנות של חיינו יהיו שונים כאשר נהיה מודעים לסופיות החיים? התשובה היא - אמת ויציב! כן, בוודאי זה יהיה שונה. כאשר אנחנו יודעים דבר ודאי הוא משפיע מאוד על קבלת ההחלטות שלנו. כלומר - קבלת ההחלטות שלנו תהיה קלה יותר והתוצאה קרוב לוודאי תהיה בהירה יותר.

האם ההחלטות שאקבל יהיו מהסוג השלילי? כלומר, החלטות של אחד שאין טעם לחייו, אחד שלא שווה לו להשקיע בחיים? לדעתי, התשובה היא בדיוק לכיוון ההפוך. ההחלטות תהיינה מרוכזות במימוש ללא דיחוי, ובאיכות הגבוהה ביותר של הרצונות. אחרי שנקבל את סוף החיים כעובדה לא מוצנעת ולא מוכחשת, נוכל להחליט בקלות רבה יותר, מה אנחנו באמת רוצים. נהיה פחות תלויים במערכות תרבות מתחלפות שיקבעו עבורנו את סדר הערכים של חיינו.

ייתכן שדווקא מתוך הכחשה של נושא המוות אנחנו מונעים מעצמנו הנאה לאורך כל החיים. כאשר אני לא מאמין שאני סופי, אני דוחה לזמן פנוי יותר את התענוגות, את החיבור עם החכמה, עם היופי, התום והעצמה שבתוכי, ובתוך הזולת, ובכלל בבריאה. אני דוחה הכול לתאריך לא ידוע. כשאגדל, כשאגמור ללמוד בבית הספר, באוניברסיטה, אחרי שאתחתן, אחרי שיהיו לי ילדים, אחרי שאעבור דירה וכו' וכו'. והזמן הזה לא מגיע. במקומו - עלול להגיע לפתע הסוף, ואילו אני - עדיין לא הגעתי אל הדברים החשובים לי באמת. את המשמעות של "בחרת בחיים" יכול לקיים רק מי שמבין את סופיותו. כאשר אתה מכחיש את הסופיות שלך - אתה עלול להפסיד ממד מיוחד של עצמה שבאמצעותו אתה יכול לחוות את חייך. הספר שבידכם פותח עבורכם שער חדש ונותן הזדמנות להתבונן ולגלות את הדרך להסיר מעצמנו את שמיכת האשליות ולבנות חיים שיש בהם ערך ומשמעות רוחנית לחיים.

 מי שיש לו הכרה בסופיות חייו הגשמיים כפי שהוא מכיר אותם ואמונה בחיים רוחניים כפי שמבטיחה לנו היהדות, וכפי שמוכיח לנו היום המדע באמצעות אנשים שחוו מוות קליני וחזרו לחיים - יהיה מאושר יותר, כי כל רגע בחייו שווה יותר.

החלטות שקיבלנו והיססנו לממשן, יקבלו רוח גבית חזקה שתאפשר לנו להתגבר על פחדים, הרגלים וכאבים שחסמו את דרכן. יכולות, כישורים וכישרונות יקבלו הכרה מתאימה. תהליך קבלת ההחלטות יהיה יעיל יותר כי הוא יהיה ממוקד יותר. מה שיקרה הוא, שדברים חשובים באמת יקבלו מקום, ואילו דברים זמניים ולא חשובים, המושפעים ממצבי רוח, ייעלמו בבושת למגירת הדברים המיותרים של המוח. לדוגמה: רציתם לממש רצון להחליף מקום עבודה או לעבור דירה או להחליף מקום מגורים. להתפייס עם בן הזוג, לבנות לעצמכם זמן למחשבה וליצירה - עד היום דחיתם את המחשבות על השינוי. כעת, ייתכן מאוד שתקבלו כוח להכיר כי אכן ההחלטה על שינוי חשובה לכם, כי היא תאפשר לכם לחיות. כלומר - היא תאפשר לכם להיות בעלי תחושת חיים שיש בהם ערך. תחושת ערך החיים היא תחושת ערך עצמי. זאת תחושת ביטחון ודימוי עצמי חיובי. אם יש לי חיים שאני מעריך אותם, פירושו שיש ערך לעצמי המהותי, הבלתי תלוי שבתוכי, כלומר לנשמה שלי. אם יש לי ערך עצמי, הרי שיש לי כבר דימוי עצמי גבוה יותר וכן ביטחון עצמי. הכול מתחיל להיות חי. והפעילות שאותה אני פועל בעולמו של הבורא אינה עוד תוצאה של תגובה לגירויים מבחוץ, אלא כזו המתחילה מבפנים. אנחנו מתחילים להיות ממוקדים ומייצרים כוחות ממקורות העצמי המהותי שלנו: מבפנים - יוצרים פעילות החוצה. אנחנו לא עוד חיילים במלחמת הישרדות, המגיבים לגירויים מבחוץ.

אני חי וחזק, וברורה לי מטרת חיי כי אני מכיר בכך שהם ברי חלוף. מעכשיו אוכל לעשות דברים כי אני מעריך את החיים. לחיים יש משמעות דווקא משום שהם סופיים. יוצא שסופיות החיים היא ההתחלה שממנה מתקדמים אל משהו שהוא טוב יותר.

שאלה נוספת - האם אני עתיד להשתנות במובן שגירויים שהלהיבו אותי ודברים שמשכו אותי לא עוד יעניינו אותי? התשובה היא - בדיוק להפך! כאשר נחוש את קיומה של הסופיות כעובדה אמתית של חיינו, נצליח להתמודד עם גירויים בדרך אחרת לגמרי. גירוי כלשהוא כמו מנהל חדש בעבודה, הפסקה בקבלת תמיכה כספית, פקק בכביש או ילד מרגיז, צלצול טלפון מהורה חולה או מכתב מהבת, יהיו עוד יותר חשובים וראויים להתייחסות שיש בה הכרה בחשיבות חיי. אם משהו ירגיז אותי או יחמיא לי זה יהיה לא רק בגלל שמישהו רוצה לתת לי משהו חיובי או שלילי. הגירוי, גדול או קטן, כואב או נעים, יהפך לתוכן חשוב כי תתקיים בנוסף להתייחסות לגירוי, גם התייחסות הקשורה לסופיות החיים. באופן זה תיווצר חשיבה מקבילה גם על מושגים כמו ניסיון, חסד או תשובה.

בעצם הגירויים שסביבנו יהפכו את חיינו לממוקדים באמת לאמתה, ויסלקו מחיינו אירועים וגירויים טפלים ושטחיים.

יש אמת פשוטה - אמת טריוויאלית: למשל, אני אוכל תפוח.

ויש אמת עמוקה מורכבת יותר, המקיימת את האמת הפשוטה, ולפיה בתפוח יש ערך וכוח אלוקי המאפשר לי לקבל חיות על מנת למלא את משימות חיי.

 את זה, מבין טוב יותר מי שמבין שהחיים הגשמיים סופיים, ויש צורות של חיים רוחניים אחריהם. האמת המורכבת מכילה בנוסף לתפיסה הפשוטה את התפיסה העמוקה יותר לקיומו של כל דבר - אדם, חפץ, מקום וזמן.

ככל שאני מכיר את סופיות חיי, אני מבין כי בנוסף לממד של האמת הפשוטה אני חי את האמת המורכבת, שהיא האמת לאמתה.

ההכרה בסופיות יוצרת בתוכי חיים ערכיים, ולכן גם עצמה, הערכה עצמית, דימוי עצמי וביטחון עצמי שאינו תלוי בגורמים מבחוץ כמו אישורים, מחמאות או מצב כלכלי. דרך האמת לאמתה שהיא האמת המורכבת, אני חווה את החיים במלואם.

החשוב הוא לזהות כי האמת לאמתה אינה מעלימה את האמת הפשוטה. היא מאפשרת לאדם החי לחיות יותר חיים באמת שהיא עמוקה ומורכבת. זו היא האמת לאמתה.

ככל שעובדת הסופיות שלנו תהיה משוחררת מהתפיסה שהיא חשוכה ואפלה, וקיום צורת חיים אחרת אחריה - מאיים ואינו ברור, הרי שהרבה מהפעולות שלנו שעד כה ניזונו מפחדים, מתחושת ערך עצמי נמוך ומחוסר אונים יקבלו כוחות הפעלה ממקורות "מוארים", מבוררים ושמחים. אז מה צריך לעשות?

כאשר אנחנו מטפלים בעצמנו - בפחדים בערך העצמי ובחוסר האונים דרך ההכרה בעובדת סופיות החיים, הצד האפל הולך וקטן ביחס לצד המואר. כאשר הצד האפל הולך וקטן גדלה השמחה הפשוטה וחווית הפגישה עם הבורא והבריאה הולכת וגדלה.

בדיוק כאן בא תורה של עבודת בירור המידות - למשל קמצנות מול חסכנות. כאשר אני בודק את הנטייה שלי לצעוק על ילדיי בגלל האור שהשאירו כל הלילה בסלון או על אשתי שקנתה משהו מיותר, אני נקרא לזהות האם אני מתנהג כך כי אני כעת בצד האפל של ההתנהגות הנובעת מפחד מהסופיות, ולכן הקמצנות היא הגנה מפני הרע, או שאני מתנהג כך כי זו חסכנות המעריכה את מה שיש, ורואה בכסף מתנה שצריך להשתמש בה נכון, כי היא מיועדת משמים לתועלת החיים.

קבלת האמת של סופיותם של החיים תהיה ההתחלה של נתינת טעם אמתי לחיים - השחרור מהפחדים וחוסר האונים. כך נוכל לבנות חיים שיש בהם ערך לחיים, ובכך לשנות מהקצה את ערכנו כאנשים חיים. מי שיש לו הכרה בסופיותו יהיה מאושר יותר כי כל רגע בחייו יהיה שווה יותר.