שער הלב: על ערימות של כביסה והמלכת ה’

צום גדליה בבוקר. יום אחרי כל הקומפלקס הזה, שני ימי הַמלָכָה שהתחלפו לשבת שהתחלפה למוצ"ש כהה וזרוע כוכבים, עם ערימות של כביסה והרבה מבטים מחלון המרפסת למעלה.

יום אחרי, והבוקר כבר מתחיל לדמות לשגרה רגילה. אני הולכת ברחוב בחזור מהמכולת, הקטנים בגנים ובתי הספר, הגדולות ישנות את הצום ככל יכולתן, אני בשקט של בין לבין, חושבת לעצמי על העולם הזה. הגלוי כל כך לעין ועם זאת סודי ונעלם.

איך הכל נראה רגיל כאן, "אבא", אני מלחששת לו כהרגלי, "איך הכל נראה כאילו כלום. שני לחם שני חלב קוטג' אחד וגבינה. אנשים הולכים ברחוב, מנקה ערבי חופר בגינה אחר אריזות החטיפים והשקיות שנערמו בשיחים. חנויות פתוחות, מכוניות צורפות, שיגרה".

אבל מאחורי כל זה יש סוד. המון לבבות סודיים של המון נבראים שעוברים המון דברים, שהתכלית שלהם היא לגדול, להבין, להתקרב, להרגיש יותר, לשמוח עוד, להתבגר, להשתנות...

העולם הרגיל שלנו הוא במת התרחשויות סמויה, מדהימה, אינסופית, מרגשת. בכל רגע נולד חיוך, נפתחת הבנה, עולה איזו תודה, משהו זז. ומאחורי כל זה, בתוך כל זה... השם נמצא!  

* * *

אחד הספרים האהובים עלי ביותר בימות ילדותי היה הספר "אבא ארך רגליים". ג'ודי, ילדה יתומה שגדלה עד גיל תיכון בבית יתומים, יוצאת משם יום בהיר אחד בחסות 'נאמן' אחד, איש עשיר ונדיב לב, שקורא חיבור שלה ומבחין בהומור היצירתי שבו. הוא מחליט להשקיע בחינוכה ושולח אותה לקולג', תומך בה בקביעות והופך אותה מיתומה סגורת-מוסד לנערה הבונה לעצמה חיים נורמליים. בתמורה, הוא מבקש ממנה (דרך מנהלת המוסד, שכן הוא שומר על זהותו בסוד ולג'ודי אין כל מושג מי הוא), שתכתוב לו מכתב אחד כל חודש, ובו תתאר את חוויותיה. הוא מצדו, זאת עליה לדעת, לעולם לא יענה למכתבים אלה. הספר כולו הוא המכתבים המרתקים והמלאי חיים שג'ודי שולחת לנדיב שלה בתדירות גבוהה, (הרבה יותר מפעם בחודש), כשהיא משתפת אותו בכל העובר עליה. בסוף הספר, ובעקבות אי הבנה המסתבכת למצוקה קשה, מבקשת ג'ודי מהנאמן המסתורי שלה, שיסכים לפגוש אותה, כי היא חייבת לקבל ממנו עצה דחופה.

לראשונה, ודי במפתיע, הנאמן מסכים. ג'ודי יוצאת לנסיעה בת שעות, ומגיעה לבסוף אל ביתו. היא באה כדי לספר לו על פלוני בשם אדון ג'רבי שהתוודעה אליו לאורך השנים בקולג', וכעת, בגלל החשש שלה לספר לו את האמת על מוצאה – אסופית מבית יתומים שאיש אינו יודע מניין באה – דחתה את הצעת הנישואין שלו, והוא נפגע קשות ונעלם. היא כה אומללה, שבאה כדי להתייעץ מה לעשות כעת.

את דלת הבית הגדול פותח משרת מבוגר. הוא מוליך אותה אל הספרייה ופותח בפניה את הדלת. על הכורסא בקצה המרוחק של הספרייה, היא רואה דמות ממתינה. ליבה הולם, היא יודעת שהנה לפניה, סוף סוף, 'אבא ארך רגליים' -  כך כינתה את לאורך כל הספר את הנאמן הנדיב שלה.

אבל כשהיא מתקרבת לשם, היא לא רואה את הנאמן הנדיב, היא רואה את אדון ג'רבי!

וכאשר היא ניצבת על מקומה נבוכה ומבולבלת, הוא פונה אליה ושואל בחיבה, "ובכן ג'ודי, יקירה קטנה, האם לא ניחשת עד כה ש"אבא ארך רגליים" הוא אני?"

* * *

המון פעמים אני חושבת על המפגש הזה בסוף המסע, כאשר ככלות כל התלאות וכל המעברים, כל הרצונות והתקוות הכמוסות ואינסוף המתנות, האכזבות וההתמודדויות וההתקדמויות, נזכה לפגוש את ה'נאמן' של חיינו. הנדיב האינסופי, האוהב, האהוב, הסודי, שתמיד היה ותמיד ליווה ותמיד ראה ותמיד השגיח, אבל לא ענה על מכתבינו אליו בגלוי. אבינו שבשמיים.

חושבת על הרגע הזה שבו נשקיף ביחד על כל חיי, מאז תחילתם ממש ולכל מלוא אורכם, והוא ישאל אותי בחיבה רבה כל כך, "ובכן בת שלי, יקירה קטנה, האם לא ידעת שתמיד זה הייתי אני?"

כל מי ומה שאהבת, כל מי ומה שכאבת, כל מה שנכספת ומה שהתאכזבת.. הכל בכל מכל, ובעיקר הרגשות העמוקים, הגעגועים, המאוויים הכי נסתרים שפעם נראו לך כמתגשמים בדמות זו ופעם באחרת, האם לא הבנת, יקירה קטנה שלי, שתמיד זה הייתי אני?"

על הרגע הזה אני מסוגלת לחשוב גם שעות. על עומק המשמעות שלו שתתברר לי לפתע. איך בכל המקומות, בכל המצבים, בכל הרגשות ובעיקר בכל האנשים – תמיד זה היה הוא, מחכה לי.

שארים את מבטי קצת למעלה, קצת מעבר, ואפגוש את מבטו שלו.

שאבין, שאאמין, שאתקרב ואפַּתח. כי תמיד זה היה והווה ויהיה – רק הוא, מבפנים.