’מה אתה עושה עם החיים שלך?’, שאל הקול

זה סיפורו של אלון ענבה, אשר עבר מוות קליני כשהיה בן עשרים ושבע. בזמנו היה אנטי דתי, ובעקבות חווייתו הפך להיות חסיד חב"ד.

במהלך אירוע חברתי הוא חש ברע. הוא נכנס למונית עם ידידה בדרך הביתה. לאחר כמה דקות של נסיעה, גופו נפל כלפי מטה על המושב, וחש שחלק ממנו יוצא מחוץ לגופו. הוא הרגיש שהוא הולך למות. הוא חש עצמו עטוף כאשר הוא מרחף בתוך משהו. כל מושג הזמן חדל להתקיים.

פתאום חש שהוא רואה את כל אירועי חייה של הידידה שישבה על ידו מהעבר ומההווה - הכול בבת אחת ובמהירות רבה. אחרי כן ראה את עתידו שלו - קרובי משפחתו בוכים על כך שהוא, בנם, מת.

הוא התקדם לתוך חושך ושקט מוחלט ומפחיד. הוא הרגיש שמלאך המוות עלול להביא אותו בקרוב למקום אפילו יותר מפחיד. הוא שמע קול שאומר לו שהוא נפטר. הוא ראה את גופו בתוך המונית, במקום שבו הוא התעלף ושאל את עצמו: "ככה נראה הסוף שלי?... " בתוך החוויה הזו הייתה לו הרגשה שהקב"ה יכול לעזור לו, והוא זעק אליו בכל כוחו שיבוא לעזור לו. הוא ראה נקודה קטנה מאוד ובה אור בהיר. האור התקרב והפך למשולש - בהיר לבן וזהב. לא היו שמים - רק תחושה של משהו ענק השורה מעליו, והוא כמו נמלה קטנטונת.

אלון חש את האלוקות השורה מעבר לצורה המוארת, ולא היו לנשמה מילים לתאר את הכוח העצום והאין-סופי שהרגישה סביבה.

אלון ידע שהישות הזאת הוא הקב"ה. הוא לא היה מסוגל לדבר - האור נגע בו, ומיד כל המידע שבעולם נכנס וזרם לתוכו כמו פתיחת קובץ במחשב או כמו פתיחת ברז מים. אלון היה מסוגל לראות את הכול, אבל לא קלט הרבה עדיין כי ההתפרצות של המידע הייתה גדולה מדי. אבל הוא הרגיש סוג הנאה עצומה שאיננה קיימת בעולם הזה, ולא הכיר דבר שיכול היה להשוות לזה. הוא חש שהאור מעביר אליו מסרים: "מה אתה עושה עם החיים שלך?" הוא ענה שהוא צריך עזרה. הוא התעורר תחת תקרה בצורת כיפה - ועמד שם בחושך, באמצע החדר, פחות מפוחד, אבל שם לב שהיה ערום^[1] והיה בנוכחות בני משפחתו.

באותו רגע שם לב שבאוויר היו כל האמירות שיצאו מפיו בחייו - גם הדברים הטובים, גם הפחות טובים - וכל הנשמות שקיבלו מסרים אלו בעולם הזה הופיעו עכשו ויכלו לקרוא את האותיות והמילים האלו.

הנשמות הסתכלו רק עליו ושפטו אותו. הבושה הייתה נוראה... כל נשמה שהוא אי פעם פגע בה קילל או גנב ממנה או צעק עליה - כולן היו נוכחות. לא היה לו סנגור - הוא היה לבד לגמרי. ראש צוות השופטים שאל אותו: "למה שישמעו אליך בכלל?"

ואז ראה (באטיות) את כל מסע חייו עם הערות - מה עשה נכון ומה לא. כמו סרט שכולם צופים והוא ה"כוכב". הבושה הייתה בלתי נסבלת (כמו בצבא, כאשר כל הפלוגה נענשת בעטיו של חייל אחד).

ההרגשה שלו הייתה "מה לעזאזל חשבתי כשהייתי בחיים?" היו לו משימות חשובות רבות כל כך לקיים בעולם הזה, והוא לא הגיע לכלום.

הוא חשב לעצמו שייתכן שלא ניתן להעניש אותו כיוון שלא היה דתי ולכן הוא בגדר תינוק שנשבה. הוא לא אשם... אבל בכל זאת היה כן עם עצמו וידע שבעצם אין לו תירוץ. הוא פשוט לא רצה ללמוד תורה ולקיים מצוות, ובכוונה אכל טרפות - אפילו ביום כיפור.

לפי דבריו של אלון כתוב בזוהר שלכל יהודי חילוני, מגיע שליח משמים לא פחות משבע פעמים ומודיע לו שהקב"ה קיים ויש מצוות מסוימות שעליו לקיים. והנה, הוא הגיע למצב שלא עשה עדיין כלום - וקיבל את "כתב האישום" שלו שאי אפשר להתעלם ממנו.

השופטים שאלו אותו: 'מה יש לך לומר להגנתך?' הוא לא היה מסוגל לענות. השופטים המשיכו: יש בפניך שתי אופציות - לחזור לחושך או לחזור לעולם הזה. ואז הראו לו מצבים מהעתיד - דמותו שלו עם זקן, והיבט של ההתמודדויות שייתקל בהן בחייו החדשים.

הבחירה שלו הייתה ברורה: לחזור לעולם הזה.

אלון התעורר במונית ולא זכר דבר. הידידה שלו היתה צועקת ומנסה לעורר אותו מהעילפון שבו שקע לפני כמה דקות. אחרי עוד כמה דקות אלון נזכר שמשהו קרה לו, אך לא ידע בדיוק מה עבר עליו. הידידה אמרה לו שהוא היה מת... הוא סירב להמשיך בנסיעה לבית החולים וביקש לחזור הביתה. אותו יום היה שבת בבוקר, והוא הרגיש שהוא חייב לעשות צעד דתי כלשהו. הוא ביקש מחבר להביא לו תפילין, אבל אסור היה להניח תפילין בשבת. אז הוא ביקש ללכת לבית הכנסת ולהשתתף בסדר פסח שחל באותו ערב. הוא היה חלש וחולה במשך שלושה שבועות, ואז החל להתאושש. יום אחד כשהרגיש טוב יותר, נמנם בין הערביים בדמדומים, ולפתע חזר אליו זיכרון ברור וחזק מהחוויה שעבר בעולם העליון. הוא ספר לידידה שהיתה אתו במונית את מה שראה לגבי דברים שקרו לה בעבר, דברים שלא הייתה לו כל דרך טבעית לדעת עליהם - והיא אישרה כל פרט ופרט. אלון החל להתחזק בתורה ובמצוות, והיום הוא חסיד חב"ד, ומעביר שיעורי תורה בעמקות, ובהתלהבות רבה.