סיפור אמיתי: חיים בחסד
בנה של צביה בת ה-73 עצם את עיניו בכאב, בתה שיינדל התייפחה חרש, ואפילו נכדה אליהו הצטער והתרגש לנוכח המעמד של יציאת הנשמה מהגוף. לאחר רגעים ארוכים של התייפחויות, פקחה לפתע הסבתא את עיניה
- עודד מזרחי
- פורסם י"ז חשון התשע"ד
צבי וצביה התגוררו בביתם רחב הידיים שליד הנהר באיזור בוקובינה, הנמצא בין רומניה לרוסיה. הם היו בני דודים שנישאו, ושניהם נקראו על שם סבם המשותף. בני הזוג היו אמידים ובעלי חסד ונהגו להכניס אורחים בשבתות ובחגים וגם בימות חול, ולעזור כמיטב יכולתם לנזקקים. היה בביתם חדר מיוחד לעוברי אורח מזדמנים ובו מיטות ושאר צרכי האדם, וכל עניי הסביבה ידעו שאצלם ניתן תמיד למצוא מקום ללון ולאכול.
בני הזוג מסרו את נפשם כדי לעזור לזולתם. פעם, בעיצומו של החורף האירופי הקשה, חזר צבי לביתו לאחר עמל יומו ללא מעיל הפרווה שאיתו יצא בבוקר. צביה שאלה להיכן נעלם מעילו, והוא הסביר בפשטות, שנתנו לאחד העניים שלא היה לו מה ללבוש וכך הצליח לפייסה... כך חלפו ימיהם הגדושים בעשיית חסד. הם חיתנו את ילדיהם, וזכו לראות צאצאים לרוב. כאשר הגיעה צביה לגיל 73, חשה לפתע ברע ונאלצה להיות מרותקת למיטתה. בעלה ובני ביתה קיוו שמדובר במחלה חולפת, אך היא החריפה מאוד. כל בני משפחתה הוזעקו מקרוב ומרחוק, וסובבו את מיטתה כדי להיפרד ממנה. היא הביטה בהם חלושות, ניסתה לחייך מעט ואז עצמה את עיניה. בני משפחתה נבהלו. צבי השיג נוצה מאי שם וקירבה אל אפה, כדי לדעת אם היא עדיין נושמת. פלומות הנוצה לא נעו ולא זעו במשך דקה ארוכה. בנה שמואל עצם את עיניו בכאב, בתה שיינדל התייפחה חרש, ואפילו נכדה אליהו הצטער והתרגש לנוכח המעמד רב ההוד של יציאת הנשמה מהגוף. לאחר רגעים ארוכים של התייפחויות והשלמה עם הדין, פקחה לפתע הסבתא את עיניה... כולם נחרדו. שמואל התעשת ראשון: "אמא חזרה אלינו! אבל איך זה יתכן, הרי כולנו ראינו שהיא הפסיקה לנשום... "צבי נענע בראשו בהשתאות. הנכד קרא בשמחה "סבתא חיה!" לאחר כמה רגעים נוספים שבהם הביטה בהם ללא אומר, פצתה את פיה והחלה לדבר חלושות אל בתה שיינדל, שהיתה סמוכה אליה: "את שומעת, שיינדל´ה... לא תאמיני מה קרה לי! הייתי בעולם העליון... בהתחלה הרגשתי שהכל נגמר, ממש חושך מצרים, ואז מתוך החושך הופיע לפתע אור גדול ולקח אותי אליו...
זו היתה תחושה מופלאה שלא ניתן לתאר במילים, ואז הנשמה שלי הגיעה לבית דין של מעלה, בשמים... היה שם בית דין עם שופטים ועם סניגור וקטיגור, ממש כמו בעולם הזה, אבל רוחניים לגמרי, והם החלו לדון ביניהם על כל מה שעשיתי במשך חיי... ואז החלו להיכנס לבית הדין דמויות מוכרות שנמצאות עדיין בחיים, כל העניים שאירחנו אבא ואני ואתם! אחד מהם אמר ´מי יאכיל אותי כעת וידאג לכל מחסורי, הרי איני מסוגל לעבוד?!´, השניה בכתה ´אם צביה תלך עכשיו, לא אוכל להחזיק מעמד יותר... תמיד נתנה לי אוכל והעניקה אוזן קשבת לשמוע את כל הצרות´. וכך באו כל העניים בזה אחר זה, וכל אחד סיפר על הכנסת האורחים שלנו ועל הצדקה שקיבל מאתנו, ממש לפרטי פרטים. ולאחר שעברו כולם והעידו על כל המעשים, נשמעה לפתע בת קול חזקה שהדהדה בכל העולמות: ´אנו מעניקים לצביה עוד עשרים שנות חיים נוספות!´ וברגע ששמעתי זאת, פתאום חזרתי לתוך הגוף, והנה אני שוב אתכם..." הבת אחזה בידי אמה ונישקה את פניה. כל הנוכחים השתאו מדבריה של הסבתא, וחשו שהיו עדים לתחיית המתים ממש. חרדתם הפכה להשתאות, וההשתאות לשמחה גוברת. צביה החלימה וחזרה לאיתנה כעבור מספר ימים. היא המשיכה במעשי החסד ובאירוח העניים ביתר שאת. כך חלפו השנים. הסבתא כבר עברה את גיל התשעים וסבא צבי הלך לעולמו בגיל תשעים ושלוש. יום אחד, בגיל תשעים ושלוש, חשה סבתא צביה ברע ושוב נטתה למות. אליהו הנכד, שבינתיים בגר והקים משפחה, היה לצידה. הוא נזכר באירוע המופלא שאירע לפני עשרים שנה וביקש מסבתו: "סבתא, אולי גם עכשיו תמשיכי לחיות?"הסבתא חייכה אליו ואמרה ברוך: "לא. הפעם זה מספיק..." ועצמה את עיניה לעולמים.
הסיפור נכלל בספרו של עודד מזרחי, "עין רואה", בהוצאת "ראש יהודי". ליצירת קשרלסיפור אמונה מהחיים פנו למייל odedm@neto.net.il