מה תהא על התורה שאדם למד לאחר פטירתו?

 בספר "תורת הבית" מסופר: "מעשה בחסיד אחד, שהיה מתייחד במקום מסוים והיה לומד בו במסכת חגיגה, מהפך בה וחוזר עליה כמה פעמים, עד שלמד אותה והייתה שגורה בפיו, ולא היה יודע מסכת אחרת מן התלמוד חוץ ממנה, והיה שונה בה כל ימיו.

כיוון שנפטר מן העולם, היה בביתו לבדו, ולא היה שום אדם שידע על פטירתו.
באה דמות אישה אחת, ועמדה עליו והרימה קולה בבכי ומספד. נתרבתה אנחתה וצעקתה, עד אשר נתקבצו ההמון, ותאמר להם: 'ספדו לחסיד הזה וקברוהו וכבדוהו ותזכו לחיי העולם הבא, שזה כיבדני כל ימיו ולא הייתי עזובה ולא שכוחה'. מיד באו כל הנשים וישבו עמה ועשו עליו מספד גדול ועצום. והאנשים התעסקו בתכריכיו וכל צורכי קבורתו וקברו אותו בכבוד גדול. ואותה אישה בוכה וצועקת. אמרו לה: 'מה שמך?' אמרה להם: 'חגיגה שמי'. כיוון שנקבר אותו חסיד, נעלמה אותה אישה מן העין. מיד ידעו שמסכת חגיגה הייתה, ונראתה בצורת אישה, ובאה בשעת פטירתו לספוד לו ולבכותו ולקברו בכבוד, על שהיה שונה אותה תמיד ושוקד ללמוד בה תדיר".
כמאמר התנא (אבות פרק ו): "לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו לאדם...
אלא תורה ומעשים טובים בלבד".

 ("אוצרות אחרית הימים")

המלאך גבריאל מודיע לנשמה את יום מותו של האדם

המלאך גבריאל הולך בשליחות אל הנשמה הקדושה להודיע לה שכבר הגיע הזמן שתצא מן הגוף, ומלאך המוות הולך בשליחותו אל הנפש שמצד היצר הרע להוציאה בעל כורחה מהגוף. ועכ"ז [ועם כל זה] שגבריאל הודיעהּ שהגיע הזמן שתצא מהגוף, הנשמה הקדושה אינה יוצאת מהגוף עד שרואה את השכינה. כשהנשמה רואה את ג' המלאכים מתחברים יחד ובאים עם השכינה אז היא רואה את השכינה בגוונים שלה שהם גוני המלאכים ומשתחווית כנגדה...

כיבוד אב ואם אפילו אחרי מותם

[הפסוק בעשרת הדיברות] "כבד את אביך ואת אמך" פירושו שצריך לכבדם בכל מיני כבוד בין בגוף ובין בנפש... [איך?] שצריך לשמח אותם במעשים טובים כי בזה הם שמחים בעולם הזה ובעולם הבא [כמו שכתוב] "גיל יגיל אבי צדיק" [משלי כג, כד]. [כלומר], גיל בעולם הזה בחייו, יגיל וישמח בעולם הבא [אחר מותו].

(זוהר, יתרו צג רעיא מהימנא, מתוק מדבש עמ' שח)

מי שלא הספיק לחזור בתשובה לפני מותו

[מי שהתכוון לחזור בתשובה ולא היה יכול ומת], אז הקב"ה מעלה את רצונו ומחשבתו כאילו היה עושה, כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה.

בהמשך המאמר מתואר מצבים שונים של אפשרויות לעלות מתחתית השאול על ידי הרהורים טובים (עמודים רצב עד רצד).

(זוהר, תרומה קנ, מתוק מדבש עמ' רצב- רצד)

הנפש יוצאת מהגוף וצופה עליו מלמעלה

בגמרא (מסכת שבת דף קנ''ג עמ' א') מובא שרב אמר לפני פטירתו לשמואל: "בשעת מיתתי התאמץ בהספידך אותי לחמם את שומעיך, שיכמרו רחמי העומדים שם ויבכו, כי אני אהיה שם בשעת ההספד".

הנשמה יודעת ו"שומעת" מה מדברים אודותיה, "סוף דבר הכל נשמע... " (קהלת). לדברי רבי אבהו (שם קנ''ב עמ' ב'): "כל שאומרים בפני המת יודע, עד שייסתם הגולל, ויש אומרים עד שיתעכל הבשר".

לעומת זאת הרגשת הנשמה את הנעשה בגוף, נמשכת זמן רב יותר: "קשה רימה למת, כמחט בבשר החי", כך מוסבר גם בתוספות יום טוב ל"אבות" (פרק ב' משנה ז') וזה קשה ל"נפשו" של המת הרואה בניוולו, והרי הנפש קיימת", וזו אחת מסיבות הקבורה, שלא תצטער הנפש בביזיון הגוף המוטל ללא קבורה.

(תוספות יום טוב והרשב''א בתשובה שס''ט)