כשהנשמה נפרדת מהגוף

הנשמה יוצאת מהגוף כי משתוקקת להידבק בשכינה שמתגלה אליה

בזמן ההוא כשהגיעה השעה להיפרד הנפש מהגוף, אין הנפש יוצאת מן הגוף עד שמתגלה עליה השכינה. והנפש מחמת שמחתה ואהבתה להתדבק בשכינה שבה שורש הנפשות, יוצאת מן הגוף כנגדה. אם הוא צדיק אז נשמתו מתקשרת ומתדבקת עם השכינה, ואם אינו צדיק אז השכינה הולכת לה, והנפש נשארת לבדה והולכת ומתאבלת על פרדתה מן הגוף.

 בני אדם אומרים משל: החתול אינו נפרד ואינו זז ממקום האש ששם הוא שוכב ונהנה מחמימות האש תמיד, אלא כשרואה שמחדדין את הסכין הוא חושב שרוצים לחתוך בשר בשבילו, אז הוא פורש ממקום האש והולך אחר הסכין, אף כאן כשהנפש אינה רוצה לצאת מן הגוף, מתגלה השכינה אליה, והיא חושבת להתדבק בה, לכן היא יוצאת מן הגוף כנגדה.

(זוהר פרשת מצורע דף נג, מתוק מדבש עמ' תרס - תרסא )

פגישה עם אור אין-סוף

לפי מחקריו של ד"ר מודי, על אנשים שחוו מוות קליני, וחזרו לחיים (בספרו "החיים שאחר החיים") אותם אנשים נפגשים עם אור, ישות מאוד אוהבת שופעת חום ואהבה, אושר עילאי אין סופי. הם נמשכים אל האור הנשגב, ומדווחים שכל האושר והאהבה אשר חוו בעולם הזה הם כאין וכאפס לעומת האושר הנשגב השופע מן האור. המתים הקליניים מדברים על "אור הגדול שהם נמשכו אליו כאל מגנט".

... "זה היה אור מאוד זוהר"... "אור שקוף כבדולח, אור לבן, יפה וכה זוהר. אין זה אור שאפשר לתאר אותו כאן בעולם הזה. זהו אור של הבנה מוחלטת ואהבה מוחלטת"... "זה היה לובן צהבהב זוהר, יותר נוטה ללבן. דומה שכיסה את הכול, ראיתי ברור וזה לא סנוור"...

"ידעתי שאני נפטרת", סיפרה אישה ש'נפטרה', "יצאתי מתוך הגוף, אין לי ספק בכך, כי ראיתי את גופי מונח על שולחן הניתוחים. פתאום ראיתי אור. זה היה אור עצום, קשה לתארו, הוא עטף את הכול, אך לא סנוור אותי ויכולתי להמשיך לראות את חדר הניתוחים. הרגשתי כל כך טוב, הרגשתי ביטחון ואהבה".

"כשהייתי שם בנוכחות האור העצום הזה", העידה אחת המרואיינות, "היה לי כל כך טוב שלא רציתי לחזור".

"לאור הזה", העידה אחרת, "הייתה אישיות כל כך נהדרת, כל כך חמה וטובה שלא רציתי לעזוב אותה".

ד''ר מודי מדגיש שכל המעידים סיפרו גם ש'ישות האור' שאלה אותם שאלות על ידי העברת מחשבות. שאלות כמו 'האם הם מוכנים למות', ו'מה השלימו או עשו בחייהם'.

האור וקו הגבול

עדויות נוספות מדגישות את ההרגשה כאילו היה קו ברור המפריד בינם לבין ישות האור, ושהם ידעו בבירור שאם יעברו קו זה, לא יחזרו עוד לעולם הזה.

"האור היה כל כך זוהר עד שלא יכולתי לראות דרכו, אבל הנוכחות שלו הייתה מרגיעה ונפלאה. פשוט אין חוויה דומה לזאת על פני האדמה... "

"... בנוכחות האור עברו בי המילים או המחשבות: 'האם ברצונך למות?' ואני עניתי שאינני יודע כי אינני יודע שום דבר על המוות. אז אמר האור הלבן: "עבור את הקו הזה ותדע". הרגשתי שאני יודע איפה נמצא הקו, על אף שלא יכולתי ממש לראות אותו. תוך שעברתי את הקו שטפו אותי רגשות נפלאים ביותר, רגשות של שלום, שלווה והיעלמות כל הדאגות".

היכן מתואר האור הזה בתורה?

אלוקים מתואר במקרא כאור אש שאינו שורף. כך נראה ה' למשה רבנו בהתגלותו הראשונה: "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אֻכָּל... " וכן נתגלה לישראל במעמד הר סיני במראה אש.

(שמות י''ט י''ח)

סיפורה של רחל נועם

רחל נועם נפגעה תוך כדי הליכה ברחוב בוגרשוב בתל אביב מפיגום עץ באורך שישה מטרים שנפל מבניין בגובה חמש קומות ופגע בראשה בחבטה אדירה, והיא נפלה מלוא קומתה ארצה - - -

- - - למרבה תימהונה חשה רחל שהיא נמצאת מחוץ לגופה, מרחפת בגובה של כחמישה מטרים מעל המדרכה וצופה במתרחש ממעל. לא היה לה מושג איך יצאה מגופה ואיך עלתה למעלה. היא ראתה את האישה הגדולה גוחנת לעברה ומנסה לגלות אצלה סימני חיים. אחר כך התרוממה והחלה לזעוק לעזרה. עוברי אורח נעצרו והתבוננו בגופה המוטל ארצה של רחל והחלו לטכס עצה.

רחל ראתה את גופה שרוע על המדרכה וחשבה: 'זה הגוף שלי, אבל אני לא בתוכו! איך ייתכן שאני רואה אותו מלמעלה? באילו עיניים אני רואה, ואיפה האוזניים שלי? איך אני שומעת את הקולות ברחוב?

היה מוזר מאוד לראות את הגוף שבו שכנה לפני רגע. כעת ראתה לראשונה את גופה כפי שרואים אותו אנשים אחרים. תמיד הייתה בטוחה שהיא הגוף. לא תיארה לעצמה שהיא מציאות שמעבר לגופה הגשמי. באותו זמן לא פחדה כלל ולא כאב לה כלום. להפך, היא חשה מצוין והייתה נינוחה וחסרת דאגות. לא הייתה זקוקה לגוף כדי לראות, לשמוע או לחשוב.

מצב הצְפייה החל להשתנות. היה לה רגע של אי בהירות באשר למתרחש ברחוב. ברגע זה החלו המאורעות ברחוב להתערפל, ומתוך הערפל בקע לפתע אור בהיר שהתקרב אליה והתעצם מרגע לרגע. הוא היה נפלא ואדיר והקרין שפע רוחניות נשגבה.

לפתע החלו לחלוף לנגד עיניה מאורעות חייה, כאילו שמישהו צילם, הקליט ותיעד כל רגע ורגע מימי חייה, מיום הולדתה ועד לרגע שבו קרסה ארצה. התמונות היו תלת ממדיות כמו בסינמסקופ והיא הייתה בתוכן. היא הייתה הצופה בסרט וגם השחקנית הראשית בו. התמונות עברו במהירות עצומה בלי להחסיר שום פרט. זה היה מעין סרט וידיאו שאגר את כל המידע של התנועות, הצלילים והצבעים של חייה, וכעת פלט אותו בדייקנות מופלאה.

התקשורת עם האור הייתה טלפתית, כמו מילים פורחות בחלל. היא חזרה לראות שוב את האור המסנוור, המבריק, הרך והעוטף. ניסתה להשוות את האור לגוני אור ממקורות שונים שהכירה בחייה בעודה בגוף, אבל גם אור השמש היה חיוור ומוגבל לעומת השפע האין-סופי של האור שראתה כעת. האור השופע היה מלא באין קץ אהבה. אין מילים שיתארו את הקסם, הפלא, הטוּב, העדנה, העושר, היופי, ובעיקר החמלה האין-סופית שהקרין האור.

לאחר מכן חשה שהיא לא מסוגלת להוות מציאות עצמית, שהיא עומדת להתבטל לנוכח האור העצום. היא לא הייתה יכולה לשאת את הרגשות הנאצלים של אהבה וחסד ששפעו כלפיה. ביקשה להתגונן, לעצום את עיניה, אך לא היו לה עיניים לעצום! לא הייתה לה אפשרות להסתתר מפני הזוהר.

האני שלה עמד להיאסף אל האור. היא חשה התקשרות להוויה בעלת העצמה האדירה. היא פנתה אל האור וסיפרה לו על כוח המשיכה המופלא שלו ועל כך שהיא נמשכת אליו, אך ביקשה בכל זאת לחזור אל הגוף ולקבל הזדמנות נוספת.

התאונה אירעה בדיוק ביום הולדתה העשרים ושניים. הייתה בה תחושה שהיא כה צעירה ולא הספיקה לחיות חיים בעלי משמעות. חשבה על הצעירה המוטלת ברחוב ללא רוח חיים. הרגישה שחייה נגוזו כמו חלום ולא נותר מהם דבר. היא חשה שלא השלימה את תכלית חייה, ידעה שלא היו אמתיים. צער עמוק קינן בה על הזמן שבזבזה, הזמן של העולם הזה שקיבלה במתנה. היא רצתה לתקן את מסכת חייה. מחד גיסא, הרגישה משיכה עזה אל האהבה העצומה והרצון של האור, ומאידך גיסא, חשה רחמים על בן זוגה שנשאר בעולם הזה ועל גופה שהחמיץ את חייו. הרחמים מילאו אותה לגמרי עד שפרצה בבכי - - -

אישה שניסתה לעזור לה רכנה ואחזה בידיה של רחל כשהיא משדלת אותה לקום על רגליה. רחל חזרה אל הגוף במהירות עצומה. גופה רעד מעצמת הזעזוע. היא נשאה את עיני הבשר שלה כלפי השמש. מה חיוורת היא השמש! מה מוגבל כוחה בחום ובאור היחסיים שהיא מפיצה. בדרך כלל נהגה להרכיב משקפי שמש שהגנו עליה מעצמת הסנוור, והנה היא עומדת כעת ללא משקפיים ומישירה מבטה אל כדור השמש שנראה בעיניה כה דל.

לפתע הבינה שאור השמש מגן עלינו, על הגוף, על המציאות של העולם הזה. אור השמש הוא המסתיר את האור הגדול! הבינה שאם האור הגדול היה מאיר בעולם הזה, לא היינו מסוגלים לחיות בתוך גוף. ידעה שהמציאות העולמית היא רק ניצוצות מאור האין-סוף הפלאי.

היא חשה שמחת אין קץ על הזכות שניתנה לה לחזור לחיי העולם הזה. כאשר הביטה על הקרש הענקי שפגע בה והיה מונח על הכביש, הבינה שאירע לה נס שאינו מתרחש לכל אחד.

גופה המבועת והחבול רעד מבכי. הגוף קם, עמד, בכה, הגיב לפקודות שנתנה לו, אך כושר ביטויו היה משותק. אותו רגע חשה שגופה הוא בעצם השותף, הכְּלִי בעולם הזה לנשמתה, ודרכו היא מתבטאת, יוצרת ומתעלה.

לא ידעה כמה זמן שהתה מחוץ לגופה, אולי שניות, אולי דקות ואולי יותר. הכול התרחש מעבר לממדי הזמן והמקום.

האנשים מסביבה היו נבוכים, מפני שרחל לא דיברה כלל ורק הגיבה על דבריהם בבכי. האישה הגדולה אחזה בה בהתרגשות ואמרה, שעליה ללכת בשבת לבית כנסת ולומר "הגומל". רחל הנהנה בראשה, אבל היה לה ברור, בעקבות החינוך הקיבוצי שספגה, כי לבית כנסת הולכים רק אנשים פרימיטיביים אשר פוחדים להתמודד עם החיים, ומקיימים שם טקסים מוזרים וחסרי היגיון.

רחל הובהלה למרפאה מקומית, שם התברר לאחר צילום רנטגן כי תוצאות הצילום טובות. מצבה נראה תקין לחלוטין ולא ניכרו סימני פגיעה בגולגולת. היא הייתה נרגשת מן הנס, הרי איך ייתכן שהגולגולת נשארה שלמה אחרי מכה נוראה שכזאת?!

היא ביקשה לחזור הביתה ולהירגע. כסף למונית לא היה לה והיא נאלצה לנסוע באוטובוס.

חלפו שנים, רחל נישאה ונולדו לה ילדים.

ערב אחד נתקלה בספר שהונח על השולחן בפינת האוכל. על כריכת הספר היה כתוב: "סידור תפילת ישרים".

רחל החלה לקרוא:

מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה. רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ:

 היא נבהלה מהפסוק. מיד הבינה שספר זה אינו כספרים הרגילים שהכירה ויש להתייחס אליו אחרת לגמרי. אותיותיו לא היו רגילות, חלקן היו גדולות, חלקן קטנות. אט אט החלו לעלות לפניה התמונות שראתה בזמן התאונה כמו מתוך מסך ערפל. המשיכה לקרוא:

אֱ-לֹהַי נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה, אַתָּה בְרָאתָהּ, אַתָּה יְצַרְתָּה, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עָתִיד לִטְלָהּ מִמֶּנִי, וּלְהַחְזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא...

 התרגשותה של רחל הלכה וגברה. היא רצתה לצעוק: זה נכון! אני יודעת שזה נכון! הרי נשמתה ניטלה מגופה והוחזרה לתוכו, אך מי יאמין לה?! אך הדבר כתוב במפורש בספר שהונח על השולחן בחדר האוכל, ומן הסתם זהו ספר שאנשים קוראים בו. מה קורה כאן? מי כתב את הספר הזה? השאלות התרוצצו במוחה והיא המשיכה לקרוא:

כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי, מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱ-לֹהַי וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתַי, רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים אָדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת: בָּרוּך אַתָּה ה' הַמַחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרים מֵתִים:

 כאן הגיעה ההתרגשות לשיאה. רחל הרגישה מחנק בגרונה והדמעות החלו זולגות על לחייה - אדון כל הנשמות... המחזיר נשמות לפגרים מתים... מה שלא העזה לספר במשך שנים, כתוב כאן במפורש! היא המשיכה לקרוא לפי הסדר:

... בָּרוּך אַתָּה ה', אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל: הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלָדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים...

 מי מכיר כמוה את עצמת הרחמים שבהם מאירה השמש במוגבלותה בעולם הזה. כמה רחמים יש באור השמש המגן עלינו מפני השפע האדיר של האור הגדול, שפע שגופנו אינו יכול להכיל בשל מוגבלותו. נזכרה ברגע שבו חזרה נשמתה לגופה ואיך הישירה לאחר מכן מבט אל השמש. איזו שמחה הרגישה במוגבלותה המאפשרת את הקיום הגשמי בעולם הזה! כמה רחמים מרעיף עלינו הבורא אשר מצמצם את עצמו למעננו.

 היא הייתה מרותקת לסידור, קראה וקראה בו ללא הפסק כמו בספר מתח בלשי. במשך שעתיים קראה את כל התפילות - שחרית, מנחה, ערבית, שבת ומוסף, ולאחריהן פרקי אבות ופרקי תהלים. תוך כדי הקריאה זלגו דמעותיה והיא רצתה לצעוק באישון הליל: אמת! אמת! כל מה שכתוב כאן, הכול אמת!

 רחל לא נרדמה במשך כל הלילה. דפדפה שוב ושוב בדפי הסידור, כשהיא מנסה לעכל מה שעיניה רואות. הבינה שהספר הוא ספר של התקשרות ושיחה עם ההוויה שראתה, ספר של תחנונים, הבטחות וצווים. לא הבינה בדיוק את פשר הצווים הללו וכיצד הם מתקשרים אל האור הגדול, אבל הבינה בחוש שהם מושכים את שפעו העצום.

 הדמעות שזלגו מעיניה הזכירו לה את הבכי שבכתה לאחר התאונה. בדרך כלל הייתה אישה מאופקת, פחות או יותר. שנים ארוכות מאז האירוע לא בכתה כך, והנה הכול חזר. כעת תהתה איך ייתכן שבמשך שלושים שנות חייה לא הציצה בסידור אפילו פעם אחת?!

( מתוך הספר "אור חוזר" מס' 1 מאת עודד מזרחי)