מתי הפעם האחרונה הקדשת שעה לעצמך?

אני רואה אותו עם סוללה אינסופית של פלאפונים. הוא עומד במרכז הרחוב, פלאפון אחד תחוב לו באוזן הימנית, אוזניה משתלשלת מהאוזן השמאלית, ביד הוא מסמס הודעה שלא נגמרת, ומהכיס מבצבץ מכשיר נוסף.

לשנייה אחת, אני עומדת המומה, מול האיש רב הפעילות והמעש, ובשנייה שאח"כ אני מוציאה את המכשיר הקטן שלי ומנתקת אותו במהירות.

המראה הזה בו זמנית מפחיד ודוחה אותי. אני חוששת שגם אני הגעתי למצב הזה, אפילו שאין לי סוללה כזאת נרחבת של מכשירים וגדג'טים.

מי יודע, אולי מישהו שרואה אותי מבחוץ חושב עלי את אותן המחשבות, שאני חושבת על האדם האומלל הזה, שנמצא כאן? נמצא, אבל לא חי את חייו שלו. את כל כולו הוא נותן לאלו שמעבר לקו ולא מותיר לעצמו שניה אחת סתם, בשביל עצמו...

יום למחרת אני נוסעת באוטובוס. מישהי לפניי שואלת אם אפשר את הפלאפון לדקה. אני נותנת בשמחה, ואז היא מסתובבת שוב. "המקשים נעולים", היא אומרת. אני פותחת לה, והיא מבקשת בביישנות אם אני יכולה גם לחייג, כי היא לא ממש יודעת איך מתעסקים עם זה.

וואו. אהבתי את זה. אותה ואת הגישה שלה.

נכון, בעולם של היום אין סיכוי באמת לשרוד ללא המכשיר הקטנטן הזה. וזה בפירוש לא לעניין להיעזר תמיד באנשים ולבקש טובות. אבל כיף לראות ולגלות שעדיין קיימים אנשים שהקדמה והטכנולוגיה לא סחפה אותם אחריה. הם מועטים ואפילו קיצוניים, אבל הרבה יותר אהבתי אותם, מאשר את אלה שכנגדם, שמחזיקים מספר לא מועט של פלאי הטכנולוגיה ומתעסקים בזה נונסטופ.

אז זה לא שאני באה ואומרת לכולם 'תתנתקו! תזרקו את זה, תעיפו מהבית!'

לא, ממש לא. כי באמת שהחיים שלנו יהיו קשים לולא זה, ואולי נפסיד הרבה עסקאות והזדמנויות פז (יש כאלו עדיין...?), אבל כן תנטרלו את עצמכם קצת מהמכשירים האלו, תראו שאתם עדיין אלו שמולכים עליהם, תוכיחו שליטה, אדנות ועצמאות!

אז אני משתיקה כל יום למשך שעתיים, ומתפנה קצת למשפחה, לבית ובעיקר – לעצמי.

וזה שווה ומשתלם! כי שעה-שעתיים ביום זה לא הרבה, אבל זה שקט מדהים.

ובינינו, לא כייף לבוא אחר כך ולראות על הצג 10 שיחות שלא נענו....?