הטור של משה חיים: פותח שנה בטהרה

זאת השנה הרביעית שאנחנו נוסעים לחגוג את ראש השנה ברשב"י. הפעם החלטנו לנסוע יום לפני החג - ולא להיכנס ללחץ המטורף בכבישים, ולהגיע בדקה ה-90.

ההכנות החלו כמה ימים לפני הנסיעה. קניית בגדים, נעליים, וכל ההכנות הרגילות לחג. ביום שלישי בערב, הכל היה מוכן, הרכב עמוס, הילדים כבר חגורים, ויצאנו לדרך - נסיעה ארוכה יחסית. הגענו למירון בשעה 22:30 עייפים אך מלאי ציפייה. מפתיע לראות מושב עתיק ימים, ובתוכו וילות עשירות למראה. הנוף, הטבע, והאוויר הצח שחסרים למי שגר בתל אביב.

שכרנו וילה אחת לכמה משפחות במחיר נוח, וחופשת הקודש החלה. צינת הסתיו, שקט ושלווה, הילדים ודקלה - נרדמו, וזאת הזדמנות ללכת לציון הרשב"י לתפילת ערבית, התרת נדרים וסליחות. איזו זכות! אומרים שאם אדם מגיע לצדיק, זה בגלל שהצדיק קרא לו. יש בעולם מיליוני יהודים, וכולם מכירים ומעריצים את התנא הקדוש, אך רק כמה בודדים זוכים להגיע לציון. אז תודה לצדיק שזימן אותנו גם בשנה הזאת.

בשעה 23:00 הגעתי לציון. הקשת הלבנה עם הכיתוב "לעולם לא תישכח מפי זרעו" - מקבלת את פניי. בכניסה ציונו של רבי יצחק, השמש הקדוש של רשב"י, שזוכה על הדרך לתפילות ובקשות. המקום הומה אדם, ובכל פינה מניין מכל הסוגים: ליטאים, ספרדים, תימנים, מרוקאים. הכל מכל כל. והמאחד את כולם הוא רבינו - התנא רבי שמעון בר יוחאי. על עמדות שליחי הציבור מונחים הסידורים, כל ההוצאות וכל המנהגים, ביניהם אפשר למצוא גם קופסאות תבלינים עם ריחן - למי שלא השלים 100 ברכות. הריח מזכיר לי את ילדותי ואת בית הכנסת ביום כיפור בבאר שבע.

בכניסה לציון יש מקווה, עמדת קפה ושתייה קרה לכל הבאים לציון. השתחלתי בין האנשים, רציתי להספיק את התרת נדרים. קבוצה של עשרה יהודים כשרים יושבים על ספסל ארוך - בית דין של מטה, ומבטלים מעלינו כל נדרים, חרמים ושבועות. בדיוק סיימתי, וברקע אני שומע את החזן מכריז 'מעריב... מעריב...' הצטרפתי למניין אשכנזי, ובסיומו המשכתי למניין סליחות ספרדי מרוקאי, כמו של פעם. "בן אדם מה לך נרדם..." ואני כבר כמעט נרדם, מסיים את הסליחות ונעלם בחלומות.

חמש בבוקר, העיניים נפתחות. צריך להזדרז, תפילת הנץ בציון - אסור להחמיץ. התקשרתי לאחד החברים שיצטרף אלי, ובדרך הוא סיפר לי שהשנה הוא צם חצי יום לפני כניסת החג. יש בזה סגולה עצומה להתנקות מחטאים ולהתקבל ברחמים, 'וגם שמעתי שמוחקים שליש מהעוונות'. חשבתי שזו הזדמנות בשבילי להתחיל במצווה זו. משנה לשנה אני מוסיף עוד מצוות, והחלטתי לקחת על עצמי ולהוסיף השנה ובכל שנה בלי נדר, חצי יום צום לפני כניסת החג. הגענו לציון, המקום מלא, ובחוץ עדיין חושך. השחר עולה לצלילי הציפורים. מצאנו מניין עם מרפסת המשקיפה אל ההרים לכיוון מערב. הנחנו טלית ותפילין, התחלנו להתפלל. באופק אט אט השמיים מתבהרים. הצבעים הופכים סגול, אדום וכתום, מתערבבים בכחול של השמיים, עננים מפוזרים בגובה ההרים הירוקים. המראה מרגש, מרומם את הנפש, ומאחד את הנשמה עם בורא עולם. התפילה הסתיימה והשעה מוקדמת, אפשר לנצל את ההזדמנות וללכת למקווה של הבוקר. בחרנו ללכת למקווה של התנאים שמעיה ואבטליון. ירדתי לטבול, אבל לא בכזאת קלות. כפור אימים! אני מרגיש שנכנסתי לאמבטיית קרח - פשוט קור שקשה לתאר. הפסקתי לנשום, קפאתי לכמה שניות, ואז במהירות טבלתי את כל הגוף. אני יוצא קפוא, אבל עם הרגשה שבאמת שווה את הקיפאון. זה מרגיש כמו להיוולד מחדש, נקיון וטוהר שעוזרים להתחיל הכל מחדש.

הרעב התחיל להציק, אבל לא נשאר עוד הרבה זמן - והצום נגמר. אשתו של הרב מכינה לנו את המאכלים הנדירים והטעימים לכבוד ראש השנה. אנחנו פה כמה משפחות מהשכונה, נוסעים ביחד כבר כמה שנים בליווי צמוד של הרב צביקה בן דוד שליט"א. יש אווירה מיוחדת ומאחדת. מתפללים ביחד, אוכלים יחד, שומעים דברי תורה, שרים, שותים, באמת משהו מרומם ומיוחד בהשראת רבי שמעון בר יוחאי. הערב מגיע, והשנה החדשה בפתח. כולנו לבושים כחתנים וככלות, מוכנים לתפילת ערבית ראשונה של השנה החדשה. התפללנו מכל הלב והנשמה, ההתרגשות הייתה גדולה, הרבה יותר גדולה מכל אירוע תרבותי או חברתי שחוויתי בחיי. זאת הרגשה רוחנית גבוהה אליה אפשר להגיע רק בדרך ה'. קידוש, סעודת חג מפוארת לכבוד השנה החדשה, המשפחות עם הילדים עוברים על סימני החג - נהנים משמחת הילדים שרצים בין הנדנדות לשולחן האוכל, חוויה שלא נשכחת.

עלות השחר, והחברים נפגשים שוב לתפילת הנץ. לצערי, בשלב מסוים בתפילה החלטתי לבדוק מה קורה עם המים החמים. פתחתי את המיחם הגדול שהיה על רתיחה כל הלילה, וגל אדים שטף את ידיי. קיבלתי כוויה סוג 2. "הנכווה ברותחין נזהר בפושרין" - למדתי על בשרי - לפעם הבאה שלא תהיה. לא מתעסקים בדברים בטלים בזמן התפילה! למחרת, לקראת החג השני, התעכבתי מעט עם הזמנים, הגעתי באיחור למפגש עם החברים שבדיוק התחילו את סדר התשליך לאחר תפילת מנחה. איחרתי - הכל לטובה. את תפילת מנחה וערבית של החג, התפללתי בציון של הרשב"י. הרגשנו את החג באוויר, את השנה החדשה נכנסת בין הפתחים הרבים לציון. החזן היה מאחת החסידויות, ויתר המניין היה מורכב בדיוק כמו הרכב הסידורים. החזן התפלל בצורה מרגשת, הפנים שלו היו אדומות, אצבעותיו מאוגרפות, בהתנדנדות נמרצת ניהל את התפילה. בשלב מסוים הוא נעצר לנקות את פניו. כל האנשים בציון מחאו לו כף, משום הכוונות שהכניס לתפילה. אכן מרגש.

סיימנו והצטרפנו לשאר החברים במתחם הצימרים. המשכנו את הלילה עם בסעודה עם יין טוב, פיצוחים, שירים, שמחה, וכמובן דברי תורה לתוך הלילה. יש עוד שבת לפנינו, והחוויות נמשכו עד מוצאי שבת, אז התקבצנו כולם לתפילת מנחה, ערבית והבדלה, דברי פרידה מפי הרב שקידש לנו את הזמן - עם שאר חברים טובים ויקרים.

את יום כיפור אני מתכנן לחוות בבית הכנסת של הרב זמיר כהן שליט"א בבית"ר עלית. פעם בשנה, בהסכמה של דקלה כמובן, אני יוצא לחוות חוויה פרטית רק עם בורא עולם והרב שלי. ועל כך בשבוע הבא אי"ה.

עמוד הפייסבוק של משה חיים, לחצו כאן.