שעון זהב מעולם האמת - נשמה שהתגלתה בחלום

מספרת רחל אברמוביץ:

בימי מלחמת העולם השנייה כשנכנסו הרוסים לווילנה, הוגלינו אני ובעלי ושני בניי הקטנים לסיביר. כאשר ירדתי מן הרכבת, הייתי לבושה עדיין בגדים "אירופאיים" שהעידו שבאתי מן "העולם". כשירדתי בתחנת הרכבת בדז'אמבול, הקיפו אותי נשות המקום העניות מאוד ושאלה אחת בפיהן: מה יש לך למכור?!

עניתי שאינני מוכרת שום דבר, אך הן שמו לב לשעון היד היקר שלי שהיה משובץ יהלומים. שעון זה היה מזכרת מאמי, מתקופה שבה גרתי עם הוריי העשירים בפולין, והוא היה יקר מאוד ללבי. אמי נפטרה, ותמיד כשהייתי מסתכלת בשעון היד המשובץ יהלומים בדמות כוכב, היה נדמה לי שפניה של אמי קורנות ממנו.

הנשים בתחנת הרכבת היו מאוד תקיפות, במיוחד אשת קומיסר אחת. היא הוציאה שקית גדולה של שטרות כסף ואמרה - אל תתעקשי, את תצטרכי כאן את הכסף הזה יותר משעון. חזקו עלי דבריה, ונכנסה בי רוח שטות ומכרתי לה את השעון.

כשחזרתי לבני משפחתי וסיפרתי להם על מה שקרה, התחיל בני הבכור לבכות מרה: אמא, אמא, מה עשית? מה עוללת לנו?... ואני הורדתי את ראשי נכלמת.

חוזה שיקורסקי בא לעולם, ונפתחה לפנינו אזרחי פולין דלת יציאה לאחר המלחמה. אבל איך נצא, ובמה? הה. אילו היה שעון הזהב בידי. בינתיים מת בעלי. ברעב מת. אלמנה עלובה הייתי, עם שני יתומים. בלי פרוטה בידי, ורעבים היינו מאוד. אבי היה בארץ ישראל, ואחי באמריקה. אבל עד שנגיע לשם - ותבוא הנחמה, עלולה לצאת הנשמה.

הימים היו רעים לי ולילדיי. היו זמנים שנמצאה לי עבודה כלשהי, ועתה - לא כלום.

כשל כוח הסבל , ואותך שעון זהב יקר - מכרתי... אילו היית בידי עכשיו היינו נגאלים. היינו יכולים להחזיק מעמד, כי בינתיים היו מגיעות חבילות המזון מחוץ לארץ והיינו שורדים עד היציאה.

אלא שעכשיו, הבטתי אל ילדיי הרעבים ובכיתי ללא דמעות. סגר עלי הגורל. תוך כדי בכייה וזעקה כזו, כבד עלי ראשי ונעצמו עיני, והנה בחלומי אמי באה לקראתי. אמי ממש. כאילו שהיא בחיים. ואני בת השעשועים שלה בוכה על צווארה: אמא, אמא, אנא אני באה עם שני ילדיי? את שעונך מכרתי. אילו היה בידי עכשיו הייתי נגאלת. אמא אני בצרה גדולה.

והיא מאירה אלי פניה, מלטפת את ראשי ומאצילה אלי חיוך טוב ואומרת - אל תבכי בתי חביבתי, את תמצאי שעון אחר תמורתו.

שעון אחר?

כן, בתי, שעון אחר תמורתו.

הקיצותי והנה חלום. והצרה צרה. מאין יבוא עזרי?

למחרת אני מהלכת ברחוב טאשקנט שבדז'אמבול, רעבה ועייפה, וראשי מלא תכניות מהיכן להשיג לחם לילדיי הרעבים, ומאחוריי הולכים שלושה גברים חסונים, קאזאכים תושבי המקום. פתאום אני רואה משהו מנצנץ בחול לעומתי. נצנוץ! אני חוששת שמא ירגישו הקאזאכים בדבר שעדיין אינני יודעת מהו, ואני קופצת, מרימה את הדבר מחביאה אותו בכיסי בלי להביט, ורצה כל עוד הנשמה בי. רצה ורצה לבקתה העלובה בה התגוררנו, וקוראת חסרת נשימה לילדיי 'ילדים, מצאתי משהו... '

הוצאתי את המשהו, והנה - שעון זהב.

בלי יהלומים בדמות הכוכב, אבל שעון זהב.

אותו שעון שני עמד לנו באופל ההוא, האופל שלפני עלות השחר. מכרתי אותו וכך יכולנו להחזיק מעמד עד שהגיעו חבילות המזון ממשפחת אבי. חזרנו לפולין, ומשם יצאנו למרחב.

אינני יכולה להבין זאת בשכל, אבל נפשי יודעת: כשם ששעון הזהב הראשון ניתן לי מאמי החיה, זימנה לי אמא מעולם האמת את השעון השני.

(מתוך "המציאות האחרת" אהרון צייטלין)

הנפטרים מגינים על החיים

תפילתם של המתים מגינות על החיים... כפי שכתוב על כלב "ויעלו בנגב ויבא עד חברון" (במדבר יג: כב), פירוש - שבא כלב ונשתטח על קבר האבות שיתפללו עליו שיינצל מעצת המרגלים. הרי שהמתים יודעים בצער החיים ויש תועלת להתפלל על קברם כי הרי הגינה תפלתם על כלב שניצל מעצת המרגלים.

[בהקשר זה גם מעניין פירושם של הפסוקים "ואנכי אעלך גם עלה" (בראשית מו:ד) "והעליתי אתכם מקברותיכם עמי" (יחזקאל לז:יב) - שהקב"ה יעלה את יעקב אבינו מקברו לראות בשמחת הגאולה וישועת בניו].

(זוהר, שמות טז, מתוק מדבש עמ' קסה)