גלגולי נשמות בחיות

החזיר שהסתובב ברחוב ושר "לכה דודי"

 רבי שלמה בלוך, תלמידו של "החפץ חיים", סיפר בשם רבו, כי בעיר שאוועל קם השמש בבוקר השכם לפתוח את פתח בית הכנסת והנה מגיע אתו לבית הכנסת חזיר-יער, שרצה אף הוא להיכנס לבית הכנסת. ניסה השמש לגרשו, אך החזיר התעקש, וכשהשמש פתח את הדלת קפץ ורץ פנימה. החזיר ניגש אל עמוד החזן ודפדף בסידור של קלף שעמד שם, עד שהגיע לפיוט "מה לך חזיר היער במתי יער". החזיר קרע את המילים האלה מהסידור וברח משם. השמש המופתע וההמום ניגש בבהלה לרב העיר, שאמר לו שפיוט זה נמשל לעשיו הרשע וכי יש בכך סימן רע. כעבור ימים ספורים אירעה שרפה גדולה בעיירה, וכל בתי היהודים נשרפו. "היה זה גלגול של עשיו", הסביר ה"חפץ חיים".

האריז"ל מסר לתלמידיו סימן להכיר נפשות שהיו מגולגלות בבעלי חיים

הצדיקים מכירים בפני האדם מאיזו חיה מהארבע חיות שבמרכבה הוא שורש נשמתו וזהו שכתוב "הַכָרַת פְנֵיהֶם עָנְתָה בָם" פי' פני האדם מעידים על פנימיות שבו, ולפעמים לפי מעשים של האדם ניכר בפניו מאיזו חיה הוא שורש נשמתו.

כאן הוא המקור למה שכתב בספר מדרש תלפיות (ענף גלגולים דף קכו ט"ב) בזה הלשון: והאריז"ל מסר סימן לתלמידיו שיכירו נפשות אלו שהיו מגולגלים בבהמות או בחיות או בבעל חיים בלתי מדבר. ואמר להם, כשתראו בני אדם עזי פנים ואין להם בושת מפני אדם, תדעו בבירור שהם היו בגלגול קודם בבעלי חיים בלתי מדברים. וכמו שאין להם בושת לבהמה ולחיה ולעוף גם כן עכשו אין להם בושה מפני אדם.

ובהמשך כתב שם עוד: [אמר המעתיק (רבי אליהו הכהן בעל שבט מוסר) ] חלק לי הקב"ה מעט מזעיר להכיר בשרטוטים בפרצוף הפנים, והכרתי בדור הזה בני אדם מגולגלים מכל בעלי חיים טמאים וטהורים, והם עזי פנים ומזיקים לבריות... הרי לנו עובדה, שעל ידי מעשי האדם ניכרת פנימיותו לכל, והצדיקים אשר חלק להם ה' מבינתו, ישיגו לידע את שורש אחיזתו במרכבתו, על ידי הכרת שרטוטי פניו - מבלי ראות את פעולתו. זו היא הנשמה המזהירה [זוהרת] כפי מעשים של האדם. כשבני אדם מצדיקים את עצמם ומזככים את אברי גופם, שהם רבים על ידי מצוות ומעשים טובים - אז יהיו מאירים מזליהם, ורוצה לומר - אותו המזל והשורש שמשם נחצבו, יאירו כַכוכָבִים לְעולָם וָעֶד - ור"ל שלא יכבה נרו לעולם.

(תיקוני הזוהר, יג מתוק מדבש עמ' רטו-רטז)

הרב הקדוש נחום מטשרנוביל זצוק"ל והנשמה שהתגלגלה בעוף

פעם אחת היה הרב הקדוש רבי נחום מטשרנוביל זצוק"ל באיזו עיר בשבת קודש וישב לסעודת השבת עם אנשים כדרכו בקודש. ובערב שבת הביא איש אחד לכבוד האורח הקדוש עוף שנקרא "קרפטווי" (עוף הנקרא על שם הזפק). ובישבו לסעודה בליל שבת קודש רצה הגבאי ליתן לפניו לאכול העוף הזה, אולם הרבי הקדוש הורה לגבאי להשאיר את העוף הזה למחרת לסעודת שחרית. ונטל הגבאי, והעמיד העוף בתיבה סגורה שעמדה בחדר אחד. והמפתח הביא אצלו, ואחר הסעודה הלך הרב הקדוש לישון וגם הגבאי הלך לישון. ויהי בחצי הלילה, קם הרבי ממשכבו, קרא בחיפזון לגבאי והקיצו משנתו.

נטל הרבי את ידיו, וציוה עליו להביא לפניו תכף העוף הנ"ל. והתפלא הגבאי מאוד: למה לו העוף כעת בחצות הלילה? הלא לא זמן אכילה עתה? וחשב שהצדיק חושש: אולי אינו עומד העוף במקום מוצנע ומוסגר, ועלולים לגנבו.

לזאת השיב לו הגבאי: "הלא אנכי בעצמי סגרתי התיבה ויש בידי המפתח, וגם הבית סגור ומסוגר והדלתות נעולות".

הרים הרבי קולו ואמר: "רוץ מהר, והבא תכף את העוף בלי שום תירוץ".

נבהל הגבאי ורץ במהירות לחדר שבו עמדה התיבה, ובתוכה מונח העוף.

וכשבא ליד התיבה נבהל לראות חתול העומד קרוב לתיבה ודלתותיה פתוחות.

והחתול התחיל לאכול מהעוף. גירש הגבאי את החתול, נטל את העוף והביאו בזריזות לרב הקדוש.

מיד נטל הרבי את העוף, בירך והתחיל תכף לאכול אותו בישבו על מיטתו. הוא אכל גם העצמות של העוף עד גמר, ולא השאיר מאומה. ראה הרבי שהגבאי עומד ומשתאה מאוד, כי מעולם לא ראה מעשה כזה אצל רבו הקדוש, לכן הסביר לו הרבי, ואמר: "אספר לך גופא דעובדא ותדע למה עשיתי כל זאת:
'ביקשתי ממך להשאיר העוף הזה לסעודת שחרית, כי הייתה מגולגלת בעוף הזה נשמה של איזה איש חסיד (אשר לא ניתן לגלות את שמו) ואשר הייתה צריכה תיקון.

ובאה אלי הנשמה, וביקשה אותי שאוכל מאותו העוף לתקן אותה.

בלילה הייתי יגע מעט, ולא היה בכוחי אז לתקן את הנשמה, לכן ציוויתיך להשאיר העוף לסעודת הבוקר, שאז יהיה לי יותר כוח, ואוכל לתקן את הנשמה. אולם בחצות הלילה באה אלי נשמת אותו האיש וצעקה אלי בקול מרה: 'איך לא תחוס עלי? הלא כמה ייסורים ויגיעות סבלתי עד שזכיתי להתגלגל לעוף טהור, וזכיתי שיבוא העוף לידיכם. ואיך לא תרחם עלי, כי חתול טמא עומד ואוכל מבשרו של העוף ועוד מעט ויאכל את כולו, ואנא אני בא?' אז קמתי בזריזות והכרחתי עצמי לאכול את כל העוף בישבי על מיטתי, אפילו לא הספקתי ללבוש את בגדיי. ולכן אכלתי תכף כל העוף, אפילו את העצמות היבשות, משום שהחתול באכלו מעט ממנו קלקל הרבה, והוכרחתי לתקן זאת בשתי דרכים האלו: בזה שאכלתי תכף בישבי על מיטתי, ובזה שאכלתי גם דברים שאינם נאכלים".

הרבי הקדוש ר' ליביש מאוזרוב זי"ע - והנשמה המגולגלת באווזה

סיפר הרב מאיר יהושע זצ"ל, אב בית דין של קהילת קלימנטוב, כי פעם אחת ביום הושענא רבה, בא השוחט לבית חותנו הרב הקדוש המפורסם הרבי ר' ליביש מאוזרוב זצוק"ל לשחוט עופות לכבוד יום טוב שמיני עצרת ושמחת תורה. והיו שם לערך שלושים אווזות. כי לכבוד יום טוב האחרון של החג היו תמיד מתאספים לחצר הרבי מאות חסידים ואנשי מעשה.
וכאשר בא השוחט לבית הרב הקדוש לשחוט את האווזות בהושענא רבה בבוקר, קרא הרב לשמש והורה לו שישאיר אווזה אחת שלא ישחוט אותה השוחט היום, אלא רק ביום שמחת תורה.

כששמע השמש את דברי הרבי חשב שוודאי כוונת הרב הקדוש היא לדאוג שיהיה לשמחת תורה רוטב טרי מבשר הנשחט ביומו. וכן שהבשר יהיה רטוב וטעמו עוד יהיה בו וריחו לא יהיה רע, ולכן ביקש להשאיר אווזה אחת. משום כך, התרשל השמש ואמר בלבו: הרי אוכל לתת לרבי רוטב ובשר טרי מאיזה עוף יפה, אשר יזדמן לידי ואשחט אותו בשמחת תורה.

לכן, לא השאיר כלום ושחט את כל האווזות. כאשר גמר שחיטת כל האווזות נתעוררה שאלה הלכתית לגבי האווזה, כי מצאו גומי בוושט. השוחט פנה לרב המורה צדק ששהה בבית הרבי, והלה, כשלא היה יכול בעצמו לדון בדעתו בשאלה הנ"ל, כי עניין שבחומרה, אז נכנס אל הקודש לשאול את הרבי בדבר ההלכה.

 כששמע הרבי הקדוש את השאלה מפי השוחט נתמלא חרדה ופחד, וצעק בקול גדול לשמש שיבוא לפניו, ושאלו האם השאיר אווזה אחת, כאשר הורה לו.

 והשמש המבוהל חשש לומר לרבו כי לא עשה כדבריו, על כן קפא על מקומו ולא אמר דבר.

 צעק עליו הרב הקדוש: "אמור לי את האמת האם עשית כאשר ציוויתיך?" והוכרח השמש להודות על האמת, כי לא מילא את דבריו.

החל הרבי להאנח: "איך ימצא איש כזה עוז בנפשו לעבור על דברי?" ומיד קרא למופלגים בתורה מכל חסידיו אשר היו שמה אצלו, ושאל כל אחד ואחד: "אולי יודע מי מכם איזה קולא ואפשרות להכשיר את האווזה, כי מאוד צר לי לפסוק שהיא טרפה". אך איש לא מצא שום היתר.

הרבי לא נח ולא שקט, והיה טרוד בזה כל היום ההוא הושענא רבה עד ערב. וחקר ודרש כל הזמן - אולי ימצא בהם איש אשר שמע או ידע איזה צד היתר להכשיר את האווזה הזו. אולם לא נמצא מי שיכשיר והוכרחו לאסור את האווזה.

ועשה הרבי על זה כמה בכיות וצעקות, עד שהלך להתפלל ערבית ביום - טוב שמיני עצרת בהתלהבות כדרכו בקודש, ועשה הקפות כנהוג. וכאשר ישב על השולחן אחר הקידוש, אמר הרב הקדוש לחסידים:

 "עתה אספר לכם מה היה הדבר ומה כל הרעש הגדול הזה, אשר הרעשתי בשביל האווזה הזאת:

הנה ידוע תדעו, כי בדבר טהור לפעמים נמצא שם איזה נשמה הצריכה תיקון. וכשיזדמן הדבר לאיש יהודי שאוכל אותו בברכה או בסעודת שבת ושאר סעודת מצוה, אז נתקנה כראוי. ואם ייטרף העוף או הבהמה, הוא מחמת כי בבית דין של מעלה דנין את הנשמה ההיא, אם הגיע זמנה לתיקון ולבוא על מכונה, ואם חלילה תצא מבית דין של מעלה חייבת - אז נטרף הדבר ההוא. ואם דנו את הנשמה ההיא בבית דין של מעלה לכף זכות - אז ממילא נעשה פה איזה צד קולא ומכשירין הבהמה או העוף. ואם קרה שנטרף איזה עוף מפני גומי בוושט, זה מפני אשר באמת הנשמה היא זכאית, אולם עדיין לא הגיע זמנה להיתקן, והיא צריכה עוד איזה זמן מועט. כי באמת העוף הוא כשר, רק נתעכב איזה זמן קצר, ואם שוחטים אותו מעט מאוחר יותר, אז נבלע הגומי במעיה והעוף כשר וישר... וזאת הרגשתי בתוך האווזות, אשר באווזה אחת נמצאת נשמה אחת זכאית, אולם עדיין היתה צריכה להמתין עוד מעט. לכן, ציוויתי על השמש שישאיר אווזה אחת, וממילא בין כך ובין כך, הייתה בולעת הגומי במעיה והייתה כשרה. ואם תשאלו אותי מהיכן היה יודע השמש איזו אווזה להשאיר, את זה הייתי בטוח ומקובל שאם היה הרצון השמש לעשות כמו שציוויתי ולהשאיר אווזה אחת, הייתה זו בוודאי אותה האווזה אשר נשמה זו בקרבה, נשמטת מתחת ידי השוחט, והייתה נשארת לבסוף. וזה השוטה קלקל הכול כשעבר על הציווי. לזאת היו לי יגיעות גדולות והוכרחתי לעשות פעולות רבות, עד שעזרני השי"ת שנתקנה הנשמה הנ"ל".