ניצוצות הנשמה

תיקון הניצוצות

כותב האריז"ל: אחר מות הגוף, [צלם של] האדם מתלבש בגוף אחר, רוחני , הנקרא לבושי האדם...

הנשמה מתחלקת לכמה ניצוצות ובכל גלגול וגלגול באים מקצת מהם - וכפי מספר הניצוצין של צלם ההוא, הבא להשתלם עתה בגלגול זה, כך הוא מספר הניצוצין שיש בנשמה ההיא [ששווה למספר ימי חייו]...

ניצוצות אלו מזהירים את האדם מדי יום שיתקן את הניצוץ שכנגד אותו היום... בימים שעשה מצוות - נתקן ניצוץ אחד של הצלם ההוא, ויום שלא נעשו מצוות נשאר פגום... עד שיעשה תשובה, שאז חוזר הניצוץ של אותו יום למקומו, ומצטרף עם שאר ניצוצי הימים שכבר נתקנו. אי אפשר שיתלבש הצלם במלבוש ההוא עד גמר תיקון כל הניצוצות, ואז נפטר האדם מעולם הזה והולך לגן עדן.

(זוהר, ויחי רכד מתוק מדבש עמ' תעד-תעז)

לנשמה, לרוח ולנפש - יש מקומות שונים בעולם העליון

אף על פי שחלקי הנשמה קשורים קשר אחד בגוף , בעלייתם [לעולם הבא] הם נפרדים: הנשמה עולה למעלה תוך מקור הבאר שהוא היסוד דמלכות ליהנות שם מזיו השכינה, הרוח נכנס בגן עדן של מטה... ושם מוצא הרוח נחת רוח על ידי שהוא מתלבש באווירין דגן עדן שהם מצד המלכות, והנפש מתיישבת בקבר בתוך גופה שהיה לה.

... בשבת ויום טוב, כשהנשמה של האדם שהיא בגן עדן העליון שבעולם הבריאה מתקשרת בשורשה שבמלכות, אז מתחדש אור הרוח שבגן עדן התחתון - ועולה לגן עדן העליון להתחבר עם הנשמה.

אחר השבת כשיורד הרוח מגן עדן העליון לגן עדן התחתון מוליך עמו אור גדול שקבל למעלה, ומאותו האור יורד אור בהיר מאד להאיר לנפש של האדם אשר בקבר, ומתלבשת הנפש באור הזה כצורת צלם הגוף ממש, ואז גם מאור של הבלי דגרמי - שהוא חלק הנפש הנשאר בגוף, שבו יקום בתחיית המתים. גם כן מצטייר ממנו לבוש בצורת צלם הגוף שהיה לה [לנפש] בעולם הזה, ובזה הלבוש - עולים פנימיות העצמות מהקבר במוצאי שבת ואומרים שירה לפני הקב"ה.

ובזה תבין... בכל זמן שהעצמות עדיין נמצאים בקבר גם הנפש נמצאת שם... ואז הרוח עומד באור העליון, כי אורו מתחדש ביום השבת יותר ויותר עד שעולה לגן עדן העליון ומאיר שם כמו הנשמה. והיינו בשבתות וראשי חודשים וזמנים, אז זו הנפש בשעה שהרוח יורד במוצאי שבת מלא שפע ואור ממה שקבל בגן עדן העליון ויורד לדור בגן עדן התחתון, היא מאירה ומתנוצצת מהארה שקבלה מהרוח, ובכח זה הנפש עומדת בקבר ונגלמת ומתלבשת בצורת הצלם שהיה לגופה בתחילה, וגם נעשה לבוש לפנימיות העצמות מהבלי דגרמי, ואז כל העצמות בדיוקן של הבלי דגרמי עולים ועומדים על הקבר ומשבחים ומודים להקב"ה [כמו שכתוב] "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך"... בלשון עתיד, כשעולים מן הקבר.

ואם היה ניתן רשות לעין הגשמית לראות צורות עליונות, [כלומר] את הלבוש הנעשה לעצמות מהבלי דגרמי, היתה רואה בליל מוצאי שבת ולילי ראשי חודשים וזמנים, כצורות [של נשמות] עומדות על הקברים ומודות ומשבחות להקב"ה, ועניין זה היה ראוי לראות מפני שהוא בעולם הזה ממש, אבל הטפשות של בני אדם מעכבת אותם מלראות, שלא יודעים ואינם משגיחים על מה הם חיים בזה העולם, ואינם נותנים אל לבם לדעת מציאותם כדי להתרחק מהנאת עולם הזה ותאוותיו, ולהתקרב לעבודת הבורא כדי לזכות אל טוב האמיתי כי זה כל האדם.

ואינם חוששים להשגיח בכבודו של מלך העליון ב"ה בזה העולם, ורחמנא לצלן, שאינם שמים אל לבם לדעת איך כבודו של הקב"ה תלוי במעשה בני אדם התחתונים... ואם היה יודע - היה נחרד, והיה אומר: אוי לי שתלה בוראי את כל כבודו על עבודתי, ואם היה מתבונן בזה, אז כמה וכמה היה אדם מחזיק בעבודה! אלא שאין בני אדם משגיחים, כל שכן שאינם שמים את לבם להשגיח ולראות כבוד הצדיקים ומנוחתם בעולם העליון, ומנוחה ההיא היא אצלם - רק לשמיעת האוזן בלי שידעו מה הוא עניין מנוחתו, וגם אינם שמים אל לבם על מה קיימים בעולם ואיך מתפרשים עניניו.

(זוהר, תרומה קמב מתוק מדבש עמ' קצד-קצו)

ניצוצות הנשמה הם כמספר ימי חייו של האדם בעולם הזה

 [כדי להבין את המאמר הבא, נקדים את דברי האריז"ל, וזה לשונו]:

"כבר ידעת מהתחלקות הנשמה לכמה ניצוצין, ובכל גלגול וגלגול באים מקצת מהם, וכפי מספר הניצוצין של הצלם ההוא הבא להשתלם עתה בגלגול זה, כך הוא מספר ניצוצין שיש בצורה (בנשמה) ההיא. לכן הצלם הזה נקרא: מדת ימי האדם. כי כמספר ניצוצותיו כך הוא מספר ימי חייו, והימים שעשה בהם מצוות נתקן ניצוץ אחד של הצלם ההוא, והיום שאין נעשות בו מצוות נשאר פגום ניצוץ ההוא של הצלם... שהוא כנגד היום ההוא".

וזה שאמר (דף מג ע"ב): כשגוף האדם יוצא לאוויר העולם, והנשמה ניתנת באדם, אז מיד מזדמן צלם ההוא שעמד על הגוף בעודו בבטן אמו, ומשתתף עמו ומתגדלים יחד, כמו שנאמר "אך בצלם יתהלך איש". שכל ימי חייו הולך האיש, דהיינו הנשמה, מלובשת בצלם, ובצלם ההוא נמצאים ותלויים כל ימי חיי האדם. כי כפי מספר הניצוצין שיש בהצלם, כך הוא מספר ימיו כנ"ל. זהו שכתוב "כי תמול אנחנו" - אנו נחשבים כאילו נולדנו אתמול, ולא נדע כמה נחיה בעולם הזה, "כי צל ימינו עלי ארץ", כלומר כי צל ימינו ודאי, כי ימינו תלוים בצל הזה.

(זוהר, תזריע מג, מתוק מדבש עמ' תקלט-תקמ)

מדוע מבקרת הרוח את הנפש בקבר

[רוח הנפטר] פוקדת את בית הקברות בתחילת כל לילה, אך אם הבשר כבר כלה אם כן מה תועלת לפקוד את הקבר?

 ומשיב כי... [באותו זמן] הפקידה אינה על הגוף כמו בזמן שהגוף קיים, אלא על [נצוצי] הנפש הנשארים בקבר על העצמות. כי כל זמן שבשר הגוף קיים, הרוח פוקדת את הנפש, והנפש פוקדת את הגוף, (כי כל זמן שלא נתעכל הבשר, עדיין הנפש כולה נשארת בקבר, ואז הרוח פוקדת להנפש והנפש את הגוף, ויש הנאה להשטן. אבל אחר עיכול הבשר עולה הנפש העיקרי לגן עדן התחתון, ונשאר רק חלק מניצוצי הנפש בתוך העצמות).

אבל עכשיו, כשבשר הגוף כבר כלה לגמרי בקבר, הפקידה של הרוח היא לנפש - הרוח מאיר לנצוצי הנפש, שהיא נשארת בהשקט בתוך העצמות, כדי שתשאר בהם לחלוחית אורה [על מנת] לקום בכוחה בתחיית המתים, (בסוד: והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ, לפי האריז"ל).

ואלו העצמות הנשארות, הן מזדככות שם בעפר עד שנכללות בגוף הרוחני, העתיד להיות אחר התחיה. (הכוונה היא לעצם אחת הנשארת תמיד מן הגוף בקבר, וממנה יבנה כל הגוף בתחיית המתים כמבואר בפרשת נח דף סט ע"א) ולכך בתחילת כל לילה פקידת הרוח הוא לנפש ולא לבשר.

(זוהר, שלח קע מתוק מדבש עמ' קסה)

באיזה גוף יקום האדם בתחיית המתים?

אמר רבי שמעון: אותו האדם שלקח נשמה מגולגלת, דהיינו שבא בגלגול לתקן את אשר פגם והחסיר בגלגול הראשון, וגם עתה לא זכה שהנשמה תתוקן בו מחטאיו הראשונים, אלא שהוסיף עוד חטא על פשעיו הקודמים, הרי נחשב לו כאילו משקר ומועל במידת האמת של המלך ב"ה.

כי הקב"ה עשה עמו חסד של אמת שיתגלגל עוד הפעם כדי שיתקן את אשר קלקל מקודם, והוא שיקר וכיחש בו... על ידי שהוסיף חטא על פשעיו הקודמים.

 האדם שלא השלים את עצמו בגלגול הראשון, צריך להתגלגל בגלגול שני להשתלם, אמנם הרי יש כאן שני גופים, ואין אנו יודעים איזה מהם יזכה אל הנשמה. והנה מי שבגלגול הראשון עסק הרבה בתורה, ולא נשאר לו [אלא] רק מעט להשלים, הנה איש כזה, ודאי שכל מה שעוסק בתורה ובמעשים טובים בגלגול השני, הוא לצורך תקון הנשמה לבד, ונשמתו כשתקום בתחיית המתים תחזור בגוף הראשון העיקרי. כי הגוף השני הוא בהשאלה לבד. והנה רב ששת כבר היה בגלגול הראשון אדם גדול, ונתגלגל על דבר מועט ברב ששת, ולכך היה עצב על גופו שיגע לריק, כי אין זה עיקר מדור נפשו, כי נשמה זו תחזור לגוף הראשון, והנה, גוף השני יקום בניצוץ קטן.

(זוהר, פינחס ריג מתוק מדבש עמ' ה-ו)

נשמת משה רבנו עם נשמות צדיקים יורדות בערבי שבתות להעלות נצוצי נשמות הנתונות בעמקי הקליפות

האריז"ל... כתב [ש]נשמת משה רבנו, עם כמה רבבות נשמות צדיקים אחרים שבגן עדן, יורדות בכל ערב שבת, ומשתדלות בזריזות גדולה להעלות את כל נצוצות הנשמות הנתונות בעמקי הקליפות, שאינן יכולות לעלות משם.

 רבי שמעון דרש סוד הנזכר - הרי רועה הנאמן, שהוא נשמת משה רבנו באה, ור"ל בששת ימי החול עוסקים בני ישראל בהעלאת הניצוצין קדישין מבין הקליפות, ובערב שבת קדש לפנות ערב באה נשמת משה רבנו ע"ה, ומשתדלת להעלות את כל ניצוצי הנשמות הנתונות בעמקי הקליפות ואינן יכולות לעלות משם מעצמן. והיא באה עם כמה עדרי צאן, שהם נשמות מן התפארת, ועם כמה עדרי שוורים שהם נשמות מן הגבורה. ועם כמה עדרי שה שהם נשמות מן החסד, כי כמה רבבות נשמות... באות עמו מהגן עדן, כי כל נשמה כפי בחינתה - יורדת להעלות את הנשמות השייכות לבחינתה, אשר אין להם יכולת לעלות מעצמם. ומטה בידו... שהיא צורת ו'... שבכוחו היה עושה פעולתו.

(תיקוני הזוהר, כט: תיקון יג מתוק מדבש עמ' תסג-תסו)