מה זה דיבוק?

מהו עיבור?

עיבור הוא כניסתה של נשמת צדיק באדם על מנת לחזק אותו במצוות או במצווה מסויימת. העיבור קורה בדרך כלל לפרק זמן קצוב למטרת עלייה רוחנית.

 "נשמות הצדיקים" או "נשמות כלליות", הם מושגים המורים על כוח מסוים הקיים בעולם, שמיוצג ונמצא בעולם באמצעות אותו צדיק או בעל נשמה כללית. כדוגמת אברהם המסמל את החסד בעולם, יצחק את גבורה, משה את חכמת התורה וכדו'. כאשר אדם זקוק לעזרה בנושא מן הנושאים הללו, ורצונו הכן לקיים את אותה מצווה או מעשה טוב, הקב"ה שולח את אותה נשמה המייצגת את אותו כוח לעזרתו של האדם, ש"תתעבר" ותסייע לו מכוחה. וכן אדם שהרבה בעולם את המידה של אותה נשמה על ידי מעשה שעשה, הרי שקנה לעצמו ועשה שימוש באותו כוח רוחני, ונקרא שאותה נשמת הצדיק או אותה נשמה כללית "התעברה" בו בנשמתו.

 פירוש נוסף יש על פי האמור: אין אותו חלק נשמה נשאר בקביעות אלא משפיע בבחינת "דרך מעבר", שעובר דרך נשמת עובד ה' אך אינו נשאר שם לתמיד, ובשל כך מכונה "עיבור".

מהו 'דיבוק'?

 דיבוק - הוא כניסה של רוח שלא מצאה את מקומה בעולם העליון והיא נרדפת על ידי מלאכי חבלה המציקים לה, והיא מנסה למצוא מפלט בתוך גופו של אדם חי.

בהיסטוריה היהודית קיימות עדויות רבות על דיבוקים שהציקו לאנשים שבהם "השתכנו", והוצאו על ידי תפילות והשבעות שעשו רבנים צדיקים.

התופעות שאוחזות באדם עקב הדיבוק הם: תוקפנות כלפי חוץ ותוקפנות עצמית, פרכוסים של הגוף, עיוותי פנים וגלגול עיניים לאחור, אבדן הכרה, דיבור בשפה והברות לא מובנות, השמעת קללות, הבעת תיעוב לערכים דתיים וחברתיים שונים ועוד.

הדיבוק העיד על הגאון מווילנה:
 "אכילתו שקולה כקרבנות"

בהקדמה לספר "מדרש רות החדש" עם ביאורו של הגר"א זצ"ל מווילנה, מספר רבי אברהם שמחה מאמצ'יסלב זצ"ל סיפור נפלא ששמע מדודו רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל.

וזהו סיפור המעשה המופלא: באחד הימים נכנסה רוח רעה, "דיבוק", באיש אחד בווילנה, וכשהובא לחצר בית הכנסת התרגשה המולה גדולה, מרוב האנשים שרצו לראות את הפלא בעיניהם. הגר"א זצ"ל, שישב אז בחדרו ועסק בתורה, כאשר ביתו שכן באותה חצר, פתח את החלון למשמע ההמולה הגדולה והשקיף בעדה כדי לראות על מה הרעש והמהומה.

מיד כשראה הדיבוק את פניו של הגר"א מביטים מבעד לחלון, החל לצעוק: "רבי! אתה הוא שמכריזים עליך מלמעלה: "היזהרו באליהו ובתורתו! אם תגזור עלי במאמר פיך לבד (בלי השבעת שמות הקדושים) שאצא מגופו של איש זה, הרי מוכרח אני לשמוע ולצאת".

 הגר"א הביט באיש ובדיבוק ואמר: "מעודי לא רציתי שיהיה לי עסק עמכם, וגם עתה איני רוצה לדבר עמכם כלל!" הידיעה על דברי הגר"א, כך מספר הגרא"ש זצ"ל, עשתה כנראה כנפיים בשורות הסטרא אחרא, שכן בחלוף זמן-מה, אירע מעשה, שנכנס לו דיבוק של רוח רעה בנער מבני קהילת נובהרדוק, והרוח ששכנה בו דיברה במשך זמן רב מתוך גרונו, דברים נשגבים ונוראים. באחד הימים רצו אנשים להפחיד את הדיבוק הזה ואמרו לו: "אנו נוליך אותך לווילנה, לרבי אליהו חסיד, ואם הוא ירצה, בוודאי יוכל להרחיק אותך מהנער", והדיבוק השיב: "אכן, נכון הוא שאנו פוחדים ממנו, אבל הובטחנו מאתו שלא יהיה לו שום עסק אתנו"...

הדיבוק נשאל באותה ההזדמנות מדוע הם, הדיבוקים, יראים מהגר"א מווילנה זי"ע, והרי הוא אינו מסגף את עצמו בתעניות ורק אוכל כדרכו מדי יום ביומו.

השיב להם הדיבוק: "אוי לנו גם מאכילתו, כי זה מזיק ומאבד אותנו, כי שקולה אכילתו כקרבנות".

רבי צבי הירש פרבר זצ"ל מספר על 'הדיבוק מנובהרדוק':

"זקננו סיפר לנו על הדיבוק שנכנס באדם מנובהרדוק בדור הגר"א זצ"ל, אשר בראותו רשע היה רץ אליו ומחבקו ומנשקו, וכראותו צדיק היה בורח ממנו בתיעוב, ולפעמים אם היה מחבק איש ומכבדו. היה איש מתבייש כי נגלתה רשעותו הצפונה, והתחיל להרהר בתשובה ואז הרגיש תכף הדיבוק וצועק עליו "מה היה לך עתה? כי אני לא יכול לעמוד עוד עמך". ופנה לו עורף בגועל נפש".

בספר "הצדיק רבי שלמה" מסופר סיפור דומה, שהגר"ש בלוך, תלמידו של ה"חפץ חיים" זצ"ל, סיפר ששמע מרבו ה"חפץ חיים" כך:

"בזמן הגר"א ז"ל היה אחד שנכנסה בו הרוח, והיה הולך ברחוב ופוגש אנשים ומפרט להם את עוונותיהם, וכך היה דרכו לומר: "אני מחבב אותך", ואז התחיל לפרוט את עברותיו של האיש, והיה האיש מתבייש כי התפרסמו אמתות מעשיו לפני אחרים, והיה מהרהר בתשובה. אז היה הרוח אומר לו: "אני שונא אותך", על כך שחזר בתשובה, והיה בורח ממנו. פעם רצו להפחידו שייקחוהו אל הגר"א ז"ל. השיב הרוח כי אינו מפחד, כי הגר"א אין לו עסק אתנו". עוד סיפר ה"חפץ חיים", כי אותו "דיבוק מנובהרדוק" סיפר כי הוא היה האדם הראשון שזרק אבן על זכריה הנביא ע"ה.

תיקון נשמות אצל הגאון מווילנה

"מאומת אצלי", כך כתב הגר"ש קצנלבויגן זצ"ל, אב"ד וילנה, בהסכמתו ל"ספרא דצניעותא", "שכמה נפשות באו אליו (אל הגר"א), להתחנן על נפשם לתקן". תלמידי הגר"ח מוולוז'ין העידו בשם רבם כי "פעם אחת דנו לנפש אחת בגפרית, בחדר הגר"א זצ"ל והגאון רבי דוד לוריא זצ"ל, מספר כי שמע בשם הגאון רבי  שאול אב"ד וילנה מעשה שהיה עמו, שבעת רבנו הגר"א, ביקש להביט אחריו ולעקוב אחרי תנועותיו גם בעת שנתו, היינו במהלך אותה מחצית השעה שקצב  הגר"א לעצמו לשינה. והנה, כמה פעמים ראה בו שפניו של הגר"א משתנים תוך כדי השינה ודומה הוא לאיש שהצטער צער גדול, ועווית על כאב עבר על פניו. יום אחד שאל הוא את הגר"א על כך, ומשדחק בו שוב ושוב, השיב הגר"א כי אינו יכול לסבול את הצער של נפשות המתים, ובפרט אלו אשר נפטרו לאחרונה, שאותם הכיר ואתם דיבר.