רוחות מספרות: על דיבוקים ועיבורי נשמות

המקובל הנודע רבי יהודה פתיה זצ"ל, סבו של הגר"ד בצרי שליט"א, כתב באריכות על ענייני הדיבוקים שהתגלו אליו אישית, ועל סדרי תיקונם. וכך מספר רבי יהודה פתיה זצ"ל בספרו "רוחות מספרות" (עמוד 137): "ומעתה הט אזנך ושמע מה שסיפרו לי הרוחות, בהיותם עומדים לפני בית הדין הגדול: בשנת סת"ר באה אלי האישה חנה בת עקיבא, שהייתה מגולגלת בה נפש אישה אחת, הנקראת ג'חלה בת עמרם. אשת איש שחטאה עם ישמעאלי אחד ונשמעה לו בכל עת, וגם נוהגת כמנהג הישמעאלים. ואחרי כמה יגיעות וקיבוץ עם רב בבתי כנסיות והוצאת שבעת ספרי תורה ושבעה שופרות וצעקות, יצאה, ונתרפאה חנה לגמרי.

- ועוד פעם שנייה, ביום חמישי כ' באדר א' התרס"ב, באה אלי חביבה בת רחמה, אשת יעקב יוסף דיידא, והייתה מגולגלת בה נפש אהרן נסים כהן, שהיה חשוך בנים ועם הארץ, ואחרי מעט יגיעות יצא ממנה.

עוד פעם שלישית, ביום ראשון י"ד בכסלו, באה אלי נועם בת לאה, שנכנס בה רוח, הנקרא יעקב בן גזאלה, שהיה גביר מפורסם בעיר בצרה, וחס על כבודו ועל כבוד משפחתו, ויצא הרוח תוך שלושה ימים. אמנם בי"ז בכסלו חזר הרוח ונכנס באישה הנזכרת, ועל ידי הייחודים יצא ביום שישי י"ט בכסלו.

עוד פעם רביעית, ביום שני כ"ב בכסלו ה'תרס"ג, בא ראובן בן משה מני בן רחמה שנכנס בו רוח הנקרא דוד יוחנן, המתקן מנעלים הבלויים ושם עמו עזיזה. והייתי עוסק עמו, עד יום שישי ט"ז בשבט. וביום ט"ז בשבט, כאשר הייתי מייחד עליו, רעדו כל עצמות ראובן הנזכר, ופשט את רגליו בפשיטות חזקה מאוד וברעדה והרגיש כאילו נתלשו ונעקרו אצבעות רגליו לגמרי, ואחר כך יצא הרוח מאגודל רגלו ולא הזיקו כמו שהשבעתיו. וכל מעשה אלו הרוחות ומה שדיברתי עמהם, הכול נכתבים אצלי בארוכה ולא העתקתים פה, לפי שאין בהם דבר הנוגע לדרוש שלנו"...

מתוך עשרות הסיפורים המדהימים שב"רוחות מספרות" נביא כאן מעשה אחד מופלא, שהתרחש עם הרב פתיה, כפי שמספר הוא בעצמו:

יהודי אחד, בשם יחזקאל עזרא, שכינוהו כולם בשם "בכור", הגיע אליו ותינה בפניו בצער כי בעמדו בתפילה נכנסים בו הרהורים רעים, "וכאילו מדבר אחד מלבי ואומר לי שאמיר את דתי בדת הפרוטסטנטית, חס ושלום". האיש סיפר שהרהורי הכפירה שלו הפריעו לו ביותר בתפילותיו וכי הלך בשעתו אל מרן ה"בן איש חי" זצוק"ל, כדי שיביא לי מזור לנפשו. רבי יוסף חיים, ה'בן איש חי', שלח מכתב לחכם רבי אליהו מני זצ"ל רבה של חברון, שכתב לו כי "קליפה גדולה מלובשת בתוך לבו של בכור, אין לי עסק בה". רבי יוסף חיים הציע לאותו בכור לקחת אתו מזוזה לשמירה, אך היא לא הועילה, והוא פנה לרבי יהודה פתיה כדי שיעזור לו. רבי יהודה פתיה החל לייחד ייחודים ליד אוזנו של האיש והרוח, "כדי שייכנס הבל הייחוד בתוך אוזנו ותוך איבריו, כי הבל הייחוד מוציא את הבל הרוח". במהלך הייחוד החל הרוח שבתוך גופו של בכור לצחוק, ואמר שאם רבי יוסף חיים בעל ה"בן איש חי" לא הצליח לסלקו, אין סיבה שרבי יהודה פתיה יצליח בזאת.

רבי יהודה פתיה המשיך בייחודיו ולא התייחס לדברי הרוח, ודרש מהרוח לומר לו את שמו ושם עירו. אך הרוח סירבה בתוקף רב. הרב פתיה לא חדל מייחודיו ותקיעות השופר, עד שנכנעה הרוח ושאלה מדוע הרב צריך לדעת את שמו ושם עירו.

"ברצוני לתקן את נשמתך כדי שתיכנס לגן עדן ולא תהיה עוד בכף הקלע", השיב לו מהר"י פתיה, אך הרוח הודיעה לו חגיגית שאין לה כל רצון להיכנס לגן עדן. הרב פתיה שב וייחד ייחודים עד שהרוח צעקה ואמרה ששמה הוא דוד בן סבתי בן רבקה מהעיר איזמיר, וכי הוא מומר שעבר עברות רבות.
בהמשך, בתיאור ארוך ומופלא, מתאר הרב פתיה את השתלשלות העניינים, עד לתגלית המרעישה, שלפיה הרוח הייתה רוחו של שבתאי צבי שר"י. הרב פתיה, שהתייעץ גם עם מרן ה"בן איש חי" והמקובל הנודע רבי שמעון אגסי, חקר ממושכות את רוחו של שבתאי צבי, והוא תיאר לו בפרוטרוט את קורותיו המחרידים לאחר מותו וכיצד עבר ממדור ייסורים אחד למשנהו, גלגולים ותלאות. הרב פתיה סידר לו סדר תיקון ארוך, ובסופו נכנסה רוחו של שבתאי צבי לגיהינום, ועזבה את בכור האומלל.

לא תמיד הצליח רבי יהודה פתיה להוציא את הרוחות והדיבוקים מתוך גופותיהם של עשרות האנשים והנשים שהגיעו אליו להיוושע.

"עוד בשנת תרס"ז, בחזרתי מעיר הקודש ירושלים ת"ו", כך מספר ב'רוחות מספרות', "באה אלי האישה מרת רימה בת פרחה, והיה בה רוח הנקרא יצחק בן כתון, והוא רשע ועם הארץ גמור, ויגעתי עמו כמה שנים ולא יצא, ועודנו עד שנה זו, שהיא שנת התקצ"ג, בתוך האישה הנזכרת, וסימא את שתי עיניה רחמנא לצלן". 

הגר"י פתיה, שהוא כאמור סבו של המקובל רבי דוד בצרי יבלחט"א, מאריך בספרו בגדרי הגלגולים, הרוחות והדיבוקים ומסבירם אחת לאחת, יחד עם סדרי תיקוניהם וענייניהם הנוראיים.    

 ("רוחות מספרות" מאת הרב יהודה פתיה זצוק"ל)

המגיד מקוז'ניץ מגרש דיבוק

שמעתי מהרב ר' דוד, שפעם היה בקוז'ניץ וראה דבר פלא שבכל בוקר אחר התפילה לומד הרב הקדוש, הגאון ר' ישראל מקוז'ניץ, משנה משניות. ובחור אחד אומר קדיש אחרי הלימוד.

והיה זה לפלא בעיניי, וגם שמעתי אומר לבחור: "למה אתה משחק, כי הרוח ייכנס בך עוד הפעם".

ושאלתי אותם מהו העניין הזה. וסיפרו לי כי הבחור הזה היה חולה גדול שנכנס בו רוח. והיה לאותו בחור ייסורים קשים ומרים. וריחמו עליו אנשי העיר והוליכו אותו לרב הקדוש הנ"ל. וכאשר בא הבחור סמוך לפתח הרב, צווח הבחור בקול מר ואמר: "אני איני רוצה בשום אופן לראות פני הרב המגיד, כי אם אראה את פניו - חיי אינם חיים כלל".

ונתחזק הרוח מאוד עד שכמה וכמה אנשים הוליכו אותו בקושי גדול לבית הרב המגיד וכשבא במחיצת קדשו, פנה הבחור עורף, ולא רצה בשום אופן להסתכל בפני קדושת הרב.

ואמר הרב: "אני גוזר עליך שתחזיר אלי את פניך".

וצווח הרוח בקול מר ואמר: "אתה הוא הרב בקוז'ניץ, מה אתה רוצה ממני? אין אני שומע כלל לגזרתך, ידוע תדע כאשר אני הייתי בן י"ג שנה הייתי מופלא בתורה יותר ממך כעת".

ואמר לו הרב: "החזר את פניך, ואם לא אכה אותך במטה אשר בידי".

וצווח הרוח בקולי קולות: "רוצח, מה אתה רוצה להרגני, לא אחזיר פני בשום אופן". והניח הרב את המטה על הבחור, נפל הבחור לארץ וצווח בקול יללה ואמר: "הרב המגיד הרג אותי".

ואמר עוד הרב: "תחזיר פניך אלי, ואם לא אני אכה אותך שנית".

ועמד הבחור והחזיר פניו להרב רק נתן עיניו למטה, ולא רצה בשום אופן לראות פני הרב.

אמר הרב: "אני גוזר עליך שתגביה עיניך ותסתכל בפני".

אמר הבחור: "זהו הדבר שאי אפשר, ואף אם תהרוג אותי לא אוכל ראות פניך".

אמר: "אני אכה אותך עוד". נבהל הרוח והגביה את עיניו, והסתכל בעל כורחו בפני קדושתו.

ושאל אותו הרב: "מי אתה?" אמר לו הבחור: "למה זה תשאל לשמי, כי אני איני מדורות הללו".

אמר לו: "מאיזה דור אתה?" ושתק הרוח.

אמר לו הרב הקדוש: אני אכה אותך עוד הפעם". והתחיל הרוח לבכות. אמר: "הלהרגני אתה אומר?" הניח הרב את המטה על הבחור. וצעק הבחור בקולות משונים, עד שנפחדו כל העומדים, ואמר: "אגיד מי אני, אני הוא הראשון שזרק האבן על זכריה הנביא בבית המדרש, וגם אותי הרג נבוזרדן ראשון. ומעת חורבן הבית אין לי מנוחה אף רגע מהמשחיתים ולא זכיתי אף לגיהינום"

ושאל אותו הרב הקדוש: "מי נתן לך רשות להיכנס בגוף של הבחור?" והתחיל לבכות ולהתחנן לפני הרב שלא יגרש אותו מהבחור. ואמר כי בגוף הבחור יש לו קצת מנוחה מהמשחיתים.

אמר לו הרב הקדוש: "זהו דבר שאי אפשר, אני גוזר עליך שתצא מגוף הבחור, ולא תזיק אותו בשום איבר".

והתחיל הרוח לבכות ולקונן עד שבכו כל העומדים שם. אמר לו הרב הקדוש: "אני אזכה את נשמתך שתבוא לגיהינום, אני אלמד בכל יום אחר התפילה משנה משניות עבור נשמתך, והבחור יאמר קדיש". ונתרצה הרוח לילך מהבחור בלא שום נזק, והרב עמד בהבטחתו.

דוגמה של עיבור - נשמות נדב ואביהוא התעברו בפינחס

רבי שמעון היה יושב ועוסק בפרשת פינחס, ואמר שנדב ואביהוא נתגלגלו בפינחס. בא לפניו רבי אלעזר בנו ושאל ממנו: נדב ואביהוא מה מעשיהם ואיך נתגלגלו בפינחס? אם עדיין לא היה פינחס בעולם כשמתו, ואחר כך בא לעולם ונתגלגלו בו והשלים את מקומם, היה מובן הענין יפה. אבל פינחס כבר היה בעולם כשמתו נדב ואביהוא , ונשמתו היתה קיימת בו כראוי, אם כן איך שייך שיתגלגלו בו נשמות אחרות בחייו?...

אמר לו רבי שמעון אביו: בני, סוד עליון יש כאן שהוא סוד העיבור, וכך היה ענין זה, כי בשעה שנדב ואביהוא נסתלקו מן העולם, לא היו יכולים להתכסות ולהתעלם תחת כנפי השכינה הקדושה הנקראת סלע הקדוש.

מה הוא הטעם? ואמר לפי שכתוב "ובנים לא היו להם" ועל ידי שלא קיימו מצות פריה ורביה, שהמעיטו דמותו של המלך ב"ה, לכן השכינה לא קיבלה את נשמתם כשמתו, ונתעברו בפינחס.

תדע שכן הוא שנתעברו בו בסוד העיבור שהרי הם היו ראוים לשמש בכהונה גדולה אם בחייהם היו להם בנים. לכן עתה, שנתעברו בפינחס - הוא ירש את גדולתם שנעשה כהן גדול אחר מות אביו.

ובשעה שקנא פינחס על ברית קודש במעשה של זמרי בן סלוא, ונכנס בתוך כמה המונים של שבט שמעון, והרג את זמרי וכזבי, והעלה והרים את הנואפים על הרומח לעיני כל ישראל, כשראה פינחס את שבט שמעון שבאו אליו בכמה המונים להרוג אותו מחמת הפחד פרחה נשמתו ממנו, ואז ב' הנשמות של נדב ואביהוא שהיו ערומות בלי לבוש ובלא מקום מנוחה, נתקרבו בנשמתו של פינחס ונכללו הג' נשמות יחד. וחזרה נשמתו בגופו, כלולה רוחו בהתכללות ב' רוחות, ונתחזקו ונתתקנו בו אז הרויח וירש פינחס את מקומם שיהיה כהן גדול, כמו שהם היו ראוים להיות כהנים גדולים אם בחייהם היו להם בנים כנ"ל, מה שלא היה ראוי להיות לפני זה רק כהן הדיוט.

ועל פינחס נאמר שלא נאבד ולא מת גופו, ולא אבד את רוחו בשעה שיצאה ופרחה ממנו, אלא חזרה אליו. ומש"כ "ואיפה ישרים נכחדו" היינו אלו הם בני אהרן, כי לולא אותו החטא של הקרבת הקטרת באש זרה היו ישרים וצדיקים גדולים, לכן לא נכחדו אלא חזרו לעולם בסוד העיבור בפינחס. ועל ידו תיקנו את מצות פריה ורביה מה שאבדו בחייהם, כי כשפינחס הוליד בנים נחשב להם כאילו הם הולידו ועל כן כתוב בפינחס שתי פעמים בן בן, דהיינו פנחס בן אלעזר, בן אהרן הכהן, כי על ידי הנשמות של נדב ואביהוא הוא נחשב לבן גם לאהרן הכהן.

(זוהר, פינחס ריז מתוק מדבש עמ' סא-סג)