בזמן שישנים וחולמים: לאן הולכת הנשמה?

בשינה טועמים את טעם המוות

בשעה שישנים על מיטותיהם בלילה... כל העולם טועמים טעם מיתה... אז רוח הטומאה משוטט בעולם ומטמא את העולם ושורה על ידיו של אדם... וכשהאדם מתעורר משנתו ונשמתו חוזרת אליו בכל מה שיגע בידיו הכל נטמא... ועל כן לא יקח האדם בגדיו להתלבש ממי שלא נטל ידיו...

(זוהר, בראשית נג, מתוק מדבש עמ' תרמח-תרמט)

כל לילה הנשמה עולה להישפט בעולם העליון על אירועי אותו יום

בשעה שהאדם עולה למטתו לישון כל לילה ולילה, נשמתו יוצאת ממנו ונדונה לפני הבית דין של הקב"ה בעצמו ולא בשאר בתי דינים. אם יש לה זכות להתקיים - חוזרת הנשמה באור הבוקר להגוף בזה העולם. והדין שלפני הקב"ה הוא בב' אופנים, כי דין הזכות אינו שוה לדין החוב. והיינו שהרי לא דנים את האדם על הרעות והחטאים שהוא עתיד ומזומן לעשות דכתיב "כי שמע אלהי"ם וגו' באשר הוא שם", כפרש"י לפי המעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, מה שאין כן במעשים טובים, שלא תאמר שדנים את האדם רק על הטובות מה שכבר עשה... ועוד, ודנים אותו ומטיבים לו גם על הזכיות שהוא עתיד לעשות, ובשבילם הוא ניצול, אף על פי שהוא עתה רשע. לפי שהקב"ה עושה חסד עם כל הבריות וכל דרכיו שהוא נוהג הם רק להיטיב לכל. ולא דן את האדם על הרעות שהוא עתיד לעשות לכן נדון האדם לפני הקב"ה לבדו שהוא יודע העתידות ובוחן כליות ולב, משא"כ [מה שאין כן] הבית דין של המלאכים אין יודעים אם האדם עתיד לעשות תשובה וכדומה.

(זוהר, חיי שרה קכא, מתוק מדבש עמ' ב-ג)

מסע הנשמה כשפורשת מהגוף בלילה

[כתוב בישעיה כו, ט] "נפשי איויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך", [פירוש]: נפשי תתאוה לעלות אליך ה' בלילה בשנתי, כל עוד שרוחי בקרבי אשחר ואדרוש אותך... כשאדם עולה על מטתו וישן אז נפשו יוצאת ממנו ועולה למעלה. ואם תאמר שכל הנפשות עולות לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, לא כל אחד זוכה לראות את פני המלך, היינו לעלות למלכות להתחדש בה. הנפשות יוצאות מן הגוף ולא נשארת בגוף אלא רשימה אחת של מדת חיות הלב שעל ידה אפשר להתקיים.

הנפש הולכת ורוצה לעלות למלכות [כדי] להתחדש בה, אבל כמה וכמה מדרגות יש לה לעלות, כי אין מעבר מן עולם הגשמי אל עולם הרוחני אם לא תעבור את שלש קליפות טמאות שהם תהו ובהו וחשך, ואחר כך היא עוברת את קליפת נוגה, ומשם היא עולה אל הקדושה.

לכן נפש האדם בצאתה מהגוף - היא משוטטת ופוגשת באלו הקליפות הטמאות הטמונות באוויר ומאירות שם, וסוגרות הדרכים שהנפש לא תוכל לעלות... ואם היא טהורה שלא נטמאה ביום, אז היא עולה למעלה ואין בהם כח לעכבה אצלם.

ואם אינה טהורה, אז נשארת ונטמאת ביניהם ומתדבקת בהן ואינן נותנות לה לעלות יותר למעלה, ושם מודיעות לה איזה דברים ממה שנגזר למעלה. והיא שומעת ומשגת בחלומה מהדברים שיבואו לזמן קרוב. ולפעמים אם נטמאה כל כך שלא תזכה לשמוע לאותן הידיעות שיבואו בקרוב, אז שוחקות בה הקליפות בחלום, ומודיעות לה דברי שקר, וכך הולכת באופן זה ומשוטטת לכאן ולכאן כל הלילה, עד שיתעורר האדם משנתו וחוזרת הנפש למקומה בגוף. אשריהם הצדיקים שהקב"ה מגלה להם סודות שלו בחלום כדי שיהיו נשמרים מן הדין, רוצה לומר: על ידי שיודעים בחלומם מה שנגזר למעלה גם מהדברים שיבואו לזמן רחוק, הם מתענים ושבים בתשובה ומבטלים את הגזרה. אוי להם לרשעי העולם שמטמאים גופם ונפשם ביום על ידי מעשים רעים, שבזה גורמים שלא תעלה נפשם למעלה בלילה.

(זוהר, לך לך פג, מתוק מדבש עמ' ערב)

"בידך אפקיד רוחי"

כדי שהחיצונים לא ישלטו באדם בשנתו, צריך האדם להקדים עצמו ולהפקיד בידו של הקב"ה את נפשו בפקדון, באמירת פסוק "בידך אפקיד רוחי" כפקדון שאדם מפקיד ביד אחר.

... אף על פי שהאדם חייב להקב"ה יותר משווי פקדון של רוחו, עם כל זה כדאי להשומר להחזיק בו ולתפוס אותו למשכון... כך הוא עץ הזה שהוא המלכות. בני אדם הקדימו ונתנו לו נפשם בפקדון, וכל הנשמות של בני העולם הוא לוקח, לכן אין כאן העדר כבוד במה שמפקידים בידו את הנשמה. וכל בני אדם טועמים בשנתם טעם מות, לפי שעץ הזה של מות הוא השולט בלילה, והחיצונים יונקים ממנו, לכן יש להם כח להתפשט בכל העולם ולשרות על בני אדם הישנים.

ולפי שכל אותן הנפשות אף על פי שכולן חייבות אליו, ולא היה ראוי להחזיר הפקדון אל האדם אבל כיון שכולן נמסרו לו בפקדון, לכן הוא מחזיר את כל הפקדונות לבעליהן.

 (זוהר, במדבר קיט, מתוק מדבש עמ' כט-ל)

הקב"ה מאמין בכוחו של האדם להיטיב, ולכן מחדש בכל בוקר את נשמתו בגופו

רבי שמעון אמר: כמו שנשמות הצדיקים עולות בכל שבת וחדש לגן עדן העליון ומתחדשות שם, כך בכל לילה ולילה כשבני אדם הולכים לישון ומפקידים את נשמתם בידו של הקב"ה, כשאומרים הפסוק: "בידך אפקיד רוחי"... וכשבא הבוקר הקב"ה מחדש את נשמותיהם של הצדיקים. זהו שכתוב: "חדשים לבקרים רבה אמונתך"... מה שהקב"ה מחדש את נשמתם של הצדיקים בכל בוקר, רבה אמונתך מזה אנו רואים נאמנותו של הקב"ה, שהוא נאמן בפקדונו, שמחזיר את הנשמה לגוף שיצאה ממנו.

רבי יצחק אמר: אפילו לכל אדם מחדש הקב"ה את נשמתו, כי גוף האדם ישן שנתו בכל לילה בעולם הזה, והנשמה עולה למעלה לעולם העליון, ונמצאת בכמה עוונות לפני הקב"ה, ובנאמנותו הגדולה של הקב"ה מחזיר את הנשמה להגוף, והקב"ה מחדש אותה בגופו. ולמה הוא מחזיר את הנשמות [?] על זה אמר הכתוב רבה אמונתך דהיינו מפני שרבה אמונתך לכן הוא מחזיר את הנשמה לגוף אף על פי שחטאה.

רבי שמעון דיבר רק בצדיקים שבעת השינה נשמתם עולה למעלה... ועל ידי זה מתחדשות ומקבלות תוספת הארה והשגה. ובא רבי יצחק להוסיף שגם כל אדם אף על פי שחטא, אלא שקרא קריאת שמע שעל המטה, ואמר הפסוק בידך אפקיד רוחי, הרי הקב"ה נאמן בפקדונו ומחזיר את נשמתו מחודשת.

ואגב נעתיק דבר חידוש משו"ת הרדב"ז ח"ג סימן תפ"ה, שמקובל מן הקדמונים כי מאחר שקודם השינה אמר האדם בידך אפקיד רוחי, והפקיד את נשמתו בידו של הקב"ה, אי אפשר שימות מתוך השינה אלא אם כן הגיע זמנו למות בעת שהוא ישן, אז הקב"ה מחזיר לו נשמתו...

(זוהר חדש בראשית כג: כרך א מתוק מדבש עמ' שסד)

תחושת המוות בשעת השינה

אין לך מי שישן בלילה במטתו שאינו טועם טעם מיתה ונשמתו יוצאת ממנו. וכיון שנשאר הגוף בלא נשמה הקדושה רוח הטומאה מזומנת ושורה עליו ונטמא. וכבר ביארנו הדבר במס' שבת דף קח סוע"ב [סוף עמוד ב'] "דלית ליה לבר נש לאעברא ידוי על עינוי בצפרא", שאין לו לאדם להעביר ידיו על עיניו בבקר כדי שלא יתדבק אותו רוח הטומאה בראות עיניו ויהיה כח רע בעיניו ויזיק בני אדם בעין הרע לפי שרוח הטומאה שורה על הידים... ^[1]

(זוהר, וישלח קסט, מתוק מדבש עמ' תקלט)