צלם אלוקים, מהו?

הנשמה מחיה את הגוף רק כשהיא לבושה בלבוש הצלם

רבי אלעזר אמר... השכינה נקראת אלהי"ם, ועל אותה הנשמה שניתנה באדם נאמר" ויברא אלהי"ם את האדם בצלמו" פירוש השכינה בראה את נשמות בני אדם בצלמו בדיוקן השכינה, כי הנשמות כשיוצאות מן המלכות יוצאות מלובשות עם לבוש... ועל אותה הנשמה נאמר "אך בצלם יתהלך איש" - כל זמן שיש לאדם הצלם מהשכינה הוא מתהלך בין החיים כי בזמן שמסתלקת הנשמה מן האדם, אינו יכול להתנועע, כי הנשמה כשהיא מלובשת בלבוש הצלם, רק אז היא מחיה את גוף האדם ובלתה הוא שב לעפר, כי הצלם ממוצע בין הגוף להנשמה, והוא מתלבש ממש בגוף האדם ודבוק בו.

אמר ליה רבי שמעון אביו: בני יהיה ברוך... להקב"ה, שהסכים רבי שמעון לפירוש בנו, ועוד הוסיף על דבריו ואמר לו ודע בני חביבי כל מי שפוגם את הצלם אלהי"ם שעליו, נחשב לו כאילו פוגם גם בהשכינה הנקראת "דמות" שממנה בא לו הצלם. ולכן השכינה אינה שורה שם - שמסתלק ממנו הצלם השומר אותו ובאותו הזמן שסר ממנו שמירה העליונה, אז שולטים עליו כל המקטרגים שהם מצד הסטרא אחרא ששם הפגם והחסרון. וסוד הדבר נרמז במה שכתוב [דברים לא:יז] "על כי אין אלה"י בקרבי" - פי' על שנסתלק ממני הצלם שבא לי ממלכות הנקראת אלה"י, שבו היה לי שמירה עליונה, לכן מצאוני הרעות האלה. הרעות הם המקטרגים מצאוני ר"ל הם שולטים עלי, לפי שנסתלק ממני הצלם אלהי"ם שבא לי מן השכינה שהיא אלה"י.

 (תיקוני הזוהר, צד: תיקון סב מתוק מדבש עמ' תשל-תשלא)

בהושענא רבה מסתלק הצל הרוחני של מי שנגזרה עליו מיתה באותה שנה^[1]

הצל הוא לבוש רוחני אל הנשמה ואמצעי בין הגוף לנשמה, ועל ידי הצל נשמרת הנשמה מן החיצונים שלא יתאחזו בה. בליל האחרון של חג הסוכות דהיינו בליל הושענא רבה כשיוצאים הפתקין מבית המלך שבו כתובים פסקי הדינים הראוים לבא על בני אדם, ואז מסירים את הצל מאותם בני אדם שנגזר עליהם להיותם נגרעים ונחסרים מזה העולם, דהיינו למות בשנה זו, ואז נפש ההיא מנפשות הצדיקים שאמרנו, הולכת ומשוטטת בעולם לראות בצללים המסתלקים מבני אדם.

מי הוא המסלק את הצל כדי שממנו תדע הנפש מי הם העתידים למות בשנה זו [?] ואמר: שוטר שהוא ממונה על סוד הנשמות המצויירות בפרגוד כעין הצורה המפותחת בטבעת החותם בכתב מפורש, הנקרא ידומיע"ם, שהוא ממונה בכתב של זיו ואור המפותח על הפרגוד, וממונה על מראות העליונות של הנשמות, כי צורות הנשמות חקוקות בפרגוד שהוא הפרוכת שבהיכל הנשמות, ומצוירות שם בציור בולט כעין צורות אותיות הבולטות בטבעת החותם.

בליל האחרון של חג הסוכות יורד הממונה הנ"ל, וכמה אלף אלפים ורבוא רבבות מלאכים באים עמו, ולוקחים את הצל מכל אחד ואחד שנגזר עליו למות בשנה זו, ומעלים אותו כדי להראותו למעלה להכין לו מקום מנוחה כראוי לו, ואחר כך מחזירים את הצל למקומו, ואינו מסתלק מן האדם לגמרי אלא שלשים יום לפני מותו.

ונפש הצדיק ההיא שאמרנו הולכת ומשוטטת ורואה את הצל ההוא ביד זה הממונה, ומזה היא יודעת שזה האדם עתיד למות בשנה זו, וחוזרת למקומה תוך הקבר, ומכרזת לשאר המתים כי פלוני בא אלינו, אם הוא צדיק אז כולם שמחים, ואם לאו - כולם אומרים אוי.

אז המלאך מט"ט לוקח את הצל ההוא אליו ומעלה אותו למקומו הראוי לו, וישאף את הצל בקרבו כדי לבדוק אותו לדעת מעלת האדם בעל הצל, כי הצל הוא אמצעי בין הנפש והגוף, ובו מצטיירים כל מעשה בני אדם, ועל ידי הצל מכיר מט"ט מעלת האדם לדעת אצל איזה צדיק כמוהו הוא ראוי להיות בגן עדן. משעה ההיא ואילך - הוכן מקום לנשמה ההיא של האדם במקום השכינה בגן עדן העליון, ומקום לרוח בגן עדן התחתון, ומקום מנוחה לנפש בקבר כדי להנצל שם מהמזיקים, וליהנות בהתחברותה עם הרוח בשעה שהולכת ומשוטטת בעולם.

[מצד שני], יש נפש שאין לה מנוחה, ויש נפש שנכרתת מן העולם עם הגוף, [כלומר] שנכנסת בין הקליפות ונעשית מזיק ושד. וזו הנפש שאין לה מנוחה בגן עדן, [כמו] שכתוב "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע", שתהיה משוטטת נעה ונדה כאבן הקלועה בכף הקלע, שזו היא שהולכת ומשוטטת ומתגלגלת בכל העולם, ואין לה מנוחה כלל יומם ולילה, וזהו עונש קשה וחמור יותר מכל עונשי הגיהנום, כי הנכנסת בגיהנום נטהרת שם ואחר כך עולה לגן עדן, אבל זו אין לה מנוחה כלל.

(זוהר, תרומה קמב, מתוק מדבש עמ' קצז-קצט)

פרידת הצלם

[שלושים יום לפני הפטירה המקיפים של הצלם מסתלקים ובשעת הפטירה הם חוזרים כדי לחוות את סבל המוות יחד עם הגוף. המקיפים של הנשמה עולים יחד עם הנשמה והרוח למקומם בגן עדן תחתון, ובמקביל - הנפש נשארת עם המקיפים שלה בבית האבל. בכל אותם שלושים ימים הנשמה עוזבת את הגוף ועולה לראות את מקומה בעולם הבא.]

"ונסו הצללים" - הנה זהו סוד שבשעה שמגיע זמנו של אדם לצאת מן העולם, צלם האדם מסתלק ממנו. זהו שכתוב "עד שיפוח היום", פירוש טרם שיפוח ויקפוץ ויבא היום המוכן לצאת בו מזה העולם, ונסו הצללים - פירושו שאז מסתלק ממנו הצלם, לפני זה ישוב אל קונו.

(זוהר, ויקרא יג, מתוק מדבש עמ' קמה)