פרגן, מה אכפת לך?

שני קבצנים ישבו על אחת ממדרכות לוס אנגלס, זה לצד זה. האחד ענד על צווארו שרשרת עם צורת מגן דוד לאותת שהוא יהודי. כאשר העוברים ושבים ראו אותם, גם אלו שסתם כך לא היו נותנים משהו, הרי שבמקרה זה זרקו מטבעות דווקא לשני, שישב לצידו. וכך, קופת היהודי ריקה, ושל חברו מתמלאת... עבר שם "חכם" אחד, וליבו התמלא רחמים על היהודי, שלא זוכה לשום מתנת יד. פנה אליו ואמר לו, תסיר את השרשרת מעל צווארך, כך לא תבלוט ביהדותך, וגם אתה תקבל נדבות... כשהלך האיש, פנה הקבצן היהודי לחברו בקריצה ואמר לו, ראית משה, הוא מלמד אותנו איך לעשות כסף...

בפרשתנו, פרשת ראה, נצטווינו בין היתר, על מצוות הצדקה. וכך כותבת התורה "כי יהיה בך אביון באחד שעריך, בארצך אשר השם אלוקיך נותן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, כי פתוח תפתח את ידך..." וכן, כמה פסוקים אחר כך כתוב, "נתון תיתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו... כי בגלל הדבר הזה יברכך השם אלוקיך בכול מעשיך".

הרמב"ם כותב, שצריכים אנו להיזהר במצוות הצדקה יותר מכל מצוות עשה, ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, ומוסיף הרמב"ם הבטחה, שלעולם אין אדם מגיע לידי עניות בגלל הצדקה...

יש המון מה לדבר על עניין הצדקה, ברצוני להתמקד בפרט מסוים, שאקטואלי לזמן בו אנו נמצאים – ערב חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות...

חדי העין מבינכם, וודאי שמו לב לציווי מעניין, שמופיע אך ורק במצוות הצדקה. כוונתי למילים "לא תאמץ את לבבך" ו "לא ירע לבבך בתתך לו" - נצטווינו על איסור "אימוץ הלב", זאת אומרת גם אם אתה נותן עשרים שקלים, אל תיתן אותם עם הרגשת אימוץ הלב. אלא תיתן מתוך הרגשה של רחבות. וגם אם העני לא שם לב מה מתחולל בתוך ליבך, אתה צריך להגיע להרגשה פנימית של רחבות, תן צדקה מתוך רחמים...

אין עוד שום מצוות עשה נוספת שנצטווינו על כך.

למה? מה מיוחד במצוות הצדקה? סוף סוף העני קיבל את הכסף, הוא בכלל לא שם לב שבפנים אני לא רוצה לתת לו?

התשובה לכך, טמונה במצווה נוספת שמוזכרת בפרשה, מצוות עיר הנידחת. אם עיר שלמה הודחה על ידי מסית, וכל העיר עבדה עבודה זרה, יש ציווי על עם ישראל "הכה תכה את ישבי העיר ההיא לפי חרב, החרם אותה ואת כל בהמתה לפי חרב, ואת כל שללה ...ושרפת באש, והייתה תל עולם לא תיבנה עוד". ומוסיפה התורה "ונתן לך רחמים והרבך..", אלוקים מבטיח לטעת רגש רחמים בליבם של האנשים שהרגו את יושבי עיר הנידחת.

למה? כותב האור החיים הקדוש, שכיוון שמעשה ההריגה מכהה את רגש הרחמים, ומגביר את רגש האכזריות, אין ברירה, אלוקים מבטיח לטעת רגש רחמים בליבם. ומוסיף האור החיים הקדוש שהעניין קריטי, כי אלוקים רוצה מאוד לנהוג עם בניו במידת הרחמים, הוא רוצה מאוד לנהוג עימהם במידת הצדקה, אבל כל עוד שאנחנו אכזרים אלוקים לא יכול לנהוג עימנו ברחמים!

אחד משמותיו של אלוקים הוא "אהי –ה אשר אהי-ה" – כשם שאתה מתנהג איתי, כך אני מתנהג איתך. אם אנחנו מתנהגים במידת הרחמים בינינו לבין עצמינו, גם אלוקים מתנהג איתנו ברחמים, ואם חלילה אנחנו אכזריים כלפי חברינו, כך אלוקים נוהג עימנו!!

דוד המלך היטיב להגדיר זאת באומרו "השם צילך על יד ימינך" – אלוקים נוהג כמו צל. מה צל, אתה מראה לו אצבע, הוא מראה לך אצבע, אתה מראה לו שניים הוא מראה לך שניים, אף אלוקים כן!

כשאנחנו נותנים צדקה, אבל לא מתוך הרגשת רחמים, אלא מתוך אימוץ הלב, נכון שנקבל שכר על כך שבזכותנו לעני יהיה מה לאכול, אבל אנו מפספסים את החלק הנוסף והקריטי, אנחנו "סוגרים את הברז השמימי"... כי אלוקים דורש שנהיה רחמניים כדי שהוא ירחם עלינו, השם כל כך רוצה לרחם עלינו ולהשפיע עלינו, הוא רק מצפה שגם אנו ננהג כך!!

השבת מברכים את חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. בני ספרד מתחילים באמירת הסליחות, וכולנו מבקשים מאלוקים "עשה עימנו צדקה וחסד", "כדלים וכרשים דפקנו דלתך"... אנחנו מבקשים מאלוקים צדקה! כולנו יודעים שלא מגיע לנו בדין, רק בחסד! אומר אלוקים אתם מבקשים ממני צדקה ורחמים? קודם שאתם תתנהגו כך, וכך אני יוכל להתנהג עימכם!!

ידידיי! בואו נרחם אחד על השני, לא נאמץ את לבבינו כלפי זולתנו, וכך נזכה לרחמים מהבורא...

כן, המפתח בידינו...