שרון רוטר: "התורה מרגשת אותי"

אם תשאלו את מבקרי המוזיקה, הם יספרו לכם שההצלחה האמתית שלה התחילה איפשהו כשליוותה את ברי סחרוף, והגיעה לשיאה כשהוציאה את האלבום הראשון שלה. אבל עבור רוטר, המציאות היא אחרת לחלוטין. הצלחה אתם קוראים לזה? רוטר תקרא לזה ריקנות. היום, כבר יש משמעות אחרת לגמרי למושג הצלחה עבורה.

רוטר,37, גדלה בתל אביב, כבת שניה מתוך שלושה ילדים, להורים עולי ארגנטינה. "גדלתי בבית מאוד תל אביבי בועתי, שמאלני קיצוני, חילוני למהדרין. אצלנו בבית לא שמרו כיפור, כשרות, או מסורת. בפסח למשל, יכולנו קצת לחגוג את החג, עם פיתות על השולחן. ההורים שלי בזו לדת. אמא שלי בקושי רצתה לעשות לאחי ברית מילה, ועשתה בסוף רק בקטע חברתי. דת מבחינתם היתה כפיה ופרימיטיביות".

את הקרבה למוזיקה היא מתארת כמשהו שהתחיל מהבית. "היתה לנו המון תרבות בבית. מלבד העובדה שאמא שלי היא אמנית פלסטית, ההורים שלי מאוד אהבו לשמוע בבית אופרות ומוזיקה קלאסית, בהשפעת שורשי התרבות הארגנטינאית שלהם. כילדה, זה השפיע עליי מאוד".

כבר מגיל צעיר למדה רוטר בקונסרבטוריון תל אביב, בהמשך במקהלת "פעמונים" וגם בשיעורי פיתוח קול פרטיים. מאוחר יותר הופיעה בקונצרטים בחו"ל, ובטקסים שונים בתיכון, ממנו אגב, יצאו יחד עם רוטר שלל ידוענים, כמו: מאור כהן, דודו טסה, איה קורן, יעל פוליאקוב ועוד.

ברי סחרוף והפריצה הגדולה

כשהייתה בת 17 וחצי, הכירה לראשונה את הזמר ברי סחרוף. "אחותי היתה מפיקה בפועל שלו, ורצתה שאחליף אותה בעבודה לשבוע. אחר כך, היא לא רצתה לחזור כבר ואני נשארתי במקומה. עבדתי איתו שש שנים, במהלך העבודה שלו על האלבום 'חם על הירח', ומאוחר יותר גם בעבודה על האלבום 'נגיעות'. כשהוא שמע על העבר העשיר שלי בתחום השירה, הוא הציע לי לעשות לו קולות לאלבום".

"במקביל, ברי בדיוק כתב את השיר 'הניצוץ', שהיה הפסקול של הסרט 'קלרה הקדושה', וחשב שיש לי קול תמים ושזה מאוד יתאים, אז השתתפתי בו. לאט לאט התחלתי ללוות אותו באופן קבוע בשירה גם בהופעות. השתתפתי איתו גם בהתנדבויות המטורפות שהוא עושה עד היום. אנשים לא יודעים את זה, אבל ברי מתנדב כל שני וחמישי. כל מי שמבקש ממנו - הוא מגיע. אם זו אם שכולה שרוצה שהוא ישיר בטקס לזכר בנה, או במופעי התרמה לילדים חולי סרטן, להכל הוא מגיע.

"יצא לי להופיע בבמות הכי גדולות, בטקס של אקו"ם בערוץ 2, בהופעות של ימי הסטודנט. ככה הכרתי גם את כל חבריי המוזיקאים, אמנם בהתחלה מאחורי ברי, אבל עדיין על הבמה. זאת היתה טבילת האש שלי".

מאוחר יותר קיבלה רוטר הצעה מפתה, להוציא אלבום משל עצמה. "הייתי רק בת 20, וזה היה מאוד משמח, אבל פתאום הבנתי שאני בכלל לא יודעת אני בכלל רוצה להגיד ואיזה מסר להעביר. לא רציתי שיכתבו לי את כל השירים, ואני אהיה כמו בובה על חוט".

מכאן ואילך יצאה רוטר למעין מסע פנימי, של התכנסות פנימה. "רציתי להבין מי אני, ומתוך זה מה אני רוצה ליצור", היא מסבירה. "לבסוף, הבנתי שאני יוצאת לדרך עצמאית בנפרד מברי, ושמעכשיו אני בזכות עצמי. שנינו הבנו שאני צריכה עכשיו להיות במקום מוזיקלי שלי, ולא להיות יותר מפיקה בפועל".

עם הוצאת האלבום זכתה רוטר להצלחה יוצאת דופן. השירים שלה טיפסו למקום גבוה במצעדים בתחנות השונות ברדיו, היא כיכבה על שערי מגזינים נחשבים, התארחה בתוכניות שונות בפריים טיים, כמו אצל אלי יצפאן, וקיבלה חדשות לבקרים אינספור טלפונים והצעות מכתבים שביקשו לראיין איתה.

אבל דווקא אז, היא הרגישה שהיא נמצאת במקום הלא נכון. "פתאום היתה התמודדות עם דיבורים מאוד חיצוניים", היא מתארת. "כמו: 'מה התדמית שלך?', היתה התעסקות מאוד חיצונית באיך אני רוצה להיראות, ואיך אני רוצה שהקליפים שלי ייראו, ומה לענות למי שמראיין אותי, כי זה תלוי מה אני רוצה שיהיה כתוב עליי מחר בעיתון. זה היה תהליך שלא עשה לי טוב. זה לא היה מה שחיפשתי, כל התדמית וכל השטויות האלה. רציתי להקיא מזה".

הודו: "משהו שם נפתח לי"

אחרי הרבה רעש, החליטה רוטר לחפש קצת שקט, ומצאה אותו בדמות קורס יוגה, אותו למדה באופן מעמיק במשך שלוש שנים. או אז היא גם נעלמה מהנוף. "מאוד התחברתי לחיבור של הגוף והנפש. הצלחתי למצוא שקט, וחיבור פנימי אמיתי לעצמי. וממש התמסרתי לדרך הזו. תוך כדי, המשכתי לעשות מוזיקה בקטן".

בהמשך, כשכבר היתה בת 26, קיבלה רוטר הצעה מחברה קרובה להצטרף לטיול בהודו, מה שבדיעבד היה לאבן דרך משמעותית בחייה. בהודו, ב"בית היהודי", פגשה רוטר את הרב יוני אליצור, שהיה הטריגר הראשון שלה להתקרב ליהדות. "הוא דיבר דיבורים של רבי נחמן מברסלב, על כמה שה' הוא רק טוב ורוצה להיטיב, על כמה הוא אוהב אותנו. אחרי ששמעתי אותו, הרגשתי שהנשמה שלי כבר מכירה את הדיבור הזה, או לפחות חיפשה אותו כל החיים. פתאום התחברתי לילדה שבי, ואמרתי לעצמי שלא יכול להיות שאני לבד בעולם, שאין בורא ומשגיח לכל זה, ושאין תקווה לעולם. משהו שם נפתח לי. כשחזרתי מהודו, הבאתי את הרב מדי פעם להרצות על גג הבית שלי, בפני חברים".

אבל רוטר לא היתה לבד במערכה, שכן עוד לפני כן, כבר כשהיתה בת 17, החלה אימה להתקרב ליהדות. רוטר נרתעה מאוד מהצעד. "אמא שלי היא גם ארגנטינאית, גם גיורת, גם חוזרת בתשובה, וגם מתנחלת. עבורי זה היה שינוי של 360 מעלות ממה שהיא היתה קודם לכן, שהיה לי קשה לעכל. היא חיפשה את האמת שלה בלי פשרות. היא עברה את כל הרבנים, כל הסגולות וכל הסגנונות. הרבה שנים היא היתה מה שנקרא 'אורות גבוהים בלי כלים', בחוסר איזון.

"בשלב מסויים, מבחינתי, כבר אי אפשר היה לדבר איתה. פתאום גם המפגשים שלנו נהיו טעונים, ונהיו לה גם רצונות: 'בואי איתי לרב', 'יש פה עין הרע בבית', ו'הבאתי לכם מתנה את כל הזוהר בארמית'. מי בכלל יודע מה זה, ומה עושים עם כל הכרכים האלה? תביאי משהו שאפשר להשתמש בו.

"ההתקרבות שלי לא מגיעה מהמקום שלה. היא תמיד אומרת, שלמרות שהיא התקרבה ליהדות, גם אני התקרבתי. אבל זה לא בגלל החיבור שלה ליהדות, זו הדרך שבה היא עשתה את זה, שהיתה מאוד לא מאוזנת, והיתה די טראומתית עבורי. היום אני מבינה את זה, אבל אז לא הצלחנו למצוא נקודות חיבור. היום כבר יש לנו אפילו הופעה משותפת, בה אנחנו מספרות על הנתק הכואב, ועל איך הכל התחבר בסוף".

"התורה הפכה את בעלי לבנאדם"

בשונה מאימה, ואולי דווקא בגללה, ההתקרבות של רוטר נעשתה בצורה איטית ומחושבת. "במשך השנים הכרתי את בעלי, ויחד הלכנו גם לסמינרים של ערכים. היום אנחנו זוכים לשמור שבת כבר שש שנים, אבל זה היה תהליך איטי, שנמשך הרבה שנים. זה לא בא לי בקלות. כל דבר שעשיתי, היה רק באמת מתוך מקום שאנחנו רוצים אותו. הייתי רוצה מאוד לעשות 'נעשה ונשמע', אבל אצלנו זה היה תמיד 'נשמע נשמע, ונעשה'".

מעבר לשינוי האישי שלה, רוטר מצביעה גם על השינוי שעבר בעלה, אבי אלימלך. "התורה הפכה לבעלי את החיים. היא הפכה אותו לבנאדם. הוא חי את זה. מאז שהוא לומד כל ערב, הוא נהיה בנאדם עדין, וזה גורם לי להעריץ אותו. ככל שהוא מונח שם יותר – זה גם מקרב בינינו. הוא נהיה בנאדם יותר טוב. בפרט גם בגלל הדיבורים המתוקים של רבי נחמן מברסלב. אני למשל בחיים לא הייתי חוזרת בתשובה אם לא היו אומרים לי שאלוקים זה טוב, ושגם אם אני אפול - אני אקום מחר. כל ה'לטיפות' האלה – לא הייתי חוזרת בתשובה בלעדיהן. יש לנו כל כך הרבה חטאים, שאין לנו סיבה לחזור בתשובה. אנחנו רוצים, אבל חיים בתחושה של ייאוש, שאין לנו סיכוי".

לדבריה של רוטר, מה שהאיץ את תהליך ההתקרבות, באופן מפתיע, היה דווקא הולדת הילדים. "אני מאמינה שבאיזשהו מובן, כל ילד מביא איתו משהו. אמליה למשל, שהיא הבת הבכורה שלנו, בת שמונה היום, סללה את הדרך לכל שאר הילדים לחינוך דתי. היא הלכה לגן רגיל חילוני, ובגיל שנתיים וחצי העברתי אותה לגן דתי. אמנם התרגלתי לסטנדרטים מסוימים, והרבה פעמים בגנים דתיים יש סטנדרט אחר לגמרי, אבל את רואה צוות כל כך מדהים, ואת הערכים שמחנכים אליהם, של אהבת ישראל ועוד, שזה כבר לא מפריע לך שהבובות מקולקלות והרצפה קצת דביקה. זה משהו אחר לגמרי.

"אחר כך נולדה נעמי, שהיום היא כבר בת שש, שהביאה איתה את השבת, מכיוון שהיא נולדה בשבת. זה אחד הדברים הקשים שקיבלתי על עצמי. גרתי במקום שלא היתה קהילה דתית וזה היה קשה, אבל בהמשך עברנו למושב הדתי צפריה, מה ששינה לחלוטין את המצב. תודה לא-ל, קיבלתי את מה שהתפללתי עליו כל הזמן".

מאוחר יותר החליטה רוטר גם לכסות את הראש. "היה לי מאוד קשה, כי בעלי הוא ספר, ורק מאז שהכרנו, 'עשיתי שלום' עם התלתלים שלי. מבחינתי השיער שלי היה כמו מין סמל מסחרי שלי. יום אחד, הבן של חברים שלנו היה חולה. פתאום חשבתי שאם חס ושלום יקרה משהו לילדים שלי, אני אשים כיסוי ראש. ואז אמרתי לעצמי, 'למה לחכות שיקרה משהו? תשימי עכשיו'. מצד שני, זה הרגיש לי מאוד מחייב. לבסוף החלטתי לשים כיסוי ראש רק קצת. כשהלכתי לגן הדתי של הילדים, ולכל מיני מקומות שזה הרגיש לי נכון - שמתי. נורא פחדתי מהרגע שיגיבו על זה. ובאורח פלא, שלושה ימים הסתובבתי עם זה, ואף אחד לא אמר כלום, כולל בעלי. פתאום זה התחיל להיות לי נח והתחלתי לאהוב את זה, וזה היה שלב מאוד משמעותי עבורי. היום מחרידה אותי המחשבה להיות בלי".

ההתקרבות שלך ליהדות השפיעה גם על ברי סחרוף?

"האמת שבשנים האחרונות אנחנו כבר לא ממש בקשר. אבל כבר אז כשהכרתי אותו, הוא היה קרוב ליהדות, והיו לנו דיבורים על כך, מכל מיני רבנים וכתבים שהוא למד. אני לא יודעת עד כמה הוא שומר מצוות היום, אבל מאוד מכבד. אני יודעת למשל שהוא צם בכיפור, ומקפיד על ברית מילה לילדים, ושגם יש רב שהוא מאוד מחובר אליו. יש לו המון כבוד לדת".

אלבום חדש: "נושמת לאט"

אחרי תקופה ארוכה של שתיקה, בקרוב עתידה רוטר להוציא אלבום חדש בשם "נושמת לאט". מלבד חומרים מקוריים שלה, כולל האלבום גם טקסטים מפתיעים של זלדה המשוררת, רחל המשוררת, לאה גולדברג, רבי נחמן מברסלב, וקאבר למאיר אריאל. "כל השנים שלא הייתי פעילה בחוץ, המשכתי להוציא שירים. הרגשתי שאם יש בתוכי שיר רוצה לצאת - אני מוציאה אותו, אני עושה את ההשתדלות, והקב"ה ממשיך את הדרך. פתאום שמתי לב שיש איזה עשרה שירים חדשים, אז אספתי אותם לאלבום".

היום רוטר היא אשת משפחה ואם לארבעה, שמשתדלת להשקיע את כל כולה באימהות, אבל לא מוותרת על הקריירה המוזיקלית שלה. היא מופיעה בעיקר במופעים פרטיים אליהם היא מוזמנת, שם לרוב היא גם מספרת את סיפור התשובה שלה. מלבד זאת, יש לה כאמור גם מופע עם אימה, וגם מופע ילדים בשם "לילה טוב", שמבוסס על אלבום שירי ילדים שהוציאה לפני מספר שנים, יחד עם עובדיה חממה. במקביל לכל אלה, היא גם כותבת באתר "ברסלב ישראל".

איך את באופן אישי רואה היום את המשוואה של זמרות ומוזיקה יהודית?

"ה' נתן לכל אחת מתנה משל עצמה. לא תמיד יודעים מה היא, לפעמים מגלים אותה במהלך החיים. לא לעשות משהו עם המתנה הזו, זה חטא לעצמך ולקב"ה, במיוחד כשהכישרון הזה כל כך ברור. יש דרך ללכת איתו גם בקדושה. כשאני שרה למשל, אני מכוונת לקדש שם שמיים, לקרב ולשמח לבבות. לפני כל הופעה אני מתפללת 'ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך', מבחינתי הכל זה הוא, אני רק הצינור".

ומה דעתך באופן כללי על מה שקורה היום במוזיקה היהודית?

"אם נסתכל על ההיסטוריה היהודית, נגלה שמוזיקה נוצרה בעבר רק בהקשר חזנות ופיוטים. גם ציורים היו רק של דברים שבקדושה, ותיאטרון היה רק של גברים, שהציגו סיפורים של הבעל שם טוב. החוזרים בתשובה, שהתעסקו באמנות כל החיים, עד שהתקרבו ליהדות, יצרו מין ז'אנר חדש ממה שהם מכירים, והפכו את זה למשהו בקדושה. זו התפתחות מדהימה, גם עבור נשים, שאולי פעם לא היה להן את המקום שהן יכולות לפתח את המתנה הזאת, והיום יש להן את האפשרות ללמוד. מתחיל לבעבע פה משהו אחר".

היום במבט לאחור, מה את מרגישה שהיהדות הכניסה לך לחיים?

"היום כששואלים אותי למה לחיות עם עול מצוות, מבחינתי לא קיימת אלטרנטיבה אחרת. לחשוב שכל הדברים קורים סתם? שאין הקב"ה? לחיות בצורה של 'אכול ושתה כי מחר נמות'? לחשוב שאין תקווה לעולם, ושהוא רק מידרדר? אני לא יכולה לחיות ככה, ועוד יותר לא יכולה לגדל ככה ילדים. מנגד, אם האלטרנטיבה שלי זו הדרך הקסומה של היהדות והאמונה בקב"ה, אז בזה בחרתי. אין מצב שאני חוזרת לחיות בהבל הבלים. התורה מרגשת אותי, היא מלאה בדיבורי אמת שהנשמה שלי חיפשה כל החיים. לפעמים במוזיקה אפשר לקבל ריגוש דומה, אבל ריגוש של תורה זה משהו אחר. כל אחד יכול להרגיש מה זה עושה לו, מתמכרים לשלווה הזאת בקלות. אני מתפללת כל הזמן שגם הילדים שלי גם יגדלו לאהוב את זה".

יחד עם הרבנית פנינה, ביתו של הבאבא סאלי