אל תוכיח. פשוט תעשה

בטור הקודם סיפרתי לכם על המופע הראשון שלי עם חברי ללהקה הצבאית, מופע שהיה כישלון חרוץ, ואני הייתי הסיבה המרכזית לכך. אחרי שבמשך כמה חודשים של חזרות, במהלכם האגו של כולנו קיבל מקום נכבד של ביטוי, ובמיוחד האגו שלי, דווקא לפני המופע הראשון עטפה אותנו תחושת אחדות ושייכות – ברגע האמת הבנו שאנחנו בתוך הדבר הזה יחד. אחרי המופע אף אחד לא בא אלי בטענות, למרות שהיה להם על מה. במקום להחזיר לי על היהירות והאגו שהפגנתי בשלב החזרות, חברי ללהקה עטפו אותי באהבה מנחמת – הם גרמו לי להבין שאנחנו חלק אחד.

מלכתחילה הרצון שלי להגיע ללהקה צבאית נבע מתוך תחושה של גדלות עצמית, מתוך רצון להראות שאני שווה משהו. אדם שיודע באמת מה הוא שווה - לא צריך להוכיח שום דבר כלפי חוץ, הוא פשוט פועל מתוך אותו מקום שלם, שמבטא כלפי חוץ את הפנימיות המגובשת שלו. אחרי המופע הראשון של הלהקה, זה שהיה כישלון בגלל שהתבלבלתי ושכחתי את התפקידים שלי, התחלתי להתבונן פנימה, והבנתי שיש לי עוד דרך ארוכה לעבור. דרך שרק אחרי שעוברים בה ניתן לפעול מתוך נקודה מגובשת, נקודה פנימית שמכירה בערך העצמי שלי מתוך מקום של אמת, ולא מתוך מקום של הוכחה חיצונית שכל מטרתה לכסות על החוסר.

הרגע הזה שבו אתה מבין שאתה חסר, זה בדיוק הרגע שבו אתה מתחיל להבין כמה שאתה שלם. עזבתי בצד את האגו שחוסם את הראיה, שחררתי ואפשרתי לעצמי להיות אדם שפועל כדי להשתפר, אדם שרוצה לצמוח מהטוב - אל הטוב יותר, ולא רק מנסה להוכיח שאין לו מה להשתפר כי הוא ממילא הכי טוב בעולם. כבר עברנו מחזור גיוס אחד שבו הופענו כל יום במשך חודש שלם, ועכשיו אנחנו עושים חזרות ומתכוננים למחזור גיוס נוסף שיגיע בעוד חודשים ספורים. משהו קרה שם, משהו טוב. פתאום האווירה הייתה נוחה, היה מצחיק וזורם. פתאום האמת הפנימית של כל אחד מאיתנו יצאה החוצה, אפשרנו לעצמנו להיות מי שאנחנו, ובעיקר - מה שאנחנו יכולים להיות יחד. אם רק נשתף פעולה ונבין שבסופו של דבר ההצלחה או הכישלון הם של כולנו כגוף אחד.

בזמן הזה שרון השתחררה מהלהקה ובמקומה הגיעה שירה, בחורה מוכשרת להפליא, שהמומחיות הגדולה ביותר שלה הייתה - שמיעה מוזיקלית אבסולוטית. בדיוק הדבר שאצלי היה החיסרון הבולט והמשמעותי ביותר, זה שממנו נבע הכישלון במופע הקודם. כנראה שמהמקום הזה, שהרגשתי חסר הרבה יותר, נבעה היכולת שלי להשלים אותו ולגלות בעצמי דברים שלא ידעתי שקיימים. הקשבנו למופעים של הלהקה משנים עברו, ובאחד ההרכבים היה ניקי גולדשטיין, זמר נפלא שגם עשה חיקויים ודברים מצחיקים, מה שללא ספק הרים את הקהל באוויר. באווירה זורמת ותחושת ביחד חסרת הגבלות, החלטתי לנסות להצחיק את החברה ולעשות גם כמה חיקויים. דבר שמעולם לא עשיתי לפני כן. כולם היו בהלם, כולל אני בעצמי. זה היה ממש טוב! איכשהו הנינוחות שליוותה את החזרות אפשרה לי להיכנס עמוק אל תוך הנשמה, ומתוך פשטות וחוסר מחשבה עצמית - הצלחתי לעשות חיקויים מוצלחים לכמה וכמה זמרים מפורסמים.

זה מדהים כמה כוח יש לנו. אם נשים את עצמנו בצד לרגע, נוכל להגיע אל האני האמיתי שלנו, כזה שיכול להיות כל מה שבא לנו להיות. לפני שהכרתי את עולם התורה והמצוות, חשבתי שלהתבטל למשהו גדול יותר זה אומר לוותר על עצמך. היום אני יודע שדווקא על ידי אותו ביטול עצמי, אתה מסוגל להפוך לכלי מתוקן שיש בו את היכולת לגלות מי אתה בפנים באמת, בלי לפחד מתהליך החיפוש. הרי בסופו של דבר מה כולנו מחפשים ? כולנו רוצים לחוות משמעות. ואת המשמעות האדם מקבל כאשר הוא מתמסר למשהו חיצוני לו. ככל שהדבר שאליו הוא מתמסר גדול יותר, כך תחושת המשמעות גדלה יותר. ומה יותר גדול מבורא העולם ? מה יותר מורכב ואינסופי מהתורה ? דברים שהיום אני מבין, וברוך ה' גם חווה את המשמעות המיוחדת שהם מעניקים לחיים.

הכנסנו למופע את הקטע החדש – "מחרוזת חיקויים". בנוסף, הניסיון שצברתי מהאכזבה שנחלתי במופע הקודם, העניק לי ביטחון בתפקידים שעלי לשיר ביתר חלקי המופע. והנה הגיעה השעה, ומחזור גיוס נוסף בפתח, הזדמנות חדשה לעשות את זה טוב יותר, נכון יותר. שוב אותה התרגשות שעוטפת את כולנו בתחושת שייכות שאי אפשר לנתק, האורות נדלקים ואנחנו עולים להופיע.

הפעם זו הייתה הצלחה מסחררת, הקהל כולו היה על הרגליים. הכל זרם בדיוק מושלם, שיתוף הפעולה שהיה בינינו על הבמה לא השאיר מקום של ספק אצל הצופה בקהל. ראו בבירור שאנחנו מאוחדים, ובאופן אוטומטי הקהל הפך להיות גם הוא השתקפות של אותו הדבר. חיילים שרק היום נפגשו ומחר כבר ייסעו לטירונות -  קופצים מחובקים יחד, שרים ורוקדים, צוחקים ומחייכים. באחד השירים שנקרא "אמא", חייל מהקהל התקשר לאמא שלו והרים בידו את הפלאפון כדי שהיא תשמע את השיר... את תחושת ההתרגשות שחוויתי באותו הרגע כנראה שלא אצליח להסביר במילים לעולם.

תקופת השירות הצבאי שלי אמנם היוותה נקודת מפנה חשובה בחיי, אבל זו רק ההתחלה, זו רק נקודת התפקחות שהחלה לבעבע במעמקי ההבנה הפנימית. את השינוי האמיתי והמשמעותי שאני עתיד לעשות - אני עוד לא מבין. בינתיים הבנתי רק דבר אחד – הדרך להרגיש שלם היא להכיר בכך שאתה חסר, ולהתמסר למשהו גדול, דרכו תשלים את החוסר ותחווה משמעות. בטור הבא אספר לכם על החוויות של אחרי הצבא – אכזבות, הצלחות, ובעיקר נסיעה לטיול בחו"ל, שנגמרה בתקופה של ארבע שנים מרתקות, במהלכן גיליתי לראשונה את הכוח של היהדות כדבר פרקטי ומעשי לחיים.

הפעם אשתף אתכם בשיר "אמא" של יוסי אזולאי (בוגר הלהקה בעצמו), אותו השיר שהחייל השמיע לאמא שלו במהלך ההופעה. רגע שריגש אותי במיוחד, כי ראיתי באופן ברור ומוחש שמה שאני עושה פועל שינוי בזולת. הצלחתי לצאת מעצמי ולגעת במישהו אחר באופן אמיתי - דרך זה נגעתי בפנימיות העצמית שלי כנראה הכי עמוק שאי פעם נגעתי.