עידוד ותמיכה - מנוע הצמיחה של ילדינו

לפני מספר שנים פורסמה בעיתונות הידיעה הבאה: בעת ביקורו ברוסיה, הרג מלך ספרד - חואן קרלוס, דוב מוגן שהושקה מראש בוודקה. היה זה במהלך מסע ציד שאורגן עבורו על ידי מארחיו לצורכי "בידור", מארחים שביקשו להעניק לאורחם תחושת "הצלחה" במסע הציד ולמענה טשטשו את הדוב מראש - כך אישר גורם רשמי באזור וולוגדה שמצפון למוסקבה בירת רוסיה לעיתון "קומרסאנט". כיהודים נתחלחל כולנו מעצם המחשבה על הפרטים המרכיבים את הידיעה הזו, מתחילתה לסופה: בביקוריו הרבים בעולם נמשך חואן קרלוס, מלכה הנכבד של ספרד, לתחביב המהווה צער בעלי חיים לשמו: מסעות ציד.

סגן מנהל המחלקה להגנת הסביבה באזור וולוגדה, האשים את הממשל המקומי בוולוגדה שהקריבו לצורך מסע הציד דוב "עליז ונחמד" שהיה חיה מוגנת באזור. לדבריו, הדוב, ששמו היה "מיטרופן", נלקח מאזור מגוריו שבכפר נופש במחוז וולודקה, מרחק 400 ק"מ ממוסקבה הבירה, נכלא בכלוב והועבר לשטחי ציד פתוחים. חברי הצוות של החברה שביימה את הצייד המוצלח הביאו את הדב בכלוב ליער ושם ניתן לו דבש מהול בוודקה ולאחר מכן, כשהוא מבוסם היטב, הוא "שוחרר" למסע בו לא היה לו סיכוי לשרוד. "החיה הייתה מטרה קלה", אמר סטרוסטין לעיתון, "הכל התרחש על פי התכנית המקורית והדב ניצוד כמתוכנן".

"הוד מלכותו" המלך הספרדי שלא ידע על "ההקלה" שקיבל ושהדוב היה שיכור התרברב והשתבח באזני כל מי שהיה מוכן לשמוע כי הוא הרג את הדוב ביריה אחת שנורתה אל ראשו ...

מיטרופן חי שנים רבות בחווה לשיקום לחיות בכפר נובלנסקוי באזור הוולודגה. חיה זו היתה מוכרת ומקומיים ציינו כי הם היו עצובים מאוד בעקבות מקרה ההרג האכזר.

ברוסיה צייד חיות בר נפוץ ביותר, זוהי אינה הפעם הראשונה שהחברות משתמשות בתרגילים שונים ומשונים על מנת להקל את הציד של החיות האומללות בידי העשירים והמפורסמים.

לעיתון סופר על עוד מקרים של ציד "תחת פיקוח" שארגנו אותם גורמים עבור אנשים רמי מעלה ובעלי ממון. לדבריהם, המטרות היו תמיד חיות מוגנות כמו זאבים או חתולי בר.  הם קראו לשלטונות למנוע מלהפוך את הציד באזור ל"מופע ליצנות עקוב מדם".

יהיו שיחייכו למקרא הידיעה על הולכת השולל של המלך הנכבד ויהיו שרק יצטערו על צער בעלי החיים שהיה כרוך בה. אנו נשתמש בה כדוגמא מוחשית לרעיון חשוב:

מלך ספרד הנכבד שב לארצו בתחושת גאווה - לפי מושגיהם של אומות העולם שאינם מכירים את ערכי התורה (בספרי השו"ת ישנו דיון הלכתי מרתק על נושא הציד בכלל).

הוא לא ידע ש"גבורתו" הגדולה מעלה גיחוך ורחמים על פניהם של תושבי רוסיה שהכירו את אותו הפטנט אצל אחד מנשיאיהם משכבר הימים. הנשיא שהתעקש לעת זקנותו להמשיך במסעות הציד שלו, גם כשמקורביו ידעו והבינו על בשרם שהוא אינו מסוגל לזאת בעקבות התפרצויות הזעם הבלתי נשלטות בהן היה נתקף לאחר כל החטאה נוספת. וודקה שניתנה לבעלי החיים, או אפילו קשירה לעץ - היו הפתרונות שסייעו לו "לקלוע", הביאו את הנשיא לרגיעה ותחושה טובה ואותם גם כן לרגיעה ותחושת שלווה.

האם זה נכון היה מצידם? אותנו לא היתה הסוגיא הזו מעניינת כלל וכלל לולי שגם אנחנו נדרשים לה לעיתים בתוככי ביתנו פנימה. לא, כמובן אין לנו דובים, ואף לא זאבים בבתינו, לנו ישנם אתגרים אחרים, ממשיים ומוחשיים לאין ערוך, אולם לעיתים נאלצים גם אנו לתת לילדינו את התחושה שהם הצליחו "לצוד דוב", או לחילופין אפילו לתת לנו "לצוד דוב", כשאת האמת אין לנו שום סיבה לגלות להם.

- אבא! המלמד בתלמוד תורה העניק לי היום פרס!

- כמה שאני שמח! כל הכבוד! על מה הפרס?

- השבוע, כל השבוע, התפללתי יפה/ למדתי היטב.

- הו, כמה שזה נפלא! אתה מסב להקב"ה הרבה נחת רוח. גם לנו הוריך אתה מסב הרבה מאוד נחת!

על עצם קבלת הפרס מהמחנך מגיע לך עוד פרס, מאיתנו ההורים המאושרים...

דו-שיח שכזה יכול בהחלט להתנהל גם אם הילד אינו יודע שעל הרעיון לנתינת הפרס, ואף על מימונו המלא אחראי למעשה אביו...האב שהתקשר למחנך בשבוע שעבר כדי להתעניין על מצבו בלימודיו ושמע כי לאחרונה חל בהם רפיון, הוא הגה את רעיון הפרס, ואף שלח אותו למלמד לאחר שבאותה הזדמנות קנה עוד פרס אחד בחנות הצעצועים הסמוכה לביתם, לפרס שינתן על הפרס שהתקבל מהמלמד...

הילד אינו אמור לדעת את כל האמת, אין לנו צורך לספר לו אותה. די לנו בכך שהוא יחוש כעת מוטיבציה ודרבון להתקדם, להמשיך ולהתחזק בלימודיו.

בשביל זה שווה לנו ליצור עבורו סיפור יפה של מתנה המגיעה מכיוונו של המלמד.

עלינו רק לוודא שלא תהיה עטיפה זהה לשתי המתנות...

 ***

חשוב רק שניזהר שלא להרוג בדרכנו אל היעד הכה-חיובי כמה דובים חפים מפשע...שקר הוא דבר האסור בכל מקרה, חינוך לשקר הוא דבר שקל מאוד "להשיגו". די בכך שהילד ישמע דבר שקר מפי אחד מההורים, על כל נושא שיהיה, וכבר הופך הנושא למזולזל בעיניו.

יש להסדיר את הדברים בצורה שכאשר ואם תיוודע לילד נוכל להישיר מבט ולומר לו משפט כמו "הנה, אתה רואה כמה שאנו דואגים לשמח אותך כשאתה רציני?!" אם לא נחדד את העובדה שזוהי מתנה מהמלמד, אלא רק את הנקודה שעל דבר חיובי הוא קיבל משהו חיובי, נוכל לעבור מבצע שכזה בלי נזקים נלווים חלילה.

גם אנו, ההורים, מסוגלים להעניק בעצמנו את ה"דבש" המתוק הזה ולהבליע יחד איתו עוד ועוד מהרצוי והטוב באמת:

בעצה שכזו השתמשנו בעצה להורים שביתם (בגיל צעיר יחסית) הגיעה מידי שבוע בשבוע הביתה מבלי שנוספה לה שום ידיעה לימודית נוספת ממקום הלימודים. היא פשוט לא הקשיבה בשיעורים ובמשך תקופה צברה פיגור משמעותי אחר הנלמד בכיתה. הרעיון שהעלה אותה על מסלול הלימודים הראוי דרש סבלנות ונעשה בתיאום עם המחנכת: בשבוע הראשון התאמצה המחנכת להתמקד עם הילדה באופן מיוחד בנושא אחד מתוך אלה שנלמדו בכיתה. היא השקיעה בה שתבין ולו רעיון אחד מתוך פרשת השבוע.

בשבת שבסוף אותו השבוע, ליד כל בני המשפחה, התבקשה הילדה לומר משהו ממה שנלמד בכיתתה. היא אמרה את שידעה והשמחה והששון בביתם נשמעו בכל השכונה כולה... עידוד רציני ניתן לה על "הקשבתה במשך כל השבוע כולו בצורה נפלאה כל כך"...

לא, היא לא חשה בהגזמה, היא נעשתה מעמקי ליבם של הוריה שנתנו דעתם על המאמצים שנדרשו ממנה כדי להשיג את מה שכן השיגה והיו מסוגלים להחמיא לה בכנות.

בשבוע הבא לא נדרשה המחנכת לשכנוע  גדול, היא כבר היתה זמינה יותר, וקיבלה פרס נוסף מלווה בהרבה מאוד עידוד כן ואמיתי על ידיעות נוספות שהפגינה ברוב חן..

כך, בעקביות, עם עליות ומורדות מהסוג הבלתי נמנע, הגיעו ההורים עם בתם למצב בו היא נמנית על התלמידות היותר רציניות בכיתתה, היא איננה המצטיינת ביותר, אולם היא רצינית, מקשיבה ויודעת את כל הנלמד בצורה הראויה לה ולכישוריה שהיו נסתרים עד כה.

הם, ילדינו היקרים, האוצרות שאותם קיבלנו מבורא העולם, ניחנו ככל האדם בתכונות נפש המנחות אותם על כל צעד ושעל. אם נדע להשתמש נכונה באותן תכונות, בלי לחשוב שהן אינן רצויות, ולפעמים אפילו לתת להן את מנתם המשביעה ( - כפי שהיינו רוצים לעצמנו!)  נזכה לראותם פורחים יותר, מרוצים יותר מעצמם.

בל נשכח: גם הם, כמו כל אדם בעולם, מצפים להצלחות מוחשיות, לא תמיד כדאי לספק להם אותן ב"ירייה אחת", לעיתים כדאי גם כדאי להשתמש ב'דבש' ותוספיו - כדי לאפשר להם זאת.

לפניות למחבר המאמר, יוסף אלקובי: ab71@israel.net