חינוך ילדים: איך לתת לילדנו מראש אהבה מקסימאלית, ולמנוע תקלות רבות

באחד מימי השבוע שעבר נתקלתי במקרה כאוב מאוד. כאוב בגלל העובדה שהוא אירע, וכאוב גם בגלל חוסר האונים שהיה כרוך בו. בשלב כלשהו היתה בו גם מעט דרמה. נראה לי שיהיו רבים שישמחו לקרוא עליו 'מרחוק' – בהתייחסות של "עגלון טוב לא נכנס מלכתחילה לבוץ"...

בחור חביב ונחמד שלח אלי בעבר מכתב שבו גולל את לבטיו, התמודדויותיו והחשוב ביותר מבחינתו: התקשורת הלקויה שלו עם הוריו.

עד כאן מוכר וכואב. השתדלתי לסייע בידו ככל יכולתי בעצה מרחוק. באחד הערבים האחרונים בעת השתתפותי באירוע (משמח דווקא), מצלצל הטלפון. על הצג מופיע מספר של טלפון ציבורי כלשהו. מי מתקשר בדורנו מטלפון ציבורי? אני תמה ומעריך שזהו אדם הזקוק בדחיפות למענה מיידי. על הקו מיודעי - אותו נער, מבוהל ודחוף.

"איך אני חוזר הביתה?"

הוא שואל, ואני, בתרגיל חשבוני פשוט, מבין שהבעיה נעוצה יותר באיך שהוא יצא מהבית מאשר איך הוא יחזור...

התברר שבאחד הימים האחרונים דיבר הנער בצורה "לא עדינה" עם הוריו בעקבות תחושת הלחץ שהוא חש מצידם – תגובתם להתנהגות מסויימת מאוד ולהליכה בדרך (לא) ברורה למדי.

הוא, אשר מזה תקופה ארוכה מתיר לעצמו לעשות ככל העולה על רוחו (גם אם בתוך השיחה מתברר מעל לכל ספק שהוא מרגיש ויודע את השלילה שבדבר), מגיע עם הוריו, במה שהפך כבר לשגרה כואבת, לחיכוך מתמיד ולתקשורת שעיקרה הוא ...חוסר תקשורת.

כל מי שעוסק עם בני גיל הנעורים (- זה המכונה "גיל הטיפש-עשרה" ולא בכדי) יודע ומכיר את המצבים הללו. לדאבוננו ניתן לומר שכמעט "אין בית אשר אין בו מום" שכזה - של בן או בת שאינם הולכים בתלם ופוזלים בערגה אל החוץ הכל-כך-קורץ בזמינותו, בצבעוניותו המתקתקת. כעת, לאחר אותה שיחה – שכפי הנראה נחשבה לחריגה גם בתוך אותה שגרה עצובה - עלו הטונים וההתבטאויות לגבהים לא נעימים והנער פרש מביתו בטריקת דלת. מספר שעות חלפו-עברו להן. שעות בהן הספיק הנער לאסוף עוד מעט מהמתגולל בחוץ, לשאוף אל קרבו את האוויר שעליו חלם... והנה הוא מתקשר אלי בבהלה והתפכחות שלאחר מעשה. "מה אני עושה? איך אני חוזר הביתה? הורי הלא יכעסו מאוד על כל אותן שעות-דאגה שסיפקתי להם ויגיבו בהתאם..."

"אתה מעונין לשוב הביתה?" אני מגשש בזהירות, במילים רכות, ונענה בצורה המשתמעת לשני פנים, "אני חושב שכעת ייטב לכולם שאחי הקטנים לא יראו אותי וילמדו ממעשי". הוא הטיח את המילים הללו במרירות, אולם ברור היה מתוך דיבורו שבאמת אינו חש בנוח בביתו מצד עצמו והתנהגותו החריגה.

עודנו מדברים ולפתע, מעברו השני של הקו, נשמע קולו של הנער מזדעק בחרדה "הנה ההורים שלי! מה אני עושה עכשיו?" הוריו הדאוגים (והאוהבים!) יצאו לחפשו בכל האזור הקרוב והרחוק וכעת מצאוהו עומד ומשוחח בטלפון הציבורי... ביקשתי את האב וניסיתי להחליף עמו מספר מילים, אך כל שעניין אותו היה "איפה הוא היה בשעות האחרונות?". הבנתי בהחלט שלא תהיה לי האפשרות להאריך עמו בדיבור, שלא נכון יהיה לנסות ולהביע דעה בנושא שטרם למדתי את כל פרטיו משני הצדדים. ביקשתי לומר לו רק מסר קצר, אך גדול וחשוב:

"אבא יקר", אמרתי לאותו אברך, "הבן נהג שלא כשורה, אך אולי כעת תנסה לגשת בדרך אחרת?" הצעתי לו לחשוב קודם איך גורמים לבנו שלא לברוח שוב. שמא הגישה היותר מועילה כעת היא לנסות ודווקא להסביר לו עד כמה דאגתם לו, אולי אפילו להביא כהוכחה את העובדה שכעת אתם כאן, מותשים ועייפים לאחר חיפושים ארוכים, אך באמת באמת אוהבים אותו מכל הלב!

"חשוב נא איך וכיצד נשמע אתה כעת לאזני בנך, מה המסר שיועבר אליו מצורת דיבורך עמו?".

בשניות הקצרות שבין הגעת האב לתחילת שיחתי עימו ברור היה שהאב שידר לבנו מסר אחד ברור וחד: כעת יש בכוונתי לדעת ולברר היטב היכן היית מהרגע שבו יצאת מהבית ועד לשניות אלו. להיכן הלכת, עם מי דיברת ומה עשית. במבט ריאלי נוכל לנחש שמבחינתו של הבן עליו להיערך עתה לדו-קרב של ממש: האב ישאל את שאלותיו (אולי מתאים יותר לומר 'יחקור אותו') "היכן היית?" ו"מה עשית?" והוא כמובן ינסה להתחמק, להשיב במעורפל ככל שיצליח.  אם יתמזל "מזלו" של האב, אולי הוא באמת יצליח להגיע למצב שבו ידע היכן שהה בנו במשך (רוב) הזמן. זו זכותו ובהחלט מחובתו להגיע לכל פיסת מידע רלוונטית, לדעת ממה למנוע אותו בעתיד ככל האפשר בעז"ה.

ניסיתי לומר לאב שיחשוב נא "האם זהו באמת מה שאתה רוצה וצריך כעת? האם לא תהיה זו הוספת נזק גדול ומשמעותי על אלה שכבר נעשו? האם לא כדאי יהיה שאתה, הגדול והבוגר מבין שניכם, תנווט את מהלך העניינים לכיוון הנכון שממנו תצא תועלת אמיתית לעתיד?" האב האזין לי ולבסוף הפטיר "נהיה בקשר" מבלי להתכוון לכך (אני מבין אותו בהחלט, ההיכרות בינינו החלה בדרך די צולעת...), אך הנה, אם אב יקר זה קורא את הדברים, אני 'שב אליו' באמצעות מילים כאובות אלו: אנא ממך! יודע אני שאיני יודע את כל המתרחש בביתכם בחיי היום יום. ברור לי שבנך מכעיס אותך רבות בהתנהגותו ובאורח חייו המתרחק ומזלזל. אך חשוב נא על התועלת שבדברים וראה אותם נכונה.

ומנגד: בהזדמנות מסוימת ראיתי יהודי כאוב לא פחות במצב דומה. איש לא יוכל להעריך את הכאב בליבו של אב אשר בנו אינו הולך בדרך שבה חינך הוא אותו. הוא הצליח להתעלות על עצמו ו...חיבק אותו! תגובתו נראתה קיצונית משהו לצד השני, אך לא! זו אינה קיצוניות בדורנו - הדור שאודותיו שמעתי מאחד מגדולי דורנו כי בו "צריכה להיות ההנהגה של שמאל וימין מקרבות גם יחד". "בדורנו", אמר אותו גדול "הרחוב ופיתויו כה מושכים, שבכדי למשוך מנגד, "לקרב" ולהשאיר את ילדינו בבית פנימה - עלינו להיעזר בשתי הידיים ( של כל אחד משני ההורים!). את ה"שמאל דוחה" אפשר יהיה להראות בהבעות פנים וגם זאת רק בצידן הימני בלבד". אותו יהודי נתקל במקרה דומה של בנו המתרחק והולך עד לשלב הפחות נעים של היעלמות מהבית למספר שעות מבולבלות. בשוב הנער אל ביתו הוא זכה (בעצת רבו של האב) לקבלת פנים מן הסוג שמלכת אנגליה היתה מתקנאת בו.  הדגש החזק ביותר היה על "כמה שדאגנו לך, שאתה חש בטוב, שלא קר \ חם לך שם בחוץ" . האמת? הבן הזה לא היה נאיבי, הוא ידע והבין היטב עד כמה כועסים עליו על צעד ההינתקות החד צדדית שלו מהבית, אולם לקבלת פנים חמה ודאוגה שכזו הוא לא ציפה! היו אלה רגעים מכוננים בתוך אותה משפחה. דמעות נצנצו בעיניו כשבצעדו - ההפוך מן המצופה - של אביו, נשברה כל עוינותו של הבן. דו- שיח מבורך נפתח ביניהם והיום הוא כבר אינו זוכר מה היה אז ולמה בכלל הוא יצא באותו יום מהבית. היום הוא אברך יקר, חובק בן בכור ומתפלל שלא לטעות עמו וגם אם יטעה (ב'קטנות', כי אין עשייה בלי הטעויות הקטנות שמהן לומדים להמשך הדרך) – שידע לתקן. כמו שסבא תיקן איתו, ממש ברגע האחרון.

בעצם למה לחכות לטעויות? לא עדיף להעניק לילדינו מראש את האהבה המקסימלית שבאפשרותנו להעניק להם? זה ימנע תקלות כה רבות!

אהבה אמיתית מהסוג שמחבר הורים לילדיהם.

לפניות למחבר המאמר, יוסף אלקובי: ab71@israel.net

יום שידורים מיוחד בהידברות, חמישי הקרוב, 22.2: מומחי החינוך מגיעים לענות לשאלותיכם. הידברות מביאה אליכם את טובי המומחים בחינוך, עם קווים פתוחים למענה לכל שאלה. צפו במשדר החל מ-12 בצהריים ועד חצות, בערוץ הידברות, באתר הידברות ובצופיה. בהנחיית עדן ועודד הראל