מפעים: כך התיר הרב עובדיה יוסף זצ"ל את עגונות מלחמת יום כיפור

מלחמת יום הכיפורים שפרצה לפני ארבעים ואחת שנה בדיוק, הייתה ועודנה פצע מדמם בלב כלל עם ישראל. מספר רב של חיילים יהודיים שנהרגו בשדות הקרב הביא באחת למספר עצום של הורים, אחים, נשים וילדים שאיבדו את היקרים להם מכל. הכאב היה גדול שבעתיים בעת שדובר על כל אותם מאות חיילים נשואים שנעדרו ונשותיהם נותרו אלמנות.

תחושת השבר הכללית ששררה אז בארץ עקב התנפצות תחושת ה'כוחי ועוצם ידי' של צה"ל השתלבה היטב עם החידלון הנורא שבאי הוודאות הכרוך בהתמודדותן הקשה של כל אותן נשים עם החיים הנוראים שצפויים היו להן במקרה שבו לא יימצאו בעליהן.

בחודש אייר האחרון נפטר מי ששימש אז כרב הראשי הצבאי – הרב מרדכי פירון (אין קשר לשר החינוך). בשנה האחרונה הוא הספיק להתראיין לשני עיתונאים ישראליים ששמעו מפיו עדויות על ההתמודדות הקשה של אותם ימים. העיתונאים יצחק יהודה מ'כפר חב"ד' ויאיר אטינגר מ'הארץ' שמעו מפיו כמעט את אותן מילים בתיאור העובדות. גם שנים רבות לאחר התרחשות האירועים הללו הוא חי אותם בצורה מוחשית. ליצחק יהודה הוא סיפר על האתגרים שניצבו בפני הרבנות הצבאית: "לא התכוננו למצב ש'כל העם צבא' ולכן בסוכות לא היה לנו מספיק סוכות וד' מינים. הבעיה הזאת הייתה בעיה קטנה לעומת הבעיה העיקרית, טיפול באלפי החללים. אנשי החברה קדישא הצבאית היו צריכים לקבל את החללים ולדאוג להביאם לקבר ישראל על פי כל מנהגי ההלכה. החברה קדישא שלי, אנשים מבוגרים שחיילתי אותם, יצאו לשדות הקרב תוך סיכון עצמי, הם חס ושלום היו יכולים לעלות על מוקשים וכך הלאה. ומשם הם הביאו את החללים".

את ההמחשה לעוצמת הכאב שכרוך היה בסיפורה של כל משפחה ניתן ללמוד מעדותו של הרב פירון ליאיר אטינגר: "היינו צריכים לזהות את החללים, וזה בזמן שקברנו אותם קודם כל בבתי קברות ארעיים. אחר כך היה צריך להעבירם לבתי קברות קבועים, ומאחורי זה עמדו המשפחות והנשים. לעתים גם ביקשו ממני ללכת להודיע. אתה מגיע לדלת, בפנים יש עדיין שמחה, ופתאום אתה דופק - אתה מלאך המוות. לא היית צריך להגיד כלום, הסתכלת. אני לעולם לא אהיה מה שהייתי לפני המלחמה. זאת הייתה טראומה נוראית שקשה לתאר אותה".

עם השגת שביתת הנשק, עמדה בפניו המשימה הגדולה מכולן. בראיונותיו הוא סיפר כיצד ראש הממשלה, גולדה מאיר, התקשרה אליו ואמרה: "אתה יודע שיש לנו מספר גדול של עגונות, והן ירצו שוב לשקם את חייהן ולא יוכלו?" בהגדירה את המצב כ"אסון בתוך אסון". "הייתי הרב של צה"ל, וזה היה מתפקידי, אבל גולדה הבהירה את הדחיפות. אמרתי לה שאני מקווה שאפתור את הבעיה בתוך חצי שנה".

כך החלה חצי השנה הארוכה בתולדות הרבנות הצבאית ואחת מהמשמעותיות בעולם ההלכה של דורנו: התרת העגונות של מלחמת יום כיפור בבית דין רבני מיוחד בראשות מרן מאור ישראל זצוק"ל שכיהן אז כרה"ר לישראל.

הרב פירון סיפר כי כשניגש להקים את בית הדין הרבני לענייני עגונות, הבין כי לא יוכל לשאת בנטל לבדו. "כרבנות צבאית פתרנו בעיות רבות, אבל היו כאלו שדרשו גאונות הלכתית מחוץ למסגרות המקובלות, ובזה לא היינו יכולים לעמוד. הייתה לי גם תחושה שאם אני אגיד על פלוני אלמוני שהוא איננו - הציבור אולי לא יקבל את זה. היה צריך אוטוריטה מעל ומעבר".

הוא גילה כי אמנם, המתבקש יותר מצד הצבא היה להקים את בית הדין עם מי שכיהן כרה"ר האשכנזי לאחר ששימש קודם לכן כרב הצבאי הראשי, אולם העובדה שגדולי ישראל דאז החרימו את אותו "רב" עקב עיוות ההלכה ב"פרשת הממזרים" הידועה (פרשה שהפכה אותו ל'אישיות מנודה' בעולם ההלכה), הביאה לפנייה למרן זצוק"ל, מאחר שכעדותו העצמית של הרב פירון, הוא לא ראה את המשימה כצבאית גרידא, אלא ככזו המתרחשת בתוך שדה מוקשים אזרחי-הלכתי ופוליטי. היות שנשות החיילים נמצאו מחוץ לצבא והסוגיה נגעה למעמדן האישי, הוא סבר כי מאחריות הצבא לציידן בפסקי דין שאיש לא יערער עליהם (זאת מעבר ל"גאונות ההלכתית" של מרן). הבחירה במרן מנעה את חששו שחלקים בציבור יערערו על פסק דין שלו בנושא כה רגיש כמו עגונות.

הוא פנה ומרן התגייס, בית דין הוקם ופעל ברובו בביתו הפרטי של מרן.

אל שדות הקרב על כסא חבלים

הכול יודעים לספר על התקופה שלאחר המלחמה, עת נדרש מרן זיע"א למאמץ עצום בהתרת מאות העגונות שנותרו מהמלחמה הקשה ההיא, רבים יודעים לציין את מידת הרגש העצומה שמרן השקיע באותה מלאכה נוראה, את מידת השפעתה על בריאותו ועל החיבור העצום שלו לכל סיפור, לכל חייל שנפל על משמרתו, לכל משפחה שהתייתמה מאביה ולכל אישה שהתאלמנה מבעלה בצורה כה טראגית.

נדמה שלא רבים יודעים כי היכרותו האישית והרגשית של מרן עם אותם סיפורים החלה הרבה קודם לכן, הוא הכיר וראה רבים מאותם חיילים בהיותם שם, בשדות הקרב.

את העדויות על כך שמעתי בראיון מרגש במיוחד שערכתי עם מי שהיה נהגו ועוזרו האישי של מרן באותה תקופה ולימים הפך בעצמו לרב קהילה חשובה – הרב שלמה זביחי שליט"א.

בעדותו תיאר הרב זביחי כיצד בתקופת המלחמה הספיק לגמוא יחד עם מרן קילומטרים רבים בכל רחבי הארץ ואף מחוצה לה ("לבשתי מדי צבא כי לא התאפשר לי להגיע לשם בלבוש אזרחי"...). הרב כיתת רגליו לכל מוצבי הצבא ברצונו להגיע אל החיילים ולעודדם ברגעיהם הקשים, "הגענו עד למעבר לתעלת סואץ", אומר הרב זביחי ומצביע על תמונות שצולמו במקומות שרגל אזרחית בכל דרג לא העזה לדרוך בהם באותם ימים. "באחת הפעמים טסנו במטוס צבאי, עם עוד חיילים רבים שהיו בדרכם לשדות הקרב שמעבר לתעלת סואץ, היה זה מטוס מסוג 'נור' שבו אין כסאות או ספסלים לישיבה – כדי לחסוך במידת האפשר מן המשקל המועמס על המטוס. הרב ישב כמו כולם על מעין ערסל – רשת חבלים קלועה. היטלטל עם כולם בתנאים הלא-נוחים הללו במשך כל זמן הטיסה, כדי להגיע אל היעד ולשאת בנטל עם הכלל. הוא חילק להם, לכל אחד ואחד מהם, ספר תהילים קטן שיוכלו לשאתו עמם ולקרוא בו, לשאוב ממילות הקודש עידוד ונחמה". מדהים לשמוע מהרב זביחי כי מרן ישב וכתב לכל חייל וחייל הקדשה אישית על ספר התהילים שהעניק לו!

לאחר ביקורו בקו הדרומי נסע מרן זיע"א גם לקו המזרחי ולקו הצפוני – לכיוון ירדן, שגם מכיוונה הועלו חששות כבדים לציר מלחמתי חדש ומפחיד. כוחות הוזרמו גם לשם והכוננות באזור הייתה גבוהה מאוד. מרן עבר בין המוצבים וחיזק את רוחם של החיילים המפוחדים ומרוטי העצבים.

במקום הנחיתה המתין קומנדקר צבאי שעמו נסע הרב ממוצב למוצב, מנקודה לנקודה, כדי לשאת דברי חיזוק, לברך ולעודד את האנשים שנאלצו להיפרד ממשפחותיהם בעיצומו של יום הכיפורים – למשך חודשים ארוכים. הרבה לפני שנזקק להתיר את נשותיהם, התייסר מרן עמם עצמם בתנאי הדרך, הגיע אליהם למקומות הנידחים ביותר, הביט בפניהם המיוסרות של אותם חיילים, חיזק ועודד את רוחם, ודמע עמם עצמם. כשהגיעו הידיעות על האבדות הקשות שהוסבו במלחמה, דמע מרן על האנשים שהכיר וראה בעצמו אך לפני זמן קצר, האנשים שעמם נשא בסבלם הגדול. חיבורו לכל אחד ואחד מהסיפורים, מהאנשים שאת נשותיהם התיר להינשא, היה עמוק ואמיתי, הוא החל ממקום אישי וקרוב.

ברכה לחייל העיוור

מרן זיע"א השתתף בלוויות כואבות, בכה עם המשפחות, לבו הרגיש נקרע עמם, הוא נחנק מדמעות בעת שנקרא להספיד ולנחם, אך במילות האמונה שבפיו הצליח לנחם ולחזק את המשפחות השבורות.

פרק מטלטל כשלעצמו הוא זה שבו ביקר מרן בבתי החולים את הפצועים הרבים שמילאו אותם. הוא היה עובר ממיטה למיטה, מלטף, מעודד, מברך ומחזק את האנשים שכה סבלו, כה התייסרו. היו שם בחורים צעירים שאך זה עתה החלו את חייהם וכבר ראו כל כך הרבה דם ושכול. חבריהם הטובים ביותר נפלו לידם מידי האויב בשדות הקרב חסרי הרחמים והם עצמם נאלצו ליטול חיים של בני אנוש. רבים מהם סבלו מסיוטים ופחדים, הלב התקשה להאמין למה שראו העיניים והגוף דאב כל כך מן הפציעות הקשות. אנשים נפצעו בפצעים ומומים שברור היה שחייהם הצעירים השתנו בעטיים לחלוטין ואימותיהם ניצבו ליד מיטותיהם ממררות בבכי. יחד עמם שכבו אנשים שהיו בעלי משפחות, 'מילואימניקים' שסביב מיטותיהם עמדו בני משפחה – אישה וילדים שהתקשו מאוד לראות את אביהם במצבו זה. מה אומרים לאנשים כאלה? כיצד מחזקים אותם? דמותו של מרן הייתה להם משען ומקור לחוסן הנפשי שאליו נזקקו בשעתם הקשה. הוא ידע והבין זאת ועל כן כיתת רגליו והקדיש רבות מזמנו היקר כדי להגיע לכמה שיותר מהחיילים הנאנקים בייסוריהם, לבקרם ולנסוך בהם תחושת חמימות של תמיכה רוחנית ומוראלית.

הרב זביחי התלווה למרן בביקוריו אלה, בדברו עליהם קולו נרעד, הוא נזכר בעוצמת הרגשות והאנרגיה שנדרשו לו - ועל אחת כמה - למרן באותם ימים. בייחוד זכור לו ביקורו של מרן אצל אחד הפצועים שהיה בעל משפחה. אשתו וילדיו סבבו את מיטתו ושמעו מפי הרופאים כי להערכתם המקצועית אביהם לא יוכל לראות את פניהם יותר. "להערכתנו הוא יהיה עיוור לחלוטין", אמר הפרופסור שנלווה לביקורנו למרן בצער אמיתי.

"המחזה היה נורא, הפצוע שכב על מיטתו וליטף את פניהם של ילדיו בלב קרוע, הוא ניסה למשש את הפנים שכה אהב, לחוש כל תו ותו מהפנים של הילדים שלו, הפנים היקרות לו מכל שאותם לא יוכל לראות עד יום מותו. הבכי שעלה מהחדר הזה היה נורא, כשהרב נכנס לחדר הזה הוא התרגש מאוד למראה הטרגדיה הנוראה שפקדה את המשפחה היקרה הזאת, הוא ביקש כיסא לשבת ולא יכל להמשיך הלאה בביקוריו אצל החולים הבאים. לאחר שהתאושש מעט התקרב מרן למיטת הפצוע, הניח את ידו על ראשו ובירכו באריכות, מעומק הלב, כשעיניו זולגות דמעות, שיחזור לראות בעיניו. היה זה ביקורו האחרון של מרן באותו היום, הוא פנה במפתיע לשוב לביתו, מפני שלא היה מסוגל להמשיך מרוב התרגשותו וכאבו על צער המשפחה הזאת. רק למחרת המשכנו את הביקורים בשאר החדרים, אצל יתר הפצועים".   

לאחר שבועות מספר הגיע מרן לבית החולים כדי לבקר פצועים נוספים, הוא פגש את הפרופסור שנלווה לביקורו הקודם וזה פנה אליו ואמר לו: "אני זוכר שכבודו התרגש מאוד מסיפורו של אותו חייל פצוע, ברצוני לבשר לכבודו שבעזרת ה' הברכה התקיימה וכנגד כל הסיכויים הצלחנו להציל את מאור עיניו, הוא חזר לראות!" קשה לתאר את שמחתו של מרן באותם רגעים. הוא העתיר ברכות רבות על ראש הרופאים "המלאך רפאל לצידכם", אמר להם והוסיף לברכם במילים חמות מאוד על עבודת הקודש שלהם תוך שהוא מתאמץ לגמד את משמעות ברכתו שלו, "זו הזכות שלכם", שב ואמר בלב רוגש.

כאב רחום על בנותיו

על רקע רחום זה התקבלה פנייתו של הרב פירון באוזן קשובה ביותר: בראיון ל'הארץ' הוא תיאר כיצד "הלכתי לרב עובדיה. אמרתי 'כבודו' - ככה פנינו אחד לשני - 'כבודו מוכן לקבל את התפקיד הזה, לפתור את בעיית העגונות?'. הוא אמר בפשטות אבל מאוד ברצינות - 'אני מוכן לקבל את זה'".

איך פעל בית הדין? פירון תיאר באוזני אטינגר תהליך קשה שנמשך עמוק לתוך שנת 1974 ונערך הרחק מתשומת הלב הציבורית ומהמשפחות. לדבריו, היו נשים שקיבלו כעבור חודשים מסוף המלחמה בשורה על נפילת הבעל, בלי לדעת שהסיפור שלו, ובעצם שלהן, נדון בבית הדין המיוחד של הרב עובדיה. "כשאישה קיבלה הודעה שבעלה נפל, היא לא ידעה מה התחבא שמה", אמר. "אלא אם כן אמרו לה בהכרח שהייתה בעיה בזיהוי".

הדיונים התקיימו כמה פעמים בשבוע בביתו הפרטי של הרב הראשי לישראל בשכונת טלביה בירושלים, והשתתפו בהם אב בית הדין, מרן מאור ישראל זצוק"ל, ושני הדיינים - הרב פירון וסגנו הרב גד נבון. הם הביאו ראיות פיזיות, כמו דיסקיות זיהוי, מסמכים אישיים וגם ממצאים מהשטח, חיילים שהיו עדי ראייה ויכלו לסייע לסגור תיקים פתוחים - שלחו את עדותם בכתב, או שזו נגבתה בבסיס הקריה.

רמזים דקים לסיפורים שהונחו על שולחנו של מרן באותם ימים ניתן לראות בתשובתו הידועה של מרן בשו"ת יביע אומר (חלק ו - אבן העזר סימן ג), שם דן מרן בזיהוי על פי חלקיקי ממצאים שנותרו באותם ימים נוראים. אחד מאמצעי הזיהוי המרכזיים היה דיסקיות הצוואר, וכעדות מרן "לפי אופיה המיוחד של מלחמת יוהכ"פ שהייתה קשה ואכזרית מכל המלחמות שידענו עד כה, על ידי אמצעי לחימה נוראים, נוצר מצב שלא תמיד היה ניתן לזהות את החללים ...כפי שההלכה קובעת, והיינו נאלצים בהרבה מאוד מן המקרים לסמוך ולהתבסס על הדיסקית". מרן דן בהרחבה גם על מסמכים אישיים או דיסקית זיהוי שנמצאו בכיס בגד החלל, זיהוי על פי צילום שלאחר המוות, מרשם שיניים, טביעת אצבעות ועוד.

בסימן הבא מגולל מרן "מעשה בא לידינו במטוס של צה"ל שנפגע ע"י טיל של אויב, המטוס התפוצץ באוויר ונפל לים, ולא נראתה כל נטישה מצד הטייס ג' פ' ומאז נעדר ונעלמו עקבותיו". מרן מביא את עדותו של טייס אחר, חבירו של הנעדר לתקיפה, שטס במטוס אחר סמוך אליו: "יצאנו לטיסה בשני מטוסים, לתקיפת סוללות טילים של האויב, טסנו כזוג, נכנסנו לתקיפה ופגענו במטרה, כשסיימנו את המשימה וחזרנו, בדרך בחזרה בחציית התעלה לכיוון מזרח שוגרו לעברינו שני טילים, אחד מהם התפוצץ מאחורי המטוס שלי, והשני חלף מימין לשמאל ופגע במטוס השני, שמעתי התפוצצות במטוס של ג' פ' וראיתי שברי מטוס בוערים, קראתי ברדיו לטייס ג' פ' ולא נעניתי, המטוס ושבריו נפלו כולם לים. הסתכלתי מסביבי לבחון אם בכל זאת הצליח הטייס ג' פ' לנטוש ע"י מצנח, ולא מצאתי דבר". מרן מספר עוד שמיד הוזעק מסוק אל מקום נפילת המטוס ושבריו, "הלה סרק היטב את הסביבה ולא נמצא כל זכר למטוס ולא לטייס ...ועלינו לברר מה דינה של העגונה אשת הטייס הנ"ל". בסופו של משא ומתן הלכתי נרחב כדרכו בקודש, פוסק מרן שאשת הטייס "מותרת להינשא".

בחלק ח' של היביע אומר (חו"מ סימן ז') משיב מרן בתאריך ב' שבט תשל"ד בעניין מחלוקת שהתעוררה במקום פלוני, תוך שהוא מציין שהפניות הרבות אליו "מנוחה הדריכוני, לא יתנוני השב רוחי, ובפרט שבימים אלה אני עסוק למעלה ראש בעניני העגונות של חללי צה"ל, אשר נפלו בעוה"ר במלחמת יום הכפורים הי"ד".

במקום אחר (חלק ח' יו"ד סימן לא) דן מרן בעניינו של חייל צה"ל שנהרג במלחמת יום הכפורים בשנת תשל"ד, והניח אשתו מעוברת, ואח"כ ילדה בן בכור, האם רשאים בית דין לפדותו בברכה מדין זכין לו לאדם שלא בפניו.

מרן כותב בתשובתו על העגונות שדמעות העגונות הביאוהו להזדקק לנושא למרות שהוא יודע בעצמו "כי קטונתי מאד מלדון בדיני ערוה החמורה, ובפרט באיסור אשת איש החמור מאד, ונפשי יודעת מאד גודל האחריות שבדבר, וכבד עלי הדבר מאד מקוצר המשיג ועומק המושג". כמו כן הוא מציין "באמת שהארכתי יותר מדי בזה, מפני שידעתי דרך קצת חכמי דורנו דרך ישכון אור להסתלק מכל ספק שבעולם, כדי שתעלה בידם הלכה פסוקה וברורה, עד שלא יפול בה דבר מחלקי הסותר"...

* * *

ברגישות רבה מרן נמנע מלפרט בתשובותיו יתר על המידה את המקרים הקשים שבהם עסק, הרב פירון סיפר כי "היו תיקים קלים עם ראיות שהובילו לזיהוי, והיו תיקים שלא היה אפילו שמץ התוויה או דרך כיצד לנהוג, ואז ראיתי את האדם (מרן זצוק"ל) בהעזה שלו. המוח שלו עבד כמו מחשב, והכול תוך גישה של 'אני חייב למצוא פתרון, אני חייב לעזור לעגונות, אי אפשר להשאיר אף אישה אחת באסון הנורא הזה'. תמיד הוא מצא את הדרך, על פי ההלכה כמובן".

"מעולם לא קם רב או מישהו אחר שערער על החלטה שלנו בעניינה של אף עגונה", סיפר הרב פירון. "אבל בתקופה ההיא הרגשנו את כובד האחריות. הרב עובדיה תמיד שאל אותי 'אולי החייל הזה נמצא באיזשהו מקום, אולי הוא חי?'. הוא חשש, אבל לא הייתה קיימת אצלו גישה של 'אני לא יכול'".

בתוך ימי השלושים לפטירת מרן מאור ישראל זצ"ל תיאר בנו, מורנו הראשון לציון הגאון הגדול הרב יצחק יוסף שליט"א, כיצד לאחר מלחמת יום הכיפורים נדרש מרן זצוק"ל לדון במאות נשים עגונות שהיו עקב המלחמה והתיר בסופו של דבר את כולן.

כהמחשה לעוצמת כוחו ההלכתי סיפר בנו שליט"א כי "בפרשבורג, בזמן החתם סופר, התירו פעם עגונה ולאחר מכן 'בא הרוג ברגליו'. מאז נקבעה תקנה שלא להתיר עגונה באותה עיר. אבא זצ"ל התיר מספר כה רב של עגונות - ובסופו של דבר (לצערנו הרב) אף אחד מהם לא חזר".

"אבא זצ"ל הכיר רבים מהבעלים ההרוגים, בין העגונות היו גם כאלה שהיו נשואות לבוגרי 'כרם ביבנה' שנבחנו אצלו בעבר בהלכה, ובהם כאלה שבחן ימים ספורים לפני המלחמה. הייתה זו קבוצת אנשי מילואים שנלקחה בפתאומיות לתעלת סואץ כדי לשמש כרבנים וחזנים (יחד עם 600 חיילים בלבד בשדה מערכה של עשרות קילומטרים! מחדל ידוע).

הרב הדגיש בדבריו כי אביו הכיר מקרוב את 'כרם ביבנה', הוא ביקר במוסד זה כמה פעמים ובחן את תלמידיו. בקבלו את שמות הנעדרים נשבר לבו והוא פרץ בבכי 'את זה בחנתי בתאריך פלוני ואת זה בעשרת ימי תשובה, הוא אמר פרי מגדים, ש"ך וט"ז בצורה כה רהוטה! כעת אני צריך להתיר את אשתו?!' באמצע הדיון היה אבא הולך למטבח, שוטף את פניו וחוזר לדיון ההלכתי בלב נשבר".

כשמרן ביקש להחליף רכב

אחרי מלחמת יום הכיפורים שרר בארץ מצב קשה של מחסור באנרגיה, הממשלה החליטה וחייבה את כל האזרחים לחסוך ואף הונהג קיצוב בדלק. כל בעל רכב חויב להשבית את רכבו יום אחד בשבוע לפי בחירתו. על שמשת הרכבים הודבקה פתקה עם פירוט היום בשבוע שבו יושבת הרכב – א,ב,ג,ד,ה,ו,ש. כמתבקש ומובן מאליו בחרו כל שומרי השבת באות ש' – שבת קודש שבה הושבתו רכביהם.

הרב זביחי סיפר כי מרן זצוק"ל החליט לתת דוגמא ולהשבית את רכבו יום אחד נוסף בשבוע – יום שישי. "ממילא אני ממעיט בנסיעות ביום זה, נשבית את הרכב לחלוטין", אמר. באותה תקופה ביקש מרן גם להחליף את רכבו. הרכב שניתן לו היה רכב 'אמריקאי' בעל נפח מנוע גדול (גראן טורינו), הרב פנה למינהל הרכב בבקשה שיחליפו את רכבו לרכב בעל נפח מנוע קטן יותר וצריכת דלק נמוכה מזו של הרכב הגדול. הם נענו לבקשתו והרכב הוחלף לרכב בעל צריכת דלק נמוכה יותר.

הרב זביחי מספר עוד כי רבות הן השאלות שנשאל מרן על ידי החיילים בביקוריו אצלם בימים הקשים של מלחמת יום כיפור, חלק מהן אף נכתבו בספריו. כגון השאלה "כיצד מדליקים נרות בחנוכה באין שמן ראוי לשמו באותם מקומות נידחים. האם מותר להדליק ב'שמן רובים' – החומר שבו שימנו החיילים את רוביהם". 

תשובתו של מרן הייתה ברורה: מותר לכם להדליק בשמן רובים את נרות החנוכה.

ומה עם גזל? הלוא השמן הזה הנו רכושו של הצבא והוא ניתן ומסופק להם לצורך מסוים בלבד, למטרה אחת ברורה ורק עבורה. הרב פנה באופן מיוחד לממשלה וביקש לקבל את אישורה עבור אותם חיילים יקרים, שיוכלו לשנות מייעודו של החומר הזה עבור הדלקת נרות חנוכה...

מה עם אמירת 'ברך עלינו' \ 'ותן טל ומטר לברכה' במקום המרוחק שבו שירתו אותם חיילים – האם הוא נחשב כארץ ישראל או כחוץ לארץ לעניין תחילת הזכרת הגשם?

תשובתו של מרן נדפסה באחד מספריו באריכות עם מקורות בעיון ההלכה.

"תשובה" נוספת היא זו שנשאלה על ידי הטסים לאותם מקומות מרוחקים – האם עליהם לברך 'הגומל'? (כן, אם טסים מעל לשבעים ושתים דקות).

במקומות שהדבר התאפשר נשא מרן דברים בפני החיילים. ישיבת 'גושן' הוא שם ה'ישיבה' שנפתחה עבור החיילים שהיו בעלי רקע תורני ובחרו לישיבתם את השם שאפיין את מקום התורה הקדום שנפתח במצרים על יהודה ויוסף ויעקב אבינו. מרן מסר בפניהם שיעור תורני מעמיק והחיה את נפש החיילים שזכו לשמוע ולקבל טל תחייה אמיתי של דברי התורה.