הצלצול של כל נדרי

היה זה לפני שמונה שנים בדיוק. אנו בחרדת קודש עושים צעד אחר צעד לבית הכנסת, ובהתרגשות תופסים את מקומנו, ומברכים "להתעטף בטלית". ועכשיו, כבר אנו חשים את חרדת היום כי הנה הוא בא. וכך כל המתפללים.

אט אט התמלא בית הכנסת במתפללים, ויש עוד לפחות חמש דקות עד שהחזן יתחיל את "לך ק-לי תשוקתי". כולנו עוד מעט מצטרפים, לאותו פזמון המבשר על רדת מלאכי אלוקים. וזה בתום עשרת ימי תשובה, הימים שבהם התחזקנו, קיבלנו על עצמנו קבלות, ולאחר כארבעים יום שקמנו באשמורת הבוקר ואמרנו "סליחות". והנה עכשיו אנו מגיעים ליום הגדול, היום שבו אנו דומים למלאכי השרת.

לבנים, זכים כשלג נהיה בדיוק בעוד עשרים וארבע שעות בתפילה "נעילה". השעה שלה אנו מצפים בחרדת קודש, אבל כרגע כשתכף החזן מתחיל את הפיוט "לך ק-לי תשוקתי", אנו חוזרים לרגעים של קבלת היום הגדול, ולא יציאתו.

החזן מתחיל, אנו ושאר המתפללים שמים את הטלית על ראשינו ומתחילים בדבקות לנגן. כולנו מכירים את המנגינה. ואז מתיישב לידי בחור, כיפה לבנה על ראשו, שיערו ארוך, חולצתו לבנה, וגם מכנסיו ונעליו. מבקש באדיבות שנפתח לו את הסידור, במקום שבו אנו נמצאים. ואז, באותם הרגעים, אתה שואל את עצמך: האם נאמץ אותו ביום כיפור, ונראה לו כל דף ודף ואפילו נלמד אותו קצת מהמנגינות, או נאמר שלום עלי נפשי. עזוב אותי, בוא נתרכז בעצמי, כי אני רוצה לחוש את יום כיפור ולא לתת לאחר תחושה. ואז אתה נזכר כי בעצם אתה לא נמצא בהיכל הישיבה הקדושה, אתה נמצא בבית הכנסת השכונתי, וכולם באים להתפלל, וזו זכות גדולה בשבילך.

עכשיו כשאני מאמץ את הבחור, אני מסובב את ראשי ובעצם מגלה שלפחות עוד חמישה מתפללים נוהגים כמוני. ואז אתה חש אחריות. כן, זו לא מטלה, זו הופכת להיות זכות, ואולי גדולה. כי אתה יודע שכל תזוזה שלך נבחנת עכשיו בעין נוספת, ואתה חייב להיות כולך בתפילה וללמד את ה"חברותא" החדש כל מילה ומילה. להסביר לו את תפילת הלחש והווידויים. "אשמנו, בגדנו".

ואכן בהמשך, בתפילה הלחש הוא נשמע להוראות, וזאת אמר לי בסיום תפילת ערבית, כשביקש לדעת באיזו שעה חל הנץ החמה – השעה שבה הוכרז על תפילת שחרית. והוא, אכן, הגיע בשעה שקבענו, וכך בתפילת מנחה. ומאז ועד היום אנו בקשר, והוא יהודי שומר תורה ומצוות. 

* * *

אני יכול לומר שהיה זה יום כיפור שאותו לא אשכח עוד שנים רבות, ולא בגלל עדי – היהודי שישב לידי כל יום כיפור, אלא בגלל מה שהתרחש בזמן פתיחת ההיכל בליל יום כיפור, ב"כל נדרי".

כשאנו חוזרים אחרי החזן, וחשים שהשערים נפתחים בפנינו, בלי הודעה מוקדמת, ממש בשיא, צ-ל-צ-ו-ל טלפון. והופ, אתה לא יכול להמשיך באמירת "כל נדרי", אתה מסתכל ימינה ושמאלה, לזהות מהיכן הצלצול.

לרגע היה נדמה לי שהיה זה הטלפון של עדי, אולי הוא שכח את הטלפון בכיס או משהו, מי יודע מה. אבל לא, הוא החליף צבעים, כי כולם הביטו בו, והוא בשקט בשקט לוחש לי "זה לא אני". ואני מעודדו, מסביר לו שזה כנראה טלפון שאיזה ילד לקח מאביו.

דממה, שקט. חוזרים ל"כל נדרי". ואז שוב צ-ל-צ-ו-ל. הפעם, כבר זיהינו את המקור. זה לא ילד ולא תינוק. היה זה טלפון שצלצל מכיסו של בחור קווקזי שהגיע ל"כל נדרי" עם חבריו. הוא שם לב כי כולם זיהו אותו, נבהל ויצא מבית הכנסת.

כולנו היינו בהלם, ואז כשספר התורה הוחזר להיכל הקודש, זה הרגע שבו נופל לך האסימון, בעצם זה יהודי שאולי הוא בגדר "תינוק שנשבה". ולבך נצבט, יכולנו לקרב עוד יהודי לאבינו שבשמים.

מסתבר, כך למדנו בתום יום הכיפורים מעדי, כי זה היום הכי גדול שבו אתה יכול לקרב עוד ועוד יהודים לאבינו שבשמים. דווקא אלו שבאים לטעום את יום כיפור, זו יכולה להיות הזדמנות בשבילך להפוך עוד יהודי לשומר תורה ומצוות.

* * *

היה זה לפני חמש שנים, בשכונה לידנו הוקם בית כנסת "ניצוצי ישראל" – על שם הבבא סאלי. את בית הכנסת הקימה הרבנית סימי אבוחצירא, ומי שמנהל אותו ומשמש כרב בית הכנסת, הוא הרב אורן מלכה. בבית הכנסת הזה מי שנכנס לא יוצא, זה כמו מגנט. כי יש בו אווירה של משפחה, דברי תורה בטעם, מתובלים בסיפורי צדיקים.

חלילה לפסול בתי כנסת אחרים, אבל כידוע, לכל בית כנסת יש הייחודיות שלו. וב"ניצוצי ישראל" זה טעם שונה לגמרי.

בין המתפללים נמצא יגאל, אנו קוראים לו ר' יגאל. על ראשו כיפה שחורה גדולה, ותמיד הוא יושב בצד. מעיין בגמרא, בפירוש על פרשת שבוע, ב"אור החיים" ובספר מוסר. כל רגע מנוצל על ידו עד תום. והוא גם מקשה, מתפלפל, עושה רושם כי הוא יודע ורוצה לדעת עוד ועוד. בלי סוף.

האמת, עד שלא הוקם בית הכנסת, לא הכרנו אותו. בית הכנסת צמוד לביתו. והוא כולו לה' יתברך, כך תמיד נוהג לומר.

באחד מלילות שבת, כשהרב מלכה דרש, הוא לא הבין את הפירוש, וביקש שוב ושוב להבין. כי הוא משתוקק לדעת את התורה. הוא רוצה למלא את החלל העצום שיש לו.

לפעמים כשאני עובר בשכונה שלו, בדרך הביתה, וזו לא שעת לילה מוקדמת, זה שעה ולפעמים שעתיים אחר חצות לילה, וסלון ביתו תמיד מואר. לנו ברור כי כשהאור בבית של יגאל הקווקזי דלוק, סימן שברגעים אלו הוא עוסק בלימוד התורה. הוא כרגע באמצע להבין איזו סוגיה בבבא קמא. או באמצע ללמוד את מסכת "תענית" ולהבין את ההלכות. והוא יחקור וידרוש מתוך השולחן ערוך, ואחר כך ילמד את יביע אומר (של מרן זיע"א), ואת ילקוט יוסף (של מורנו הראש"ל הגר"י יוסף שליט"א), ואת הלכה ברורה (של חבר מועצת חכמי התורה הגר"ד יוסף שליט"א). בסוף, לאחר שעמל בהבנת הסוגיה, הוא רוצה ללמוד את ההלכה הפסוקה. אשרי חלקו.

* * *

האמת, לא הרבה ידעתי על יגאל הקווקזי. מדי פעם אני אוהב לשמוע את הסוגיות שהוא מתקשה בהן, יחד לנסות ולפצח. בכלל, מתוק הוא לימוד הגמרא, כשאתה מקבל אותו בשאלה והופך את הראשונים והאחרונים עד שאתה מגיע לתשובה שאכן תיישב את דעתך.

וגם באותו יום חמישי, כשהרב אורן מלכה הזמין אותי לשבע ברכות לביתו, גם אז היה יגאל עם הספר בידו, הוא היה מונח בסוגיה, ובמקום להתבטל הוא למד.

נטלנו ידיים וישבנו לסעוד, ללגום מעט יין. היינו באווירה של שמחה, שמחת חתן וכלה. וגם יגאל, אכל ושתה איתנו, ואז... כטוב לבנו ביין וכל אחד מהחברים מדבר דברי תורה ובשבח אבי הכלה, וב"ה לכל אחד יש מה לומר על הרב מלכה, הרב של בית כנסת ושלוחא דרבנן.

והנה הגיע תורו של יגאל הקווקזי, והוא מתחיל לדבר. הוא מספר על בית הכנסת והחיזוק שיש לו מהמקום, והוא גם מספר כי ב"ה ילדיו לומדים בתלמוד תורה. והוא מתחיל לספר את סיפורו האישי, ומפתיע אותנו: לפני שמונה שנים - הכרתי את היהדות. אתם יודעים איך? – הוא שואל, "בזכות הטלפון שצלצל בליל יום כיפור".

מה זאת אומרת שאלתי? כן... אני יגאל, הטלפון שלי צלצל ב"כל נדרי". מה... כן... אני הבחור... היינו בהלם...

ויגאל מספר: "הגעתי לבית הכנסת 'בן איש חי' להתפלל בערב יום כיפור. היה לי מושג שביום כיפור הולכים לבית הכנסת. הלכתי עם כמה חברים, ואז אחד החברים שרצה להתפלל איתנו צלצל לטלפון שלי, כי רצה לדעת איפה אנחנו, ואני בהתחלה לא הבנתי שזה אסור. באתי להרים, ואז העיניים של המתפללים שחיפשו את זה שהטלפון אצלו, נתנו לי להבין כי יש פה בעיה. מיד השתקתי את הטלפון. חיכיתי דקה, ואז שוב הטלפון מצלצל. ואז התביישתי, ברחתי מבית הכנסת.

"בסוכות, פגשתי את הרב אביחי פחימה, וניגשתי אליו. סיפרתי לו את מה שקרה לי עם הטלפון, והוא שהתפלל בבית הכנסת, הבין והסביר לי מאל"ף ועד ת"ף. הכול. על היהדות, על התפילות, על החגים, והמון המון על בורא עולם. באמת מה רוצה מאיתנו הקב"ה, למה ברא את עולמו". 

"מאז ועד היום, רק אני עולה ועולה בתורה וביראת ה'", מספר לנו יגאל הקווקזי. "מאז אותו יום כיפור, הפכתי להיות יהודי כשר. איש שמח, יש בי תכלית בחיים. אני מרגיש שבאתי לעולם לא רק לאכול ולשתות ולישון, אלא הרבה הרבה מעבר".

ויגאל, כך מתברר, לא עוסק רק בהצלת עצמו. הוא מקרב עוד ועוד צעירים קווקזיים, הוא מלמד אותם על שבת, תפילין, תפילות וכמובן קיום מצוות.

"כשאני מביט על עצמי היום, אני אומר, כי לו הטלפון לא היה מצלצל בערב יום כיפור, בשעת תפילת 'כל נדרי', מי יודע אם הייתי היום יהודי החרד לדבר ה'. רק בגלל הזעזוע שחשתי באותו רגע כשהעיניים ננעצו בי, ביקשתי לחקור ולהבין. ומאז גיליתי את היהדות, את אור התורה, וכל מה שאני רוצה היום זה לסיים פעם אחר פעם את הש"ס, ללמוד ממעיינות ה'". 

"אני רוצה שהסיפור שלי יחזיר לפחות יהודי אחד בתשובה"

"אני מרשה לך לחשוף את סיפורי, אבל רק בתנאי אחד, שאני אהיה בטוח שהסיפור שלי יחזיר יהודי אחד בתשובה. שיחזק יהודי אחד. כי אני רוצה היום רק שיתקרבו אל ה' יתברך". זה הסיכום ביני לבין יגאל הקווקזי.

הוא עלה לארץ מקווקז, כבחור צעיר. הוא לא ידע דבר על היהדות. לא שבת, לא כיפור. הוא רק ידע שהוא יהודי, שהוריו ערכו לו ברית מילה, אבל לא יותר מזה.

סיפורו שנביא כאן, לראשונה, מגלה לנו עד כמה בכל יהודי יש ניצוץ, ורק צריך להדליק אותו. ומי יודע כמה תינוקות שנשבו יש בתוכנו.

בדור שלנו שיש אפשרות לקרב עוד ועוד יהודי, בעיקר בגלל המהפכה שאותה חולל בדור הזה מרן רבינו הגדול זיע"א, והדי דברי קודשו עוד מהדהדים באוזנינו: "אל לנו לומר את עצמנו הצלנו. אנו בני תורה. כל אחד מאיתנו יש את הכוח לקרב עוד יהודי לאבינו שבשמים. חובתנו ללכת מבית לבית ולרשום עוד ילד לחינוך התורני". ביום השנה למרן זיע"א, זו החובה ואולי הזכות שיש בידינו לקיים את ציוויו.