ספירת היסוד: דע - עת!

רחל שלנו חזרה לביתה מרוגשת כל כך מהסיפור שסופר בסדנא. כשהיא מהורהרת, החלה להכין את ארוחת הצהריים כאשר אין סוף תודות לבורא ממלאות את ראשה, והחלטה להתחיל לנהל מחברת תודה. גם חשבה אולי לתת לביתה מחברת תודה, שגם היא תתחיל לכתוב תודות.

תוך כדי כך נכנסה ביתה של רחל, נסערת כולה ובוכה, ובפיה תלונות לרוב על הבימאית הלא מוכשרת שבאה לעשות להם אודישנים ובחרה בה לתפקיד כל כך מזערי. "מאז שאני בכיתה א, תמיד קיבלתי תפקידים ראשיים". תוך כדי בישול הארוחה, הקשיבה רחל לביתה אך עדיין הייתה תחת השפעת הסיפור מהסדנא על מחברת התודה שהצילה חיים. לפתע הרימה הבת את קולה ואמרה: "אמא, למה את לא מקשיבה לי?" ותוך כדי בכי וכעס אספה את תיקה, נכנסה לחדר וננעלה שם.רחל נשארה המומה מהתנהגותה הסוערת של ביתה. סיימה את הכנת הארוחה ובצעדים מהססים פנתה אל החדר של ביתה, דפקה בדלת וביקשה רשות להיכנס. מצאה אותה ישובה על המיטה ודמעות יבשות על לחייה. רחל חיבקה אותה וביקשה סליחה שלא הייתה קשובה כאשר הייתה צריכה אותה. "זו לא פעם ראשונה אמא. את כל כך עסוקה. ותמיד אני זוכה לדבר רק עם הגב שלך. ולא איתך באמת. בדרך כלל אני מתגברת, אבל היום הכאב היה כל כך חזק, רציתי שתקשיבי לי, שתהיי שם בשבילי", פרקה הבת את המטען הרגשי, "ואת כרגיל בעיסוקייך האינסופיים. תמיד הכל יותר חשוב".

רחל הנהנה ושוב ביקשה סליחה. חיבקה את בתה ויצאה מהורהרת. היא שמה לב שהפעם לא הלכה אל רגשות האשם המוכרים לה. אלא באמת בדקה את עצמה ובעיקר קיבלה החלטות לעתיד להיות יותר קשובה. וכך באמת נהגה בשבוע הקרוב. יחד עם זאת ציפתה לפגוש את המנחה ואת הקבוצה כדי לשתף אותן בלימוד הגדול שזכתה לו השבוע מביתה המתבגרת.

כמו תמיד השבוע חלף במהרה, והגיע זמן הפגישה השבועית. הבנות התיישבו וחיכו למנחה, לאחר שביקשה מכולן לנשום עמוק שאלה אם יש מישהי שמעוניינת לשתף באירוע שחוותה השבוע. לרחל שלנו היה חשוב להיות הראשונה והחלה לשתף את הקבוצה במה שקרה לה. תוך כדי שהיא מספרת, המנחה מעיינת במסמכים שהוציאה מתיקה קמה מכיסאה אוספת נייר זרוק מהרצפה מסמנת לשלום לאחת מחברות הקבוצה. רחל הפסיקה לספר. הסתכלה סביב כולם מחכות ואז אמרה למנחה קשה לי לדבר כשאת לא מסתכלת עלי וכל כך עסוקה.

"תודה", אמרה המנחה, "וכמובן גם סליחה. רציתי רק להכניס אתכן ללימוד השבועי שלנו שמגיע מספירת היסוד. להיות ביסוד זה להיות בנאמנות לרגע הזה. למה שאת עושה למה שעומד מולך. להתרכז".

המנחה פנתה לרחל ושאלה: "איך הרגשת כשלא הייתי קשובה אלייך?" "הרגשתי נורא, בדיוק איך שהרגישה בתי שבאה לספר לי על העוול שנעשה לה". להיות בנאמנות ובריכוז של הרגע זה לחיות הווה ובעומק זה לחיות הוי"ה, לתת מקום לבורא עולם בתוכנו. לחיות את הנוכחות האלוקית שנמצאת ברגע הזה זה מביא ליישוב הדעת.

המילה דעת מסמלת חיבור, כמו שכתוב: "והאדם ידע את חווה אשתו ותהר ותלד בן". זאת אומרת שלדעת זה להתחבר. דע עת! זה להתחבר לזמן לרגע הזה. רק כך חווים את החיים במלואם עלינו להשתחרר מהאמונה המוטעית שלעשות מספר פעולות יחד זו מעלה נשית. זוהי מגרעת שפוגעת בשלוות הנפש שלנו וביישוב הדעת ובעיקר פוגעת בכל מה שנמצא מולנו. והחשוב ביותר בקשר שלנו עם ה´. בכל רגע נתון תהיי היכן שאת! עם מי שאת. רחל הייתה מופתעת ואמרה למנחה: "זה ממש נכון, אני מתחילה לחשוב שאולי יש לך רוח הקודש...", התלוצצה.