תולדות רבי נחמן מהורדנקא זצ"ל

מתולדותיו

הרה"ק רבי נחמן מהורודנקא לפי אחת המסורות, היה בן רבי יצחק מזולקווא. מראשוני תלמידיו של הבעש"ט ומהמקורבים אליו ביותר. עליו נאמר שהיתה "אמונתו חזקה כעמוד של ברזל". ועל כל דבר נהג לומר "גם זו לטובה".

עוד לפני שהצטרף לבעש"ט, נהג בחסידות וברישות רבה ביותר ו"אף על פי כן לא הייתי יכול לפטור מן מחשבות זרות עד שהוכרחתי לחכמת הבעש"ט". האגדה החסידית מייחסת לרבי נחמן מעשי נפלאות רבים.

היה מבחירי החבורה הבעש"טנית ורבי פנחס מקאריץ אמר עליו שכל עוד היה רבי נחמן ברוסיה, לא יכלו הרוסים לכבוש את פולין.

מסתבר שעלה פעמיים לארץ ישראל. פעם אחת בחיי הבעש"ט. רבי אלעזר רוקח מאמשטרדם עלה לארץ ורצה להפגש עם רבי נחמן, אבל רבי נחמן כבר חזר לחוץ לארץ. בשלהי שנת תקכ"ד, עלה שנית לארץ בעליה המאורגנת הראשונה של החסידים, יחד עם רבי מנחם מנדל מפרמישלן. עליה זו תוארה, כידוע, בפרטות על ידי רבי שמחה בן רבי יהושע מזאלוזיץ. בספר "אהבת ציון". לפי האגדה החסידית, עלה רבי נחמן על קבר הבעש"ט לפני עליתו ובשובו אמר: "הוא ציוה עלי לעלות".

תיאור הסערה שפקדה את האניה מרגשים. הספינה נסוגה בעקבות הסערה ובמקום לנסוע צפונה לחיפה, היא טולטלה לכוון עזה. ביום הכפורים עוד היו בספינה וכבר לא יכלו להתפלל בעמידה, אא בישיבה או בשכיבה ואז "קיבצנו למנין עשרה שהיינו מפוזרים בספינה זה בכה וזה בכה, ונטל רבי נחמן ספר תורה בזרועו והתפלל בלחש מעט ואמר: אם חס וחלילה נגזר עלינו בבית דין של מעלה שנאבד מן העולם, אנו בית דין עדה הקדושה בצירוף קודשא בריך הוא ושכינתיה, אין אנו מסכימים לגזירה זו, ויהי רצון שתבטל גזירה זו וענינו אחריו אמן והלכנו איש למקומו בספינה וציווה לנו לומר תהלים ולאט-לאט נח הים מזעפו".

בי"ב תשרי תקכ"ה חנתה הספינה בעכו. בערב סוכות כבר היה רבי נחמן בטבריה.

רבי נחמן השתתף בהלוויתו של הבעש"ט ובתחילה היה תמה שאין הוא "רואה" מאומה ורק בשובו מבית העלמין ראה "נוראות גדולות".

בנו של רבי נחמן - רבי שמחה, נשא את פיגא בת אדל, בת הבעש"ט, והם הוריו של רבי נחמן מברסלב, שנשא את שם סבו.

בן אחר של רבי נחמן - רבי שמשון חיים עלה עם אביו לארץ ישראל. נכד אחר של רבי נחמן ישב בארץ ואצלו התאכסן ר"נ מברסלב, והוא כנראה רבי בנימין, שעל קברו בטבריה צוין "נכד רבי נחמן מהורודנקא".

דברי תורה בשמו הובאו בספרים "תולדות יעקב יוסף" ו"דגל מחנה אפרים". ר' מנחם מנדל ויז'ניצר ריכז את כל דברי תורתו בקונטרס "מילי דאבות" בראש הספר "תורת חסידים ראשונים". בני ברק תשמ"א.

נסתלק בטבריה ב' תמוז תקכ"ה.

על פטירתו מסופר בשבחי הבעש"ט: "ושמעתי שמת ר"נ בשבת קודש. וישב ר' מנדלי אצלו בלילה וקידש על היין ושתה כשיעור וישב בבגדי שבת והלך ר' מנדלי לאכול סעודת שבת, ובעת אכילת הלפת שלח אחריו ומצא אותו גוסס, ולמד זוהר בשעת יציאת נשמתו, ומת במנחה ויצא למנוחה".

בספר "עובד אורח", פולנאה תקמ"ח, מתואר רבי נחמן כ"צדיק מפורסם בכל קצווי ארץ, הרב החסיד איש אלקים".

הרב יצחק אלפסי הי"ו "אנציקלופדיה לחסידות" (ירושלים תשס"ד) ח"ג, ע' תנ"ח

פעם אחת שמעתי מרבי נחמן מהאראדענקע שאמר: הייתי חסיד גדול כל כך שהייתי בתענית יום ביום, והלכתי בכל יום למקוה קרה. שבדור זה לא יוכל לסבול שום אדם מקוה קרה כזו. וכשבאתי מהמקוה לביתי, ומצאתי המקום חם מאד עד שכמעט בערו הכתלים בביתי, ולא הרגשתי החמימות לערך שעה, מרוב הקרירות שנתקררתי בהמקוה שהלכתי, ואף על פי כן לא הייתי יכול לפטור (להנצל) מן מחשבות זרות עד שהוכרחתי לחכמת הבעל-שם-טוב.

"שבחי הבעש"ט" (ירושלים תש"נ) ע' קפ"ה

רבינו [הרה"ק רבי נחמן מהורדנקא זי"ע] היה מהששים גבורים של הבעש"ט, ומראשי המקורבים אליו, כפי שנראה מכמה עובדות שהיו בינו ובין רבו. מסופר כי כשגילה הבעש"ט לתלמידיו את סוד כוונת המקוה, העירו התלמידים על השינויים שיש בהם, כלפי הכוונות שגילה האריז"ל "וכאשר שמע הבעש"ט הק' דבר זה מהם תיכף השליך ראשו לאחוריו, ופניו נעשו לפיד אש ועיניו בולטות, כדרכו בהתפשטות הגשמיות בעת עלייתו בעולמות העליונים וכו', ובקצה השולחן ישב ר' נחמן האראדנקיר וכו' נפלה עליו תרדמה גדולה וכו', והוא נרדם אצל השולחן הטהור וכו', ובתוך שינתו חלם וכו', ובתוך כך בא הבעל שם טוב והתחיל לדרוש הדרוש הזה בכוונת המקוה, ועמד לנגדו איש רך בשנים וסתר את דברי הבעש"ט, ושאל מי הוא זה, ואמרו שהוא האר"י ז"ל, ונמשך הפלפול ביניהם זמן רב עד ששמע איך האריז"ל הודה לדברי הבעש"ט, ובתוך כך הקיץ ר' נחמן משינתו, ותיכף ישב הבעש"ט ואמר: נחמן, אני לקחתי אותך להיות עד בדבר זה, תעיד האם לא הודה לי האריז"ל". ("סיפורים נוראים" לבעל "מצרף העבודה", הובא בספר "בעל שם טוב" פרשת יתרו "במקור מים חיים" אות טז, ועיי"ש בפנים מאות י"ב עד אות ט"ו סוד כוונות המקוה של הבעש"ט, מסידור הרה"ק בעל ה"תניא" זי"ע ומ"ליקוטים יקרים" ועוד)

הרב חיים שלום פרוש ז"ל "אור יקרות" (ירושלים תשנ"ח) ח"א, ע' קל"ח

פעם אחת היה הבעל-שם-טוב מספר בשבחו של הרב מורינו נחמן האראדאנקער בפניו, והוא היה יושב בריחוק מקום ממנו, אזי הקריב את עצמו והרכין את אזנו לשמוע. והיה בעיני העם לפלא שמרכין רבי נחמן אזנו לשמוע שבחו, ושאלו העם את הרב הבעל-שם-טוב על זה, ואמר להם כי הרב מורינו נחמן ביקש מהשם יתברך שיתנו לו במתנה, שלא ישמע כי אם מה שצריך לשמוע, וזה שאני מספר בשבחו אינו שומע, והוא כאשר ראה שפתי נעות וקולי לא ישמע, היה סבור שאני מדבר בדברי תורה, לכן הרכין את עצמו לשמוע מקרוב. והמופת לזה, כשאני מדבר דברי תורה אז הוא שומע אפילו מרחוק.

"שבחי הבעש"ט" (ירושלים תש"נ) ע' רס"ג

קודם שנכנסה האומה הידועה במדינת "פולין", ראה הוא ז"ל (הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זי"ע) שהיא צרה גדולה שנכנס ולא הייתי מרגיש במדינה אדם שיש לו כח למנעו, בלשון אשכנז "איך האב ניט געפילט אזוינע פלייצעס" רק הרה"ק ר' נחמן הורודינקער שהיה מחזיק אותו לגדול מאוד ומאוד היה (הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זי"ע) מספר בשבחיו, ואמר דאיתא במדרש כל המספר בשבחן של צדיקים כעוסק במעשה מרכבה, אך ר' נחמן הנ"ל היה מכין עצמו לנסוע לארץ ישראל וכל זמן שהיה ר' נחמן במדינה לא עברה האומה הנ"ל נהר ניעפר אף ששלחו כמה פעמים למדינת פולין לא יכלו לכנוס, וביום שעבר ר' נחמן הנעסטר עברו הם הניעפר.

"אמרי פנחס" (קאריץ), עמוד רל"ו טו"א

רבי נחמן מהאראדענקע היתה לו מדה שהיה אומר על כל דבר שראה או שאירע לו שהוא טוב ולטובה. והיתה אמונתו חזקה כעמוד של ברזל. פעם אחת העמידו אנשי חיל בקהלת קדש מעזבוז אצל היהודים. אמר לו הבעל-שם-טוב: לרבי נחמן התפלל שלא יעמדו אנשי חיל בבתי היהודים, אמר לו: רבי נחמן שזה לטובה. אמר לו הבעל-שם-טוב: כמה יפה שלא היית בדורו של המן, שהיית אומר על הגזרה שגם זה טוב...

פעם אחת נסע רבי נחמן מהאראדענקע עם הרב דקהילה קדושה פולנאי בעל התולדות מקהלת נעמרוב להבעל-שם-טוב על שבת. וביום הששי נסעו ופגעו באדון אחד במרכבה גדולה, ונסע גם כן באותו הדרך ולאותו צד שהם נוסעים. והיה נוסע לאט. והיו יראים להעביר אותו. והכה הרב את ידיו ואמר: ווי! ווי! כי אנחנו מחללים את השבת חס ושלום. והיה מצטער בצער גדול. ורבי נחמן אמר שהוא לטובה, ונוסף עוד על צערו, מה שרבי נחמן אומר.

ובשעה קלה פגעו מחנה גדולה מאד של נכרים הולכים עם משאות, והשלג מצידי הדרך היה גדול מאוד ולא יכלו בשום אופן לעבור עליהם כי הלכו גם כן בזו הדרך לאותו צד ולא לקראתם. ונסעו לאט, ואם היו הולכים אחריהם היו יכולים לחלל שבת. וכשראו הנכרים עם המשאות את האדון, פנו כולם מן הדרך מיראת האדון ועברו גם רבי נחמן והתולדות את מחנה הנכרים. ואחר כך באו רבי נחמן והתולדות לפרשת דרכים ונסע האדון לדרכו לדרך אחר, והם נסעו מצד שני ובאו בעוד היום גדול. והיה באמת לטובה נסיעת האדון, כי המחנה נסעו לאט, ואם היו נוסעים אחריהם בודאי היו מחללים שבת. כל זה שמעתי מהרב דקהילה קדושה פולנאי.

"שבחי הבעש"ט" (ירושלים תש"נ) ע' קצ"ח

שמעתי מעשה מזקיני רבי נחמן הארדנקער זכרונו לברכה, שכשהיה על הספינה, פעם אחת לא היה לו לחם ולא אכלו כמה ימים עד שהגיעו לאיזה עיר, ולא היה שם יהודים רק ישמעאלים. ולקח ישמעאל אחד את רבי נחמן הנ"ל ונתן לו לאכול, והוא כבר לא אכל כמה ימים ונטל ידיו ובירך ברכת המוציא וקודם שהתחיל לאכול בא לו על מחשבתו "אל תלחם את לחם רע עין" (משלי כ"ג ו'), ומחשבות שלנו אינם דבר ריק כלל (כך אמר רבי נחמן זקינו בספורו מעשה זה) ולא ידעתי מה לעשות כי כבר ברכתי ברכת המוציא, אך אעפ"כ היה בדעתי למנוע מלאכול כלל מחמת המחשבה הזאת, אך אח"כ בא על מחשבתו "ואת העורבים צויתי לכלכלך (מלכים א' י"ז, ד') ואז אכל.

"שיחות הר"ן (ברסלב), עמוד ח', אות ז'

הגה"צ רבי משה קליערס זצ"ל רבה של טבריה מספר בספרו "טבור הארץ" (קט, ב) מה ששמע מזקני טבריה, שהיתה עצירת גשמים וציוה רבינו [הרה"ק רבי נחמן מהורדנקא זי"ע] "שילכו למערת רבי חייא ובניו להתפלל שמה על הגשמים, וגם הוא הלך עמהם, וציוה להם שיקחו עמהם בגדי חורף למחסה מזרם וממטר, והיה אז יום חם וצח כעצם השמים לטוהר, הם יצאו מן העיר לילך למערת רבי חייא ובניו זיע"א ובגדי החורף בידיהם, ואז עמד בשער העיר שר ושופט העיר, וכראותו שהם הולכים ובגדי חורף בידם צחק מהם הרבה, ורק בפניהם ואמר שאם יחזרו להעיר ולא ירד גשם, ירמוס את הרה"צ הנז' תחת כפות רגליו, הם הלכו לדרכם למערת רבי חייא ובניו ושפכו שיחם נוכח פני ה', והשמים נתקדרו בעבים וירד גשם שוטף עד מאד, ולולא שהיה להם בגדי החורף לא יכלו לבוא העירה, וכאשר חזרו העירה, המתין להם בשער העיר שר ושופט העיר הנז', ולקח את הרה"צ הנ"ל והרכיב אותו על כתפיו, ונשאו עד תוך העיר, והעיר טבריה צהלה ושמחה על הגשמי רצון וברכה שירדו, וגם כי נתקדש שמו הגדול ית"ש, וכל הנכרים אמרו מי כמוך באלקים ומי כעמך ישראל".

כותבי התולדות מציינים, כי נס זה גרם להרמת קרן הצדיקים, וכעבור י"ב שנה כאשר הגיעה השיירה הגדולה של מאות נפשות בראשות הרה"ק רבי מנחם מנדל מויטבסק זי"ע בעל "פרי הארץ" והרה"ק רבי אברהם הכהן מקאליסק זי"ע, נתקבלו בהערכה רבה על ידי כל החוגים בטבריה, הודות למאורע המופלא של הגשמים.

הרב חיים שלום פרוש ז"ל "אור יקרות" (ירושלים תשנ"ח) ח"א, ע' קמ"ג

בנו [של הרה"ק רבי נחמן מהורדנקא זי"ע] רבי שמחה נשא את נכדתו של הבעש"ט, פייגא בת אדל, והוליד הימנה את רבי נחמן מברסלב. רבי נחמן היה מפליג הרבה בשבחו של סבו השני רבי נחמן מהורדנקא, באמרו כי הגיע למדרגתו "יותר בזכות סבו רבי נחמן, מאשר בזכותו של הבעש"ט".

הרב בצלאל לנדוי ז"ל "הבעש"ט ובני היכלא" (ב"ב תשכ"א) ע' של"ג

ואיש לא יעלה עמך

כתב ה"דגל מחנה אפרים" (פרשת מטות ד"ה החלצו מאתכם): "יש לומר בדרך רמז, על דרך ששמעתי ממחותני הרב הותיק המנוח מוהר"נ הרידנקיר ז"ל על הפסוק: 'ואיש לא יעלה עמך' (שמות לד, ג) דהיי' כשאדם רוצה לעבוד ה' באמת ובתמימות, אזי צריך לחשוב ולדמות בעצמו, כאילו הוא בעצמו יחידי בעולם, ולא יהיה לו פניה משום אדם" (עיי"ש ההמשך).

יסוד זה נזכר ב"דגל מחנה אפרים" כמה פעמים (עיי"ש בפ' אמור ובפ' שלח), וכן הוא ב"תולדות יעקב יוסף" (תחילת פרשת אמור) וכן (האזינו סי' ב): "ואני שמעתי בשם מוהר"ן שנתן סימן מפסוק: 'ואיש לא יעלה עמך', רוצה לומר, שידמה במחשבתו שהוא לבדו עומד ומתפלל לפניו יתברך, ואין איש עמו שיהיה מתפאר לפניו".

"עלים-לתרופה", שלח תש"ס, עמ' ג'

תורת החסידות

רבינו [הרה"ק רבי נחמן מהורדנקא זי"ע] שזכה להיות מראשוני מקבלי תורת אור שבעת הימים הבעש"ט זי"ע, מגדיר את דרך החסידות בצורה של רפואה שהיא מתוקה, בניגוד לסיגופים שהם רפואה מרה. והוא מה שמביא ה"תולדות יעקב יוסף" (פרשת חיי שרה סי' ב): "ששמעתי מהרבני הותיק מוהר"ן הארידנקע שחלם לו בא"י, כי יש רופאים המרפאים ע"י משקה מר, ויותר טוב הרופא ע"י משקה מתוק. והנמשל זה ע"י סיגופים נעשה מר ואכזרי לחיי העולם, מה שאין כן בחינה ב', ע"י מחשבה טובה מזכה ומלמד זכות על בני עולם".

וביתר ביאור הוא (שם בסוף הספר "דברים ששמעתי ממורי סי' כה): "שמעתי מהרבני הוותיק מוהר"ן וכו' שיצא ממדת הגבורה, שלא ללמד חוב על בני עולם רק שיכנס ברחמים וילמד זכות על כולם, גם שרואה דברי כעירות מחבירו, ירגיש שהוא לטובתו, שיבחין בעצמו שיש בו שמץ מנהו, וישוב בתשובה ממנה גם במחשבה, וזה טובתו, שאילו היה יחיד היה סובר שהוא חסיד, מה שאין כן עתה".

ולהלן (שם) "וסיפר [מוהר"ן] מה שחלם לו כשהוא בא"י והיה נבוך אם לצאת לחו"ל מחמת טעמים הכמוסים לו וכו', עד שראה בחלום שאחד סיפר לו, שיש כמה רופאים הנותנים רפואות ע"י משקה מר, אך זה הרופא יותר טוב, שנותן רפואה ע"י משקה מתוק ודבש. והוא ענין הנ"ל שע"י תענית וסיגופים והתמדת לימודו גובר העצבות, ומלמד חוב על בני עולם, שאינן עושין כמעשיו ומניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה וכו', והוא רפואה ע"י מים מרים, מה שאין כן רפואה בדרך זה, שיתן לו אף בכל דבר מגונה שרואה בחבירו, שהוא לתועלת עצמו, הוא ע"י משקה מתוקה מדבש לעורר רחמים בעולם ועל כל אדם, שידע שהש"י הוא בכל דבר פרטי, ויתנהג כנ"ל, אז היא רפואה מתוקה בלי שום סיגוף, ויערב לו ויבושם ודפח"ח".

בין השיטין שומעים אנו הד מלבטים שהתלבט רבינו בתחילה, אחר שדרכו היתה בסיגופים, לבין דרך החסידות שקיבל מרבו הבעש"ט ששלל את הסיגופים, ובדבריו ההחלטיים והמסקנה שהסיק מאיר עינינו להורות לנו את הדרך הישרה והרצויה, שהיא רפואה מתוקה בלי שום סיגוף, ע"י משקה מתוקה מדבש, ולעורר רחמים על כל אדם, ובכך "יערב לו ויבושם", והיא היא תורת החסידות שהורה לדורות.

הרב חיים שלום פרוש ז"ל "אור יקרות" (ירושלים תשנ"ח) ח"א, ע' קמ"ה