הרב פנחס בדוש מציג: בילויים באווירה תורנית

הכירו את הרב פנחס בדוש, 38, מבית שאן – איש רב פעלים העוסק בקירוב ופועל ללא ליאות למען רווחתם וקידומם של עשרות בני נוער:

"לפני 16 שנה הצטרפתי לכולל 'תפארת טבריה' מטעם קרן וולפסון, שחיפשה אברכים צעירים שיאיישו את הכוללים ובמקביל יתערבבו בקהילה", מספר בדוש על תחילת דרכו כמורה דרך ומשפיע רוחני, "התחלתי למסור שיעורי ערב לבעלי בתים, אולם אט אט החלו להגיע בזה אחר זה בני נוער שחיפשו להרוות את צימאונם הרוחני. השמועה אודות 'האסיפה' נפוצה מהר מאוד, וכשהשיעור גדל וסיפח אליו עוד ועוד בני נוער – הרמתי את הכפפה ויזמתי את הקמת ארגון 'חנוך לנער'. רציתי שיהיה לנערים הללו מקום שירכז בו פעילות רוחנית וחברתית כאחד".

הרב פנחס בדוש, עוסק במלאכת קודש

אמר ועשה. בעשר אצבעותיו החל הרב בדוש לפרוט על מיתרי העשייה ולקדם את הפרויקט. כעבור זמן קצר, מה שהחל כיוזמה אישית תפס תאוצה וחדר לתודעתם של עשרות תורמים שנרתמו לעשייה וגייסו כסף לרכישת הציוד המשוכלל ביותר, לרווחת הנערים. "המטרה הייתה לוודא שהנערים יוציאו את מרצם בדרך כשרה ולכן רכשנו את הציוד הטוב ביותר: שולחנות סנוקר, טניס, הוקי, כל מה שמעניין נערים בגיל הזה".

לאחר שנתיים בהן תפקד ה'מועדון' הייחודי בבית שאן, הוחלט על ידי הרב אברהם יצחק גרינבוים, יו"ר קרן וולפסון, להעתיק את אותו הקונספט גם לערים אחרות, ולהקים תנועת נוער ארצית, שתרכז פעילות חברתית זהה עבור נערים ברחבי הארץ. בד בבד הוקמה רשת 'אור ישראלי' מטעם הרב יצחק דוד גרוסמן, ובדוש התמנה בה לממונה על ליווי, ייעוץ והכוונה בהקמת הסניפים. "התנועה עובדת בשיתוף עם ארגון 'אל המעיין', מחוללת מהפך בערים רבות ומביאה לתוצאות חסרות תקדים. רק בבית שאן לבדה, למעלה מ-200 בחורים חילונים כבר נכנסו לישיבות - את חלקם ליווינו בחתונות חרדיות למהדרין, ועוד היד נטויה. אני מאמין שלא ירחק היום בו מספר זה יכפיל ואף ישלש את עצמו".

הרב בדוש עצמו גדל והתחנך בעולם הישיבות החרדיות, אולם זה לא מונע ממנו להבין לעומק את עולמם של הנערים הצעירים ולסייע להם. מלבד זאת, הוא מתאר לא מעט קשיים שנערמו בדרכו, כמו בכל מעשה שבקדושה, אולם לא אדם כמו הרב בדוש יאמר נואש. "נער שטועם טעם קדושה מהו, כבר לא רוצה לחזור למקום שהיה בו בעבר. העבודה שלנו היא להדריך אותו ולתת לו גב להתמודדות עם כל מיני קשיים שהוא נתקל בהם בתחילת דרכו. לא פעם יש התנגדות עזה של ההורים למשל, אף על פי שהילד כבר בחר בדרך התורה והמצוות ושלם איתה. ועם זאת, אין דבר כזה שהורה מחזיק לאורך זמן בהתנגדות שלו. הסיבה לכך היא שכל ההורים, באופן גורף, רואים בצורה חד משמעית עד כמה הילדים שלהם משתנים לטובה. ואז האמון בנו כצוות גדל, ולא פעם הורה אפילו הופך אותנו לאנשי סודו. לא פעם קרה שהורה שרצה להעביר מסר לבנו ולא ידע כיצד לעשות זאת, פנה וביקש את עזרתנו, והעזרה שאנו מגישים היא תמיד בצורה עקיפה – שחס וחלילה הנער לא ייפגע".

פתרון לנוער הנושר: הרבה אהבה

במקביל למסגרת הרגילה, מקיים הארגון אף מסגרת מיוחדת לנוער חרדי נושר, ש'התנקז' אליו ממסגרות שונות. "מכיוון שמדובר בנוער שנמצא במגמת ירידה רוחנית, שיטת העבודה עם הנוער הנושר היא יותר בכיוון של בלימת ההידרדרות - דהיינו 'סור מרע'".

בעדינות ועם הרבה תשומת לב ותפילות, יוצר הרב בדוש מסגרת חברתית טובה בעבור הנערים, מעין 'בית' שבו יוכלו להרגיש שייכות וקרבה. "לאחר שקנינו את אמונם בשימת לב לצרכים הרגשיים והפיזיים שלהם ובלמנו את ההידרדרות, רק אז מתחילה עבודת ה'עשה טוב'. וברוך ה', אין יום שאנחנו לא רואים בו התקדמות עם בני הנוער הללו. ברוב המקרים הם חוזרים לתלם, נכנסים לישיבות קטנות ומתחילים דף חדש לגמרי. אין מילים כמה זה מרגש לראות את זה".

פורים עם בני הנוער (צילום ארכיון: נתנאל הרון) " data-src="https://storage.hidabroot.org/OLD_MEDIA/890.jpg" class="lazy">הרב בדוש במסיבת פורים עם בני הנוער (צילום ארכיון: נתנאל הרון)

כמו שאתה רואה את זה, ממה נובעת התופעה הזו של נוער חרדי נושר שמחפש אלטרנטיבה בעולם החילוני?

 "כמובן שכל מקרה לגופו, ואין אפשרות לקשור את כל המקרים לסיבה אחת ויחידה. עם זאת, ממה שהיטבתי ללמוד ולהפנים, מכל שנות העיסוק בקירוב וחיזוק לבבות - אני יכול לומר לך שרוב הנערים הנושרים שעברו דרכנו, הגיעו עם תסמינים של חסכים (רגשיים בעיקר) שלא נענו בזמן. כשהחסך הגדול מכולם, הוא שהם נלקחו כמובנים מאליהם. לדעתי, כאן נעוץ שורש הבעיה: כשאנחנו כחברה, בין אם זה הורים ובין אם זה מחנכים, מצפים מהנערים הללו להתייחס לתורה ולמצוות כ'מצוות אנשים מלומדה', דהיינו, כשאנחנו אוסרים עליהם לשאול שאלות באמונה, רק משום שהם גדלו כחרדים ואמורים להאמין בלי לשאול שאלות – אנחנו בעצם שוללים מהם את הזכות לבטא את מי שהם. ומכאן מתחילות כל הבעיות.

"נכון הדבר, שבישיבות רבות מתקיימות שיחות מוסר עמוקות, שיש בכוחן לענות על שאלות רבות באמונה, אבל כנראה שבדור שלנו צריך לדבר עם נוער חרדי, כמו שמדברים עם נוער חילוני. איך? עם המון רגש לצד השכל. אני הייתי אפילו מרחיק לכת, וממליץ על קיום סמינרים ליהדות עבור הנוער החרדי – ממש כמו שנעשה בעבור הנוער החילוני. זה שאדם גדל בחיק התורה ומתחנך אליה מינקותו, לא אומר שהוא לא צריך חיזוקים באמונה, הוכחות מדעיות לצד תורניות על אמיתות התורה וכדומה. אותו נער חרדי מקיים את התורה והמצוות מכח האינרציה, ויכול להישחק עם הזמן. לכן הוא חייב את החיזוק המתמיד של הרגש והאהבה, לצד שכלתנות ופלפול".

אבל אנחנו הרי לא המצאנו את הגלגל. בישיבות תמיד למדו מוסר, וצורת החינוך תמיד הייתה מסוימת. למה נראה שדווקא בדור הזה אנחנו פתאום צריכים לשנות את השיטה?

"לא לשנות, אלא להתאים את התכנים והמסרים שאתה מבקש להעביר, לאופן שבו אתה מעביר אותם. חינוך חייב להיעשות בדרך של אהבה ורגש.  מה שמביא את הנער החילוני לשינוי הפאזה הרוחנית שלו בחיים, הוא היחס האישי שהוא מקבל מאיתנו, יחס כזה שמעמיד אותו באור הזרקורים ונותן לו את התחושה שמה שמהוא מרגיש, חושב ושואל - זה הכי חשוב בעולם.

הרב יצחק דוד גרוסמן, עוסק במלאכת החינוך שנים רבות

"בנוסף, אם התופעה הזו של נוער נושר היא כל כך גדולה – כנראה שבחור שמגיע היום לישיבה קטנה, זה לא אותו בחור שהגיע אליה לפני 20 שנה. החשיפה למודרניזציה משפיעה על כולנו עד כדי כך שכיום, אין ערובה לשום דבר, וחייבים לנסות הכל כדי להציל את הילדים שלנו. כן, גם אם זה אומר לאפשר להם לשאול שאלות, שאם אתה בדורך היית שואל – היית מסתכן בסילוק מהישיבה".

לסיום, דווקא כאדם שמתעסק כל כך הרבה בחינוך, מהי לדעתך 'דרך המלך' בחינוך, ואיך אפשר להימנע מלהגיע למצב שנוער חרדי נושר?

 "כמי שגדל בעולם הישיבות בעצמו, אני חושב שזה דבר נפלא שהישיבות בנויות בצורה שכלתנית. עם זאת, מוכרחים להבין שאסור שהלימוד או השאיפה להקניית ערכים  יבואו על חשבון הקשר בין הרב לתלמיד. קשר בין רב לתלמיד חייב להיות קשר של קרבה ואהבה, וברגע שתלמיד אוהב ומעריץ את הרב שלו, אז הוא ממילא יעשה הכל בשביל לא לאכזב אותו. מי לנו גדול כאהרן הכהן, שהיה המאסטר של הקירוב, ואמר 'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' – האהבה חייבת להיות קודמת לקירוב".